באנקר לאומי: על ההצלחה של דודו אוואט בקריירה

    דודו אוואט הוא מקצועית אחת התופעות היותר מוזרות שהיו בכדורגל הישראלי, אבל ההצלחה, המעמד שצבר באירופה, הקביעות בנבחרת ובמיוחד הוואקום שהשאיר לאחר הפרישה, הופכים אותו לאחד השוערים הגדולים שהיו כאן

    דוד רוזנטל
    לא היה עוד שוער ישראלי ששיחק בטופ של אירופה כל כך הרבה זמן. דודו אוואט (צילום: רויטרס)

    לכל שוער נבחרת יש את הרגע שזוכרים לו, הרגע האחד הזה שמסמל מורשת שלמה. זה יכול להיות רגע טוב, זה יכול להיות רגע פחות טוב וזה יכול להיות, כמו במקרה של סנטיאגו קניסארס, פשוט רגע הזוי. ליעקב חודרוב זוכרים את ההופעה הגדולה נגד ברית המועצות, לאיציק ויסוקר את המפגש עם איטליה במונדיאל, לאבי רן את ההצגה נגד ליברפול, לרפי כהן את הרגע שבו פוטר בשידור חי על ידי שלמה שרף ולבוני גינצבורג את המשחק העצום בבראנקייה מול קולומביה.

    דודו אוואט הודיע: "אני פורש מכדורגל"

    מה תרם דודו אוואט לנבחרת ישראל?

    עוד בוואלה! NEWS

    צפו: ירדן ויזל ומיטל ברונר בשופינג כחול-לבן בתל אביב

    בשיתוף HONDA
    לכתבה המלאה
    לכל שוער יש את הרגע שלו. ויסוקר ב-1970 (צילום: AP)

    לדודו אוואט אנחנו זוכרים את דבלין 2005, אותו 2:2 קומי מול אירלנד. זה היה משחק שמשלב את כל האלמנטים שהוזכרו כאן - הטוב, את הפחות טוב ובעיקר ההזוי. הכדורים שטסו ברחבה וחוסר הביטחון של ההגנה והשוער שעומד בראשה, במיוחד בכדורי גובה, שידרו תבוסה. ואז באו ההצלות הבלתי אפשריות, הזינוקים המרהיבים, הטמפונים המפורסמים באף. אוואט הפך באותו משחק לשוער הראשון בהיסטוריה, אולי, שהיה גם ענק וגם מזעזע באותו משחק. לצד דעות על יכולת שיא, רבים טענו שיצאנו בנס למרות ולא בזכות השוער. מי צדק? התשובה כבר תשע שנים בעיני המתבונן, וכך זה גם יישאר.

    מה שהכי מעניין באוואט הוא שהמשחק הזה אינו היוצא מהכלל – הוא הכלל, לכל אורך הקריירה שלו. הוא אחד הטובים ביבשת באחד על אחד, אבל משחק הגובה והתגובות המאוחרות, לעתים, לבעיטות ארוכות טווח הפכו אותו לשוער מוגבל. במכבי חיפה הוא תמיד חסה בצלו של ניר דוידוביץ', אבל הרזומה שלו ברמת הנבחרות והקבוצות מרשים יותר. הוא החזיק 11 שנים בספרד התובענית, כשהעובדה שהפך לדמות מפתח כל כך גדולה במאיורקה מאדירה אותו.

    אצל אוואט אין לטוב או לרע, תמיד יש את שניהם, לפעמים באותו רגע ממש.

    שוער אדיר באחד על אחד. אוואט עוצר את פרנק למפארד (צילום: AP)

    פרישה היא הרבה פעמים עניין של טיימינג. שחקנים מסיימים את הקריירה אחרי רצף כישלונות וירידה ביכולת. ברוב המקרים, הם הופכים להיות אחת הבעיות המרכזיות של המועדון. גם על אוואט אמרו את אותם הדברים, אבל על עובדה אחת לא ניתן לערער: הוא משאיר ואקום עצום בנבחרת ישראל. שמו הוזכר, אפילו בחדרי חדרים, עד לאחרונה כמועמד לעמוד בין הקורות גם בקמפיין מוקדמות יורו 2016. כן, עד כדי כך גדול החלל שהוא משאיר אחריו. בשעה שלשוער עתיד שלנו, אריאל הרוש, אין קבוצה והפוטנציאל של בוריס קליימן נשחק לחלוטין, אין לנו מי שנראה ראוי ללבוש את האפודה. חודש לפני המשחק מול בלגיה, לנבחרת ישראל תקועה בלי שוער שהיא יכולה לסמוך עליו.

    על אוואט יכולנו לסמוך שלפחות יהיה שם. לא ציפינו להופעות גדולות, אפשר היה לנחש גם שיפשל - הוא לפחות מנע מאיתנו להביט אל מעבר להרי החושך ולגלות שמאחוריו לא נשאר כלום. הוא היה באנקר גדול יותר בנבחרת מיוסי בניון. כשפיטר שילטון הנצחי פרש, דיוויד סימן מיד מילא את החור שהשאיר. אנגליה עצמה עיניים, וכשסימן הלך היא החלה לשלם בריבית. כמעט כל השוערים האנגלים סיפקו במדי הנבחרת לא מעט רגעים מביכים ליוטיוב, ובאי עדיין מחפשים את אותה פיגורה שקודם כל תקרין יציבות על אומה היסטרית ממילא.

    אז אם תרצו, הפרישה הזו מועצמת דרך רוח התקופה. היו לנו צמדי שוערים טובים בנבחרת. חודרוב ובנדורי, אבי רן ובוני גינצבורג, דוידוביץ' ואוואט עצמו בתחילת שנות ה-2000. בעשור האחרון אוואט היה שם לבד. אהבנו או שלא אהבנו, שתקנו ועצמנו עיניים, כי ידענו שאין לו מחליף.

    ועדיין אין.

    כן, בהחלט נראה שנתגעגע (צילום: ברני ארדוב)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully