ולחשוב שרק לפני חודש היינו ככל העמים. היינו חוזרים הביתה בערב, ורואים כדורגל. נהנים, צוחקים, מתפעלים. ?חגיגת המונדיאל? קראו לזה. דני נוימן היה הבעיות שלנו. ברחובות נראו אנשים עם חולצות של גרמניה וארגנטינה, מחויכים. בתי הקפה והברים נצצו ממסכי טלוויזיה, כל עולמנו היה כדורגל, שמחה אמיתית. והיום, דיכאון ושבר, דאגות וחרדה. לא סתם שאי אפשר ליהנות מספורט, פתאום זה נראה כמו הבל הבלים. כמו שטויות שוליות. כמו לוקסוס של אנשים מפונקים. כמו חלום רחוק, על ימים שבהם היינו ככל העמים.
בימים האלה הגלישה באתרי הספורט מרגישה כמו חטא. אתה רק מציץ בחטף, מתעדכן. לא נעים לך שזה מעניין אותך בכלל. מה אכפת לי מה ורמוט אומר כשמסביב העולם קורס? איך אפשר לייחס חשיבות לרכש החדש של מכבי בכזו מציאות? איך אפשר להיעצב מהפסד של קבוצת ספורט? איזו מבוכה זו, איזו בושה זו, לכתוב בפייסבוק סטטוס על כדורגל? איך מה שהיה כל עולמנו, שגרת חיינו, מתגלה כשטויות? מי בכלל רצה שהדברים ייכנסו לפרופורציה?
על רקע הריקבון האלים שנחשף בחברה הישראלית, היום אנחנו נזכרים איך רק לפני חודש, ב?חגיגת המונדיאל?, המשחקים נפתחו בקריאות נגד גזענות ואלימות. כדורגלנים עמדו עם שלטים ענקיים, לעיני כל העולם, וקראו די לגזענות. כבר אז זה נראה מעט פאתטי ומנותק מהמציאות, אבל גם תמיד העניק מעין תקווה קטנה שהכדורגל כן מצליח לקרב לבבות. שהכדורגל כן יכול לגשר בין תרבויות, ולבטל דעות קדומות, ושעל המגרש כולם שווים, וכל שאר התקוות הנאיביות האלה, כאילו הספורט הוא בועה שמנותקת מההוויה האיומה שמחוצה לו.
תמיד רצינו להאמין שאנחנו, האוהדים, יש לנו רגישות אחרת מאשר לאנשים הרגילים, אלה שלא יודעים אהבת קבוצה מהי. שבעולם שלנו רק רוצים להתמקד באהבה עיוורת וללא תנאים, שאנחנו אנשי רומנטיקה נאמנים, שכל האנשים שבחוץ - הם הם הבבונים האמיתיים, ריקניים ואפרוריים, רק כי הם לא מצליחים להבין את הדחף שלנו לשיר ולעודד, לחלום ולפנטז, לקום באמצע הלילה כדי לראות משחק, לנסוע מאות קילומטרים כדי להמחיש את התשוקה. אנחנו כל כך תמימים ומוצפים ברגש, שעד היום אנחנו מופתעים כששחקן עובר לקבוצה אחרת בשביל יותר כסף. גם כשיש בנו שנאה, היא בדרך כלל במידה הנכונה, משתדלים ללחוץ ידיים בסיום, בהבנה שהעולם הוא כדור, ושגורלות משתנים, ואתה עולה ויורד. תהיה ספורטיבי.
אבל אז הכל התערבב. אם מישהו קיווה שהכדורגל יהיה אופציה לאסקפיזם, הטילים פוצצו את הבועה. זה לא רק ההתנפלות על אנשי אשדוד או האלימות נגד מכבי חיפה בחו?ל, זה בעיקר מה שקורה פה בארץ. זו העובדה שמכבי חיפה הצליחה סוף סוף לכבוש מחדש את לב האוהדים בישראל, בגלל מכות. זו שירת ההתלהבות של אוהדי בית?ר בקבלת הקבוצה בשדה התעופה, כאילו בימינו הבעת שמחה המונית היא רק בשנאה גזענית. עדיין צורבת בי התודה של הצל אליאסי לכנופיית אל יהוד והחבר?ה מבית?ר וממכבי תל אביב, כשהוא יודע שאם הוא צריך לחפש אספסוף מתלהם וקולני - הוא בוודאי ימצא אותו במרכזי אוהדי הכדורגל. וכשהחבורות האלימות האלה הסתובבו באין מפריע ברחובות העיר והטילו אימה, עצוב היה לזהות חלק מהשירים שהם שרו, אלה שכל כך שגורים ביציעים, מטרים ספורים מאיתנו, כיסא לידנו.
אתה מחפש תגובה. גינוי. קול נגדי, מישהו שיתנגד ויביע מחאה. האכזבה הגדולה הייתה מהנהלת מכבי תל אביב, שבדרך כלל מנסה להילחם בגזענות בצורה ראויה להערכה, אבל קולה כמעט שלא נשמע כשכמה עשרות אנשי חושך קיללו את מהראן ראדי באימון. מאכזב להיזכר איך בווסטהאם אוהד הצדיע במועל יד ומינויו נשלל, בצ?לסי אוהד עשה תנועת קוף לשחקן ומינויו נשלל, ואילו אצלנו, גם בקבוצה שמתיימרת לניהול אירופאי, לא מצליחים להילחם בכמה עשרות חוליגנים, בגזענים חסרי תקנה, לצלם אותם ולשלול מהפושעים האלה כניסה לבלומפילד, למען יראו וייראו.
לפחות שמישהו יביע מחאה. שלטי ה?די לגזענות? של פיפ?א בתחילת משחקי המונדיאל היו אולי כסת?ח חסר תועלת ונראו עלובים וצבועים לאור השחיתות בארגון, אבל לפחות הייתה בהם מראית עין של מלחמה בגזענות. לפחות מישהו ניסה להגיד שזה לא בסדר, ושאין לזה מקום בכדורגל. איפה הנהלת בני יהודה בימים אלה, שתגבה את המעסה המותקף? איפה הנהלת בית?ר ירושלים, שתצהיר שהיא לא מקבלת את התנהגות האוהדים בנתב?ג? איפה השחקנים, שחגגו על הכתפיים לקול צהלות הגזענים? וכמובן, לפני כולם, איפה ההתאחדות לכדורגל, שתביע שאט נפש, שתזהה את ההידרדרות, שתביע חשש מהזליגה של האלימות הגזענית למגרשים, מישהו שינסה להרגיע את הרוחות ולא ללבות אותן. נשמע מגוחך.
יש חשש אמיתי להתמודד עם האספסוף האלים. הפחד מכניע. הנהלות מעדיפות לא להסתבך. כשתרבות הטוקבקים המתלהמת שולחת גרורות לכל פינה, האלימות מקבלת לגיטימציה. כל דעה שלא מתיישרת עם קו אלים וקיצוני גוררת תגובה עוינת. אפילו על משרדי ערוץ 2 הם צבאו כדי להשליט פחד ולסתום פיות. ואנשים כבר לא מתביישים. המתקפות כבר לא בעילום שם. החוליגנים ממכבי תל אביב ומבית?ר שקיללו קללות גזעניות לא לבשו מסכות, לא הסתירו את הפרצופים, כמובן שלא חששו מהמשטרה (חלילה, אחים לא נלחמים באחים). כשזו הנורמה, זה תחילת הסוף.
כמובן שאנחנו לא נאיבים, ויודעים שהכדורגל תמיד היה נגוע באלימות, ושזה ככה בכל העולם, ושהמגרשים תמיד היוו זירה אידיאלית למתפרעים אלימים, ושלמעשה אלו הצרות הכי קטנות במדינה כיום. ועדיין, מה אנחנו כבר מבקשים. בסך הכל שמישהו יראה לנו שהוא לא מקבל את זה בהשלמה. שמישהו יתעקש, לא יוותר, שיילחם על גורל המשחק, שלא יקבל את החרא הזה כמובן מאליו. שמישהו שיגיד בגאווה - נכון, כדורגל הוא רק פינה זניחה בחברה הישראלית, הוא הבל הבלים לעומת המלחמות וחיי אדם, הוא רק משחק שנועד להנאה, לבילוי, להסחת דעת ולרווחים כלכליים, ולכן, דווקא בגלל היותו פינה קטנה וזניחה, בוא נשמור על המשחק נקי מכל הלכלוך שבחוץ, ולו כדי להראות שאצלנו מתמקדים באהבה ולא בשנאה, להיות לרגע ככל העמים.
נשמע הזוי, מנותק וסהרורי.