בתחילת השבוע ביירון סקוט מונה למאמן החדש של לוס אנג'לס לייקרס. המועדון המפואר החזיר הביתה שחקן שלקח חלק בתקופה היפה ביותר שלו, באחת הקבוצות הגדולות אי פעם. כמאמן, סקוט הוביל את ניו ג'רזי לשני גמרים והיה לו גם קמפיין מוצלח בניו אורלינס, כך שבהחלט מדובר ברזומה מכובד שסקוט צבר לעצמו כשחקן וכמאמן. הוא בנה לעצמו שם לאחר שעבר בכל התחנות הנכונות ובשלב הזה היה אמור להיחשב למאמן בכיר בליגה.
למרות זאת, המינוי נתפס בעיניי רבים כמשעמם ומיושן. יותר מחצי ליגה החליפה מאמן מאז תחילת הקיץ שעבר, סקוט היה פנוי כל התקופה הזאת אך לא נחשב למועמד רציני לאף אחת מהקבוצות. לכישלון הטרי שלו בקליבלנד היה חלק בכך - במשך שלוש שנים הוא לא הצליח להוציא את הקאבס מאזור הנמושות ופוטר לאחר שלא נראה אף שינוי באופק. אך זה לא הסבר מספק, ההישגים שלו בניו ג'רזי וניו אורלינס היו אמורים לספק לו קרדיט רחב יותר מניסיון אחד כושל במועדון בעייתי.
ביירון סקוט הוצג בלייקרס: יש כאן סגל מאוד תחרותי
ההתעלמות מסקוט בשנה האחרונה נבעה בעיקר מהלכי הרוח החדשים בליגה. רוב הקבוצות העדיפו למנות מאמנים שזו עבורם ההזדמנות הראשונה כמאמנים ראשיים ב-NBA. עוזרים מוערכים, שחקנים שרק פרשו, מאמן מכללות צעיר ומבטיח ומאמן מוביל מאירופה - כל אלה הועדפו על השמות הקבועים. הג'נרל מנג'רים, חלקם הגדול חדשים בעצמם, רצו להביא רוח חדשה. הם קיוו להיות אלה שישימו את היד על המאמן החדשני הגדול הבא, חיפשו מאמנים מעודכנים שמתאימים לרוח התקופה והעדיפו תקווה עם סיכון על מניה בטוחה.
סקוט הפך למייצג בולט של הדור הישן, זה שהמנהלים החדשים התרחקו ממנו. למרות יותר מעשור כמאמן ראשי, הוא לא הצליח לייחד את עצמו עם שיטה אופיינית או עקרונות ברורים. אף אחד לא מדבר על קבוצה של ביירון סקוט, הקרדיט להצלחות הולך קודם כל לפוינט גארדים שכיכבו בקבוצות שלו - ג'ייסון קיד וכריס פול. הוא לא הוכיח את עצמו כמומחה הגנה כמו טום תיבודו או פרנק ווגל, לא כמאמן שמביא רעיונות יצירתיים להתקפה כמו מייק ד'אנטוני, אריק ספולסטרה ולאחרונה גם ג'ף הורנסק ומייק בודנהולצר, לא כמאמן שיוצר קשר ייחודי עם השחקנים שלו כמו דוק ריברס, הוא גם לא בקיא בשפת הסטטיסטיקות המורכבות והחידושים הטכנולוגיים. התדמית שלו היא של עוד מאמן, כזה שלמד מכמה מהגדולים ומביא איתו ניסיון מצטבר, אבל בכך די מסתכמת התמונה.
כל זה הפך את סקוט למועמד אידיאלי ללייקרס, עוד לפני העבר שלו כשחקן. מיץ' קופצ'אק לקח על עצמו בשנים האחרונות את תפקיד שומר הגחלת של הגישות הישנות. הלייקרס בשנתיים האחרונות זה מועדון שלא משדר על אותו גל כמו שאר הליגה ומעדיף במופגן את המוכר על החדש, את מה שהוביל את הקבוצה להישגים כל השנים האלה. כמעט כל המועמדים של קופצ'אק למשרת המאמן היו מאמני עבר עם רזומה עבה, בסופו של דבר נשאר רק סקוט.
זה השלב בו אני אמור לנתח את ההתאמה המקצועית של סקוט לסגל של הלייקרס ולענות על השאלה אם הוא האיש הנכון להגשמת המטרות של הקבוצה. הבעיה היחידה היא שלא ממש ברור מה המטרות האלה, בטח לא בעונה הקרובה. קופצ'אק ממשיך לשבת על הגדר, רגל אחת בהצלחה עכשווית ורגל אחת בבנייה מחדש, אך התוצאה היא שהוא לא שם ולא שם. סקוט מגיע לקבוצה שמשתדלת להדחיק את הרמה הנמוכה של הסגל הנוכחי שלה ואת הסיכוי האפסי שלה להגיע לפלייאוף במערב, יכול להיות שהמטרה המרכזית שלו תהיה לדאוג לא לפוצץ את הבועה מהר מדי.
כמו כל דבר אחר בלייקרס, גם הסיפור הזה מתחיל בקובי בריאנט. ברגע שהוא חתם לשנתיים נוספות בקבוצה (עוד לפני שלוקחים בחשבון את החוזה העצום לשחקן שאי אפשר לדעת איך יחזור משנה וחצי כמעט ללא משחק בגיל 36) זה אומר שאי אפשר ללכת ברצינות לבנייה מחדש בשנתיים האלה. קובי לא נשאר כדי לשחק בנמושה והלייקרס זה לא מועדון שיכול להרשות לעצמו להגיד לקובי שאם הוא רוצה טבעת שישית עדיף שיסיים את הקריירה במקום אחר. לכן נשארה לקופצ'אק רק אופציה אחת - לנסות לבנות קבוצה ראויה כמעט מאפס ובלי להתחייב לחוזים ארוכים שיתקעו אותו לעתיד. חשוב להבהיר - קובי שחקן גדול מספיק כדי שיהיה נכון להקריב שנה-שנתיים ולהתחיל את הבנייה באיחור כדי לאפשר לו לסיים כמו שצריך, אבל גם זה לא ממש קורה כרגע.
קופצ'אק החליט לשים את כל הביצים בסל של שחקן חופשי בכיר. הוא לא הצליח להשיג את לברון וכרמלו הקיץ, בעוד שנה אולי קווין לאב יהיה פנוי (סיכוי נמוך, בעיקר אם הוא יחבור ללברון בקליבלנד), בעוד שנתיים אולי קווין דוראנט יחפש התחלה חדשה. ללייקרס יש היסטוריה מוצלחת במיוחד של משיכת שחקנים חופשיים בקליבר הזה, אבל הקיץ התברר שהשחקנים הבכירים לא ממהרים להגיע, כל אחד מהסיבות שלו. מכיוון שקובי נמצא אי אפשר לעשות פילדלפיה וצריך לפחות מראית עין של סגל תחרותי, אז קופצ'אק שוב מילא את הסגל בכל מיני שחקנים לעת מצוא, התחייב לחוזה ארוך רק לניק יאנג ונראה שרשימת השחקנים החופשיים או המועמדים לטרייד של הקיץ הבא מעניינת אותו הרבה יותר מהסגל הנוכחי.
מבחינה מקצועית, הבעיה המרכזית בעונה שעברה הייתה ההגנה. למייק ד'אנטוני היו בסגל כמה שחקנים התקפיים סבירים גם אחרי הפציעות של קובי וסטיב נאש, אבל לא היה מי שישמור. ביירון סקוט יצטרך לבנות הגנה מתקבלת על הדעת עם סגל דומה מחוזק בג'רמי לין וקרלוס בוזר, שניים שלא ידועים בהגנה שלהם. בוזר הצהיר שהוא מרגיש בנוח לשחק כסנטר בלייקרס, שאר שחקני הפנים בליגה הודיעו בתגובה שגם הם מרגישים בנוח שבוזר ישחק סנטר. קשה לראות איך הסגל הנוכחי ישתפר באופן משמעותי מבחינה הגנתית ביחס להגנה שהייתה אחת משלוש הגרועות בליגה בעונה שעברה.
בקיצור, ביירון סקוט הוא בוודאי לא האיש שיוציא את הלייקרס מהמצב המבלבל בו המועדון הזה נמצא כרגע. הוא לא עושה רושם של מאמן טוב מספיק כדי להוביל סגל חלש להצלחות יחסיות ואין לו מנדט ללכת על בנייה מחדש שכוללת דקות רבות לג'וליוס רנדל וניסיון להשיג מקום בין חמש האחרונות בליגה כדי לשמור על בחירת הדראפט (שתלך לפיניקס אם לא תיפול בין חמשת המקומות הראשונים). לכן, אולי המטרה המרכזית בהחתמה שלו הייתה להתרפק עוד קצת על העבר עד שההווה יפסיק להיות מעיק כל כך. סקוט יביא ניחוחות של השואו-טיים, בריאנט יביא ניחוחות של שאקובי, ג'ק ניקולסון ירגיש בן 50 וככה יעבור הזמן עד שניתן יהיה לפנטז על דוראנט.
