פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השדים הצהובים: אודי הירש על התגובות ההיסטריות לראיון של דני פרנקו

        התגובה ההיסטרית של אוהדי הפועל ירושלים לראיון של דני פרנקו, לפיו הוא עשוי לשאוף לאמן בעתיד קבוצות כמו מכבי תל אביב חשפה את הסיבה האמיתית לכישלונות החוזרים ונשנים של המועדון. אודי הירש על השיעור החשוב שלמד מאמנה החדש של הפועל ירושלים

        מאמן הפועל ירושלים דני פרנקו (ברני ארדוב)
        הראיון שלו הכה גלים. פרנקו (צילום: ברני ארדוב)

        רק אתמול (שני) נכתב כאן על הבעיה המסתורית שהפועל ירושלים סובלת ממנה: חוסר יכולת כרוני לתרגם תקציבים גבוהים להישגים. והנה, כעבור שעות ספורות, נפתרה החידה. התברר מעל לכל ספק מה הבעיה הכרונית שמרחפת כבר 15 שנים מעל המועדון הזה – שילוב בין שיגעון גדלות חסר בסיס לנטייה להיסטריה מכל ציוץ של אוהדיה ומקורביה. דני פרנקו, אדם ראוי ומאמן מצוין, התראיין כאן ואמר משפט תמים, שממנו ניתן היה להבין שברצונו להתקדם בעתיד לקבוצה גדולה יותר, לדוגמה מכבי תל אביב. לא ביג דיל, לכאורה. יורם חרוש, פיני גרשון, דן שמיר וגיא גודס הן רק כמה דוגמאות למסלול שדני פרנקו מדבר עליו, בעמדת העוזר והמאמן הראשי. גיא פניני, טרנס מוריס ויוגב אוחיון עשו מסלול דומה כשחקנים, בעוד ירושלים קלטה סמלים צהובים כמיקי ברקוביץ', מוטי דניאל, יותם הלפרין וליאור אליהו.

        רק שמבחינת אוהדי הפועל ירושלים וכפועל יוצא גם מבחינתם של בעליה ומנהליה, שרוקדים לפי החליל של הקהילה המקיפה אותם, מדובר בחילול הקודש. מיד עם פרסום הדברים של פרנקו החל מחול שדים, שבשיאו היה התפקיד של המאמן בסכנה, ממש כך. כדי להרגיע את הסביבה המטורללת שבה היא עובדת, שרואה בכל אזכור של היריבה בצהוב בגידה במולדת, הוציאה הנהלת ירושלים הודעה שאין אלא להגדיר כמבוהלת. אם מדובר היה ביריבות אחרת, ולא בין מכבי לירושלים, אפשר גם היה להבין את התגובה ההיסטרית: ברנד שוסטר פוטר מריאל מדריד ב-2008 כשאמר שקבוצתו לא יכולה לנצח בברצלונה, ואיל ברקוביץ' הפך מוקצה בקרב אוהדי סלטיק כשטען שגלזגו ריינג'רס טובה יותר.

        דני פרנקו: "ירושלים יכולה לעזור לי להגיע מוכן לקבוצה כמו מכבי תל אביב"

        למה שדני פרנקו יצליח בהפועל ירושלים? אודי הירש מסביר

        אוהדי הפועל ירושלים (אדריאן הרבשטיין)
        למה הם משפיעים כל כך הרבה? אוהדי הפועל ירושלים (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        אלא שבמקרים האלו היריבות היא אמיתית, אותנטית, בין שני מועדוני ענק, בעלי מסורת וגאווה, ולא מתקיימת רק בדמיונם של האוהדים. נכון, הפועל ירושלים גברה בעונה שעברה ב-28 הפרש על מכבי תל אביב, אבל הפער בין הישגיהם של שני המועדונים אסטרונומי. המפגשים בין מכבי לירושלים, שתמיד מפומפמים תקשורתית באופן מוגזם (באין ציפור שיר, גם אחוזים ספורים להפתעה הם זמיר) ובדרך כלל ידם של התל אביבים על העליונה – במספרים מעליבים ממש. מכבי לוקחת אליפות כמעט כל עונה, ירושלים לא זכתה אפילו באחת. מכבי בגמר תמיד, ירושלים כמעט אף פעם לא. ירושלים קבוצה קטנה עד בינונית בקנה מידה אירופי, שלא הגיעה רחוק במפעל המשני של היבשת מאז 2006. מכבי אלופת היבשת. פרנקו בסך הכול אמר שהוא רוצה להתקדם בעתיד מקבוצת יורוקאפ סבירה לקבוצה אירופית גדולה. איפה כאן הבעיה, פרט לאשליות בראשם של כמה מאוהדי ירושלים?

        הקבוצה של אורי אלון משקיעה משאבים ניכרים כדי לסגור את הפער, וזאת יצוין לזכותו של הבעלים החדש יחסית. רק שכדי לעשות זאת, יצטרך המועדון להיגמל מאובססיית מכבי. אין כאן יריבות אמיתית, אלא אולי איבה מוגזמת, שגורמת לקבוצה הקטנה מבין השתיים לציפיות לא ריאליות, ללחץ ובסופו של דבר לכישלונות חוזרים ונשנים (וגם לחגיגות פתטיות תוך שירה וריקודים בניצחונות). אתמול נכתב כאן שירושלים תתחיל לנצח רק באמצעות כדורסל טוב. זו הייתה שגיאה: קודם היא צריכה להפסיק לראות צהוב בעיניים. ואולי מעז ייצא מתוק: עוד לפני שהעביר את האימון הראשון, קיבל דני פרנקו שיעור יסודי בהיקף ההתמכרות.