פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        באמת היה מיוחד: אופיר סער נפרד מניצן שירזי

        ניצן שירזי היה מאמן כדורגל טוב, אבל הרבה מעבר לכך, היה אדם משכמו ומעלה, אחד שהשאיר חותם על סביבתו בזכות אישיות מיוחדת והמון פאסון. אופיר סער, שמלווה את נבחרת הנוער באליפות אירופה בהונגריה, מדווח על העצב הגדול של אלי אוחנה והפערים העצומים על כר הדשא, ונפרד

        ניצן שירזי (ניב אהרונסון)
        כואב לומר שלום. ניצן שירזי ז"ל (צילום: ניב אהרונסון)

        בכתבה ששודרה בערוץ 10 לפני מספר שנים על אירועי בינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה, סיפר אחד הגיבורים הגדולים של אותו אירוע, ולדיסלב קזצ'קוב, על ההספדים לחללים: "בכל פעם שמספרים על מישהו שנפל, אומרים שזה היה האדם הכי טוב, הכי חכם, הכי מצחיק, עם הלב הכי גדול. האמת, כשמסתכלים על זה, אני חושב לעצמי שתמיד אומרים את זה, אבל במקרה הזה אני יכול לומר בוודאות שכל אחד ואחד מאלה שנפגעו בפעילות הזאת היו אנשים משכמם ומעלה".

        אנחנו עוסקים כאן בספורט, לא במלחמה, אך ברמה האישית עבורי ניצן שירזי היה אדם משכמו ומעלה, דמות יוצאת דופן בכדורגל הישראלי ובחיים. מהיכרות אישית, הסביבה הקרובה אליו הייתה פשוט מרוסקת בחודשים האחרונים. המצב הבריאותי הידרדר, הוא התקשה לתפקד והגיע למצב סיעודי, כאשר לא מעט ממכריו כבר רצו שהסבל יסתיים עבורו. גם ניצן ידע שזה הסוף ובשלב כלשהו, כל מה שהוא דאג לו זה הילדים והאישה, שיהיו מסודרים וידאגו להם כשהוא ילך. הוא היה מודאג ולחוץ מעתידם הרבה יותר מאשר מהמחלה והטיפולים.

        ניצן היה מרכז המשפחה המורחבת והחברים, האור עבור כולם. הוא היה דואג לכל בני המשפחה, מנהל את כל הסידורים והפרוצדורות. האח חזי הגדיר אותו כ"מרכז המשפחה. בלעדיו זה אף פעם לא יהיה אותו דבר או משהו קרוב לזה". לחברים הוא תמיד עזר, מעולם לא היפנה עורף, פתח את היד והלב לכולם, לפעמים אפילו באובר רגישות ותמימות, הרגיש שזו הברכה שלו בחיים.

        הוא גדל בשכונת יד אליהו והיה היהלום של השכונות. אדם שבא מלמטה, הצליח גם בכדורגל וגם בעסקים ועדיין נשאר אותו ניצן. רבים העריצו אותו, התגאו בו ואף קינאו. זו לא רק העובדה שהגיע להצלחה כמאמן, אלא בעיקר הפאסון, הצניעות והעממיות. בכל סיטואציה היה חשוב לו להיות בסדר עם כולם וגם אם כעס על מישהו והיה עמו בנתק, תמיד חיפש בסופו של דבר את הדרך לעשות שלום.

        ניצן שירזי הלך לעולמו בגיל 43

        ניצן שירזי מנהל ספורטיבי הפועל תל אביב (ברני ארדוב)
        היהלום של השכונות (צילום: ברני ארדוב)

        לא במקרה הוא תופס כאלה כותרות. ניצן אולי היה מאמן טוב, אבל בסך הכול לא השאיר חותם של אליפויות וגביעים, פרט לזה בו זכה עם הפועל תל אביב. הוא גם לא הספיק לסיים קריירה ארוכה ומפוארת. מה שאפיין אותו בכדורגל יותר מכל זו האישיות וזה גם מה שכולם זוכרים ממנו וכואבים יותר מכל שאבד. פעם, כאשר הדוד שלו אברהם נכנס למגרש והתעמת עם גיא לוזון, ניצן פנה אליו ואל אביו אחרי המשחק ואמר להם: "אם אתם באים עוד פעם למגרש, אני לא מאמן יותר". לניצן היה חשוב לשמור על הדרך, על השם, להביא משהו אחר, הוא לא רצה שיידבק בו משהו מהשליליות של הכדורגל הישראלי.

        צריך היה לראות את אלי אוחנה יוצא אתמול (שלישי) עצבני, בסיום משחק ההפסד של נבחרת הנוער בבודפשט ומקבל את הבשורה ממנדל דוידוביץ', יו"ר המשלחת. דוידוביץ' ידע מה תהיה ההשפעה על אוחנה וביקש מכולם לא לומר לו כלום עד לאחר המשחק. הוא ידע על מה הוא מדבר. מה שעבר על אוחנה זו התפרקות מוחלטת, אותו אלי אוחנה קר הרוח, שעוד רגע אמור להתראיין לתקשורת הישראלית והזרה, פשוט לא מסוגל ודומע למשמע הבשורה. לא מעכל ולא מאמין.

        אוחנה לא עבד עם שירזי, אך הכיר אותו מהסביבה המשותפת וכקולגה. הוא ידע היטב שלא בכל יום נתקלים בכדורגל באנשים כאלה. עולם הכדורגל מורכב ברובו מאוכלי אדם ואנשים שאי אפשר להפנות להם את הגב. גם אוחנה ידע שניצן שירזי היה שונה ומיוחד, מסוג האנשים שיחסרו בנוף הכדורגל שלנו. יהי זכרו ברוך.

        מאמן נבחרת הנוער בכדורגל אלי אוחנה (קובי אליהו , צילום ועריכה: קובי אליהו)
        קיבל את הבשורה המרה בסיום המשחק. אוחנה (צילום: קובי אליהו)

        פערי כישרון בולטים

        אנשי המשלחת של נבחרת הנוער צפו אמש במשחקה של פורטוגל נגד הונגריה, משחק שנערך לאחר ההפסד של ישראל 3:0 לאוסטריה. בישראל ידעו שלניצחון פורטוגלי בהפרש של חמישה שערים תהיה משמעות גדולה לקראת המשחק נגד הונגריה ביום שישי. בדקה ה-88 הפורטוגלים עדיין הובילו "רק" 1:4, אך שני שערים עד לסיום העלו אותם ל-1:6 והחזירו מעט מהאמונה לאנשי הנבחרת.

        כעת, תיקו במשחק ביום שישי מול הונגריה יוביל לכך ששתי הנבחרות יסיימו עם נקודה אחת ובמקרה כזה הפרש השערים הוא שיכריע. אחרי שני מחזורים ובזכות השער השישי של הפורטוגלי, ישראל עם הפרש שערים טוב מזה של הונגריה (מינוס 6 לעומת מינוס 7) ותיקו יספיק כדי לסיים במקום השלישי ולעלות לאליפות העולם בניו זילנד בשנה הבאה.

        עד כאן החישובים. מקצועית, נבחרת ישראל נמצאת עם שני הפסדים משני משחקים והפרש שערים 6:0. אותי זה לא הפתיע. אפשר היה לראות זאת עוד בשלב העילית. הנבחרת נלחמת, משקיעה ורוצה, אך פערי האיכות בינה לבין היריבות בטורניר גדולים מאוד ולא ניתן לצמצם אותם עם כל כך מעט כישרון ביחס ליריבות.

        המשחק אתמול התנהל תחת גשם שוטף, המגרש היה מוצף ואם היה מדובר במשחק ליגה, הוא כנראה היה מופסק ונדחה. לאורך דקות ארוכות, להתמודדות לא היה שום ערך ספורטיבי ומי שניצלו זאת היו האוסטרים. השופט נתן להם לשחק חזק, מיעט לשרוק לעבירות ובסיטואציה שכזו, יתרון הכוח והמהירות שלהם על פני הנבחרת הישראלית בא לידי ביטוי והכריע.

        נבחרת הנוער הובסה 3:0 מול אוסטריה

        שחקני נבחרת הנוער של ישראל לפני המשחק מול אוסטריה (ספק 500 , אופיר סער)
        לא כוחות. שחקני נבחרת הנוער על כר הדשא בהונגריה (צילום: אופיר סער)

        השחקנים הישראלים חשבו לפני המשחק שפורטוגל היא ליגה אחרת ואוסטריה זו נבחרת שאפשר לנצח. זה אולי אפשרי, אבל מתוך עשרה משחקים, שמונה או תשעה ילכו לכיוון האוסטרים. לפני המשחק דיברו על הקשר סשה הורבאט מאוסטריה וינה ככוכב של היריבה, אבל לא על החלוץ פלוריאן גריליטש, שכבש וסחט פנדל. גריליטש שיחק בקבוצה השנייה של ורדר ברמן בעונה האחרונה והעיתונאים האוסטרים מספרים שהוא צפוי לעלות בקרוב לקבוצה הבכירה. עוד שחקן מעניין הוא הקשר סינאן ביטיקי, ששיחק בקבוצה הצעירה של מנצ'סטר סיטי ובקרוב תתקבל החלטה אם יהיה חלק מהסגל הבוגר של אלופת אנגליה או יושאל לקבוצה מליגת המשנה.

        אלו הם הפערים. גם אם אוסטריה היא נבחרת בינונית פלוס, עדיין אם יש לך 2-3 שחקנים שיימשכו אותה לייצר כדורגל טוב. לישראל אין את זה. הפעם האחרונה בה עשינו את זה עם הנוער הייתה ב-1997 ואז היה לנו כוכב גדול, יוסי בניון שמו. אם לנבחרת הנוכחית היה את יוסי בניון של גיל 17-18, היא לא הייתה מסיימת את שני המשחקים עם אפס נקודות. סביב בניון היו אז עוד מספר שחקנים משמעותיים כמו גיא צרפתי, מיכאל זנדברג, פיני בלילי ודדי בן דיין. רמת הכישרון הייתה הרבה יותר גדולה וזה כמעט ולא קיים יותר. הדורות האלה, והכישרונות הישראלים בכל מחזור, פשוט הולכים ופוחתים.

        ברק לוי שוער מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        כמעט לא משחקים. ברק לוי (צילום: ברני ארדוב)

        אפשר לקחת כדוגמא את נבחרת הנוער של אוחנה מלפני שנתיים. כיום המאמן מקבל הערכה על העלייה לאליפות אירופה (ויקבל עוד אם הנבחרת תשיג את הכרטיס למונדיאליטו), אבל לפני שנתיים, לאחר הפסד 7:1 לפורטוגל במוקדמות, הייתה דרישה לפטר אותו. בפועל, בשני המקרים מדובר בקיצוניות, בחוסר מודעות ואפילו בבורות ביחס למה שיש לכדורגל הישראלי להציע. כאשר חוזרים אחורה לאותה נבחרת, רואים שאף אחד מהשחקנים שבה עדיין לא הצליח לתקוע יתד בכדורגל הישראלי, למרות שכולם כבר בני 20-22, גיל בו הם היו אמורים להתחיל לפרוח כבר, לפחות בליגת העל.

        באותו משחק מול פורטוגל פתחו ברק לוי, דן אקפי, פיליפ חאיכ, אושר אבו, עומר צלישר, גידי קניוק, עומרי פרל, דור כוכב, עומרי אלטמן, תומר ירוחם ובן אז'ובל. מהספסל עלו ניר לקס, איסמעיל ריאן ורועי עטר. חלק מהשחקנים הללו נמצא בליגת העל היום, אבל אף אחד מהם לא זוכה לראות הרכב באופן קבוע (ברק לוי, קניוק ואלטמן משחקים לעיתים רחוקות). חלק אחר בכלל שיחק בעונה האחרונה בליגה הלאומית (אבו, ירוחם) ואחרים כבר קשה יותר למצוא.

        ביום שישי הונגריה, עם עשרת אלפים אוהדים מאחור, תגיע נלהבת ובמטרה לנצח ולהעפיל למונדיאליטו. היא גם הפייבוריטית. אם ישראל בכל זאת תצליח להשיג את הכרטיס הנחשק, זה יהיה הישג גדול ושנה שמחה עבור הנבחרת הצעירה, שתתכונן לטורניר בניו זילנד. בפועל, זה לא יסתיר ולא יעלים את הבעיה הכי גדולה של הכדורגל הישראלי והיא שמשנה לשנה גדלים כאן פחות ופחות כישרונות שיכולים להוביל ולהיות משמעותיים בליגה ובנבחרת. עם העתיד נתמודד כשתגיע העת. בינתיים, נסתפק במקום השלישי בבית.