יין ישן וטוב

בכתבה הקודמת העפנו מבט בכמה מהרוקים, שיזרימו דם חדש לליגה, יחליפו כוכבים שהזדקנו או סתם ירדו מגדולתם, וימריצו אחרים למאמצים נואשים כדי להיאחז במקומם בהרכב.

אבל גם אם לא היה מגיע לליגה אפילו רוקי בודד, עדיין יש בה מספיק כוכבים כדי למלא את לבנו בהשתאות.

לפניכם כמה מהשחקנים הוותיקים שימשיכו לגרום למיליונים בארה"ב וגם מחוצה לה להתאהב במשחק הזה בכל שבוע מחדש

קורט וורנר, סט. לואי ראמס. כמובן שיש את הסיפור – הוא שיחק בקולג' נידח, ואחר כך ב-NFL אירופה, וכל-כך לא ספרו אותו שעד לפני שלוש וחצי שנים האיש סידר מצרכים על המדף בסופרמרקט תמורת 5.5 דולר לשעה.

ואז הגיעה ההזדמנות והראמס החתימו אותו בתור קווטרבק שלישי – שחקן אימונים. שני הקווטרבקים שלפניו נפצעו, וורנר בלית ברירה מונה לקווטרבק הפותח, וסחף אחריו את האיילים לאליפות מרהיבה.

הוא לא יודע לרוץ עם הכדור, אבל העוצמה והדיוק שבמסירות שלו הם פשוט תאווה לעיניים. כשההתקפה של הראמס עובדת על כל הצילינדרים, וורנר נראה כמו קווטרבק במשחק מחשב. שוב ושוב הוא מפציץ ומדייק, והעין לעולם לא תשבע מלראות.

פייטון מאנינג, אינדיאנפוליס קולטס. מאנינג טיפה יותר נייד מוורנר, אבל גם הוא לא חי על רגליו. אילולי וורנר, מאנינג היה ללא ספק המוסר הטוב בליגה. עם קור רוח של מחסל וערמומיות של להקת שועלים, ועם מוסר עבודה שגורם לו לצפות בקלטות היריבים לא פחות מכל מאמן, הוא חותך הגנות לגזרים ומוצא פעם אחר פעם את המטרה החביבה עליו – מרווין הריסון, שתיכף נתייחס גם אליו.

דונובן מקנאב, פילדלפיה איגלס: מקנאב הוא חיה מסוג אחר לגמרי. יש לו זרוע בריאה, אבל אין לו את התופסים המעולים שיש לוורנר ולפייטון. הוא עדיין זורק, אבל כשאין לו למי למסור – וזה קורה יותר מכפי שצוות המאמנים שלו אוהב – הוא יוצר יש מאין בריצה חמקנית ומתגרה. גם כשמגיני היריב כבר תופסים אותו, הוא מצליח לעתים קרובות להשתחרר ולנעוץ להם פגיון בלב. אל תורידו ממנו את העיניים.

ג'ף גארסיה הוא מין שילוב בין הסגנון של מקנאב לזה של וורנר ומאנינג. הוא לא יעשה 600 יארד על הקרקע כמו דונובן, אבל הוא בהחלט מסוגל להסב נזק באמצעות רגליו. ובמסירה? הוא כמובן נהנה משיתוף הפעולה של טרל אואנס, אחד משני התופסים בליגה (ראו להלן) אבל גם תופס טוב צריך לדעת למצוא, וגארסיה מוצא בלי עין הרע – כמעט 4,000 יארד בממוצע בשנתיים האחרונות.

מרשל פולק, סט. לואיס ראמס: אם קראתם את שאר הכתבות בפרוייקט הפוטבול, או אפילו חלקן, אתם יודעים שמדובר במלך העולם – השחקן הכי טוב בפוטבול כיום, נקודה. הוא מסגל להיות חמקמק ודורסני כאחד, והוא מסוגל לעשות את התפיסות הוירטואוזיות בין שלושה מגינים, וגם לאבד את המגן שלו כדי לדהור 70 יארד במורד הקו. יש הרבה שחקנים בליגה ששווים כרטיס, אבל רק מעט ששווים כל מחיר, ובראשם עומד פולק.

שון אלכסנדר, סיאטל סיהוקס: את העונה שעברה פתח אלכסנדר על הספסל, אבל מהרגע שהרץ הפותח ריקי ווטרס נפצע, הוא לא הפסיק לגרום לפיות להיפער – כולל הצגה של 266 יארד מול הגנת הריצה הנחשבת של אוקלנד. 12 משחקים הספיקו לו כדי לרשום מעל 1,300 יארד ו-14 טאצ'דאונים. השנה, עם עונה שלמה בתור הפותח, 1,500 יארד ו-20 טיולים מעבר לקו נראים כמו תחזית סבירה לחלוטין.

אהמן גרין, גרין ביי פאקרס: במהלך השנתיים האחרונות ביסס גרין את מעמדו כאחד מבכירי הרצים בליגה. מדובר ברץ קשוח שעושה הרבה יארדים אחרי התיקול הראשוני. הבעיה של הפאקרס היא שאין להם מחליף סביר בעמדה, אז ייתכן שהם יתנו לו פחות נישאות כדי להפחית את האפשרות שיגמור את העונה מוקדם מדי.

עוד שני רצים ששווים אזכור הם אדג'רין ג'יימס מאינדיאנפוליס ואדי ג'ורג' מטנסי. שניהם חוזרים מפציעות די קשות. אם ישובו ליכולתם הקודמת, מדובר ברצים שאינם נופלים משלושת הנ"ל – במיוחד ג'יימס, שהיה הרץ הטהור הטוב בליגה לפני שנפצע.

היינו רוצים לפתוח את הרשימה עם בן אדם קצת יותר נחמד, אבל אין מה לעשות. רנדי מוס מהמינסוטה וייקינגס הוא התופס המסוכן ביותר בליגה. גובהו הרב (1.92) ומהירותו האדירה מאפשרים לו להשאיר עשן גם לטובים שבמגיני הפינה. כל מה שצריך הקווטרבק שלו דונטה קולפפר לעשות הוא לזרוק את הכדור גבוה ורחוק לכיוונו הכללי, והוא כבר יעשה את השאר.

טרל אואנס מהסן פרנסיסקו פורטי ניינרס גם הוא לא נטול בעיות אישיות, ואיכשהו הוא מצליח לריב עם אחד המאמנים הנחמדים והעדינים בליגה (סטיב מריוצ'י), אבל הוא לפחות נותן את הנשמה בכל מהלך. אואנס פחות מחונן ממוס, אבל הטעיות הגוף שלו הן הטובות בליגה. כשהוא לא יכול להשאיר עשן, הוא פשוט זורק את המגן שלו לצד אחד והולך לצד שני, ללקט עוד טאצ'דאון.

למרווין הריסון מהקולטס יש הרבה מזל – הוא משחק עם אחד משני המוסרים הטובים בליגה, הלא הוא פייטון מאנינג. אבל גם למאנינג יש מזל. זה לוקסוס לא קטן להיות מסוגל לזרוק לגובה הברכיים, מטר וחצי מאיפה שגוף התופס נמצא, ולדעת שהתופס הלהטוטן שלך ידפוק זינוק של שוער כדורגל וירשום עוד דאון ראשון, או עוד שש נקודות.

עוד שווים אזכור: דייויד בוסטון מאריזונה, תופס פשוט מעולה שכבר שנתיים רושם מספרים מדהימים בלי שלקבוצה שלו יהיה משחק ריצה שיוריד ממנו את הלחץ, ואייזק ברוס מסט. לואיס, שמהווה את העוגן של יחידת הסילונים בהצגה הטובה בתבל.

כל אוהד פוטבול יודע שכל הוירטואוזים ההתקפיים שבעולם לא שווים כלום אם אין לך גם מגינים שיעצרו את היריב - וכישלון הראמס לפני שנתיים יוכיח. אז בואו נעיף מבט בכמה משחקני ההגנה הטובים בעולם:

מייקל סטרייהן, קיצוני הגנתי, ניו יורק ג'איינטס: קיצוני הגנתי שמדורג בצמרת הליגה הן בהסתערות על המוסר והן בתיקול הרצים. שחקן מהיר, חזק, בעל זרועות ארוכות ועבודת רגליים מרהיבה. מחזיק בשיא הפלות הקווטרבק בעונה עם 22.5 (גם אם ההפלה האחרונה הושגה בצורה קצת מפוקפקת).

ג'בון קרס, קיצוני הגנתי, טנסי טייטאנס. לא סתם קוראים לו "הפריק". קרס הוא טיפה נמוך יחסית לקיצונים הגנתיים, אבל הוא מחפה על כך במהירות מבעיתה שגורמת לקווטרבקים למצוא אותו מול הפנים עוד לפני שהתיישרו מעל הישבן של הסנטר שלהם. ליד המונח "כוח מתפרץ" במילון יש תמונה של קרס.

וורן סאפ, תאקל הגנתי, טאמפה ביי באקנירס. הפה הגדול של הליגה בדרך כלל גם מגבה את הדיבורים שלו במעשים. עבודת הרגליים, הכוח הרב בזרועות ומרכז הכובד הנמוך יחסית של סאפ מאפשרים לו לעבור את קו ההתקפה ולמרר את חייהם של מוסרים ורצים כאחד.

מאחורי קו ההגנה הראשון יש עוד שניים, ואם אין לך גם בהם שחקנים טובים, אז כל המפלצות שמקדימה לא יעזרו. אלה הליינבקרים ומגיני הפינה שכל מאמן היה רוצה:

ריי לואיס, ליינבקר, בולטימור רייבנס. יש הטוענים שלואיס הוא הליינבקר הגדול בהיסטוריה. זו היסחפות קלה לדעתנו, אבל האיש הוא ללא ספק תופעת טבע, ובמיוחד השנה יזדמן לנו לראות פעמים רבות כיצד הוא מסוגל להיות בכל מקום במגרש – פשוט בגלל שיהיו בהגנה של בולטימור הרבה חורים לסתום. השנה גם תימדד גדולתו של לואיס, אחרי שההגנה הטובה בעשור האחרון כבר לא מקיפה אותו.

בריאן אורלאקר, ליינבקר, שיקאגו ברס. אורלאקר הוא מנהיג ההגנה שכבשה את הליגה בסערה. הוא מפיל קווטרבקים, הוא שותל רצים והוא גם חוסם וחוטף מסירות. בנוסף לכל אלה, הוא המנהיג, המורה, הדבק של הגנת הדובים.

צ'רלס וודסון, מגן פינה, אוקלנד ריידרס. וודסון הוא מסוג השחקנים ששורת הסטטיסטיקה שלהם לא מספרת הכל. וודסון הוא כל-כך טוב בהעלמת תופסים, שהוא משנה את היערכות הקבוצה היריבה. וודסון גם נייד בצורה בלתי רגילה, והוא מסוגל להופיע מעמקי ההגנה כדי להפיל את הקווטרבק. הוא היה זה שהפיל את הכדור מידו של טום בריידי בחצי גמר ה-AFC אשתקד, אלא שהמהלך החוקי לגמרי הזה בוטל על ידי השופטים והפטריוטס ניצחו את המשחק בשער שדה.

שון ספרינגס, מגן פינה, סיאטל סיהוקס. ספרינגס הוא אחד מאלה שנהיו מגיני פינה רק בגלל שדיון סאנדרס הגדול הראה שאפשר להיות כוכב גם שם. אחרת הוא היה בוחר בקריירה של תופס. הוא אתלטי בצורה בלתי רגילה, ומיטיב להתפתל באוויר כדי לבצע תפיסות אקרובטיות.

אלה הם רק הבולטים בשחקנים שיעצרו את נשימתכם בכל יום ראשון, מעכשיו עד ינואר, ולא מן הנמנע שחלק מאלה ייפצעו, והשחקנים שיחליפו אותם יהיו מדהימים עוד יותר. כי ב-NFL, ההצגה אמנם גדולה מכל שחקן בודד, אבל השחקנים הם אלה שעושים את ההצגה.