האם מוני פנאן באמת התאבד: קטע מספרו של אוהד גרינוולד

חוו"ד: 3/1185/2009

גופת שמעון פנאן, ת.ז. 007831001, שנת לידה 1946.

בתאריך 19.10.2009 הובאה ע"י אמבולנס השפלה, עפ"י דרישת משטרת צפון ת"א-ירקון.

בתאריך 19.10.2009 בוצעה בדיקה חיצונית.

זיהוי הגופה נערך באחריות משטרת צפון ת"א-ירקון.

נסיבות:

נמסרו ע"י המשטרה: בתאריך 19.10.2009 נמצא ע"י בן משפחתו, תלוי על כבל מאריך בביתו בתל אביב, בחדר השירותים.

סבל מדיכאונות לאור עזיבתו את תפקידו.
...
סיכום ממצאים אנטומיים עיקריים:

1. תעלת לחץ סביב הצוואר.
א. דימומים נקודתיים בעור הפנים.
ב. דימומים בלחמיות.
2. סימני טיפול רפואי.

חוות דעת:

על סמך תוצאות הבדיקה החיצונית בגופת שמעון פנאן, שנת לידה 1946, הריני מחווה דעתי כי נמצאו הממצאים שתוארו לעיל. על סמך בדיקה חיצונית בלבד, לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. כדי לקבוע את סיבת המוות, היה צורך לבצע נתיחה.

ד"ר ר' נחמן

הרבה דברים מוזרים קרו אותו בוקר בו נמצא מוני פנאן מת בפנטהאוז הפאר שלו ברמת אביב. הוא השכים קום, כהרגלו - היה מתעורר בין שש לשבע בבוקר; הספיק לבצע כמה שיחות חולין עם חברים; נתן סכום כסף נכבד לשליח של אחד ממשקיעיו העיקריים בבנק; ובאזור השעה 8:30 התקשר למתי שטיינר - מנהל אצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף, איתו אמור היה להיפגש בשעה 10:00 - והודיע שיגיע אליו כחצי שעה קודם לכן.

אבל ב-9:30 פנאן כבר לא היה בין החיים. אשתו, שרון פנאן-רומי, ואחיינו, עזר גפני - שהיה לעוזרו האישי ולאיש סודו - מצאו אותו תלוי על כבל חשמל מאריך, בחדר השירותים הקטן שבקומה השנייה לדופלקס שברחוב איינשטיין 9.

משטרת ישראל קבעה שמדובר בהתאבדות. אלא שרבים - בהם בני משפחתו של מוני, ידידיו, מכריו ולקוחותיו, וגם חוקר פרטי מיוחד ששכרה המשפחה - סבורים אחרת.

יעקב שני, חברו הקרוב של פנאן ואחד המשקיעים הכבדים ביותר בבנק ההלוואות הפרטי שהקים, התייצב שבועיים לאחר מותו של פנאן, ב-3 בנובמבר 2009, בתחנת משטרת ת"א צפון (ירקון).

"אני מאמין שמוני לא מת מוות טבעי", אמר לחוקר שקיבל את פניו. שני סיפר ששוחח עם פנאן בכל יום בשבוע האחרון לחייו וגם בבוקרו האחרון, "והוא לא הראה לי שום סימני מצוקה".

להפך: שני סיפר לחוקרים שכאשר שוחח עם פנאן ביום ראשון, יממה לפני שנמצא מת, ביקש ממנו סכום כסף "על החשבון שהיה חייב לי"; בשנה האחרונה, טוען שני, הזרים לפנאן מיליוני דולרים.

בבוקר ה-19.10 הגיע שליח מטעמו לביתו של פנאן וקיבל ממנו כמה עשרות אלפי דולרים. מיד לאחר מכן התקשר שני לפנאן והודה לו. השליח הזה היה, ככל הנראה, האדם האחרון שראה את פנאן בחיים.

שני דרש מהמשטרה "לבדוק את השיחות שלו (של פנאן) בין השעה 9:00 עד הזמן שהוא התאבד, לחקור אם מישהו נכנס הביתה. דיברתי עם אשתו והיא מסכימה לנתיחת הגופה. אני רוצה לומר שמישהו, או עבריין או מישהו בשוק האפור, איים עליו, או שמוני נתן לו כסף ואותו אדם לא החזיר לו".

החוקר שאל את שני האם פנאן סיפר לו שהוא חייב כספים לאנשים.

"להפך", השיב שני, "הוא אמר שאנשים חייבים לו הרבה מאוד כסף".

בפעם האחרונה ראה יעקב שני את פנאן בלאס ווגאס, באוגוסט 2009.

אין עוד עיר מרגשת, נוצצת, גרנדיוזית, כמו ווגאס; ולכן אין עיר אחרת שהייתה יכולה להפוך ליעד הנופש האהוב על פנאן.

פנאן היה משוגע על ווגאס. הוא ביקר שם, בממוצע, לפחות פעם אחת בשנה. לעתים היה נוסע לבד. ברוב המקרים היה לוקח את המשפחה. בנסיעה האחרונה הצטרפה אליהם הכלה ענבל, אשתו הטרייה של רגב.

אלה היו נסיעות מהאגדות, נסיעות ששמורות לחברי האלפיון העליון: טיסות במחלקה ראשונה או לפחות במחלקת ביזנס; סוויטות במלונות פאר; ארוחות במסעדות הגורמה של העיר; שופינג, בילויים, והרבה שעות באולמות ההימורים.

הפנאנים לא היו מסתפקים בסופי שבוע; תמיד היה מדובר בנסיעות ארוכות, לשבועיים-שלושה. משפחת פנאן הייתה משתכנת, בדרך כלל, ב"בלאג'יו" האגדי. מוני פנאן היה זוכה לסוויטות הגדולות, השמורות למהמרים הכבדים, ה"היי רולר'ז", אלו שמשחקים בעשרות - לעתים במאות - אלפי דולרים בשבוע. המשחקים החביבים על פנאן היו בלק-ג'ק ורולטה.

פנאן נהג לארח חברים בסוויטה, שבדרך כלל הייתה גדולה מדי עבור המשפחה. כאשר שני היה מבקר את פנאן בווגאס הוא היה ישן באחד מחדרי הסוויטה.

שני, המכונה "פרופסור", מכיר את פנאן מילדות: בגיל 15 עבד איתו בחברת עמילות המכס "שילוח" שהקים האח הגדול לבית פנאן, חביב. לאחר מכן הפך שני לכדורגלן מוכר. את הכינוי הדביק לו מאמנו בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב: "אם יש שחקנים שהם דוקטורים לכדורגל", אמר לו המאמן, "אז אתה פרופסור".

אבל שני בוודאי לא היה פרופסור לפיננסים.

הוא מספר שבקיץ 2008, לאחר שנועד עם פנאן בווגאס, החליט להעביר אליו סכום עתק - כשלושה מיליון דולר, לדבריו - חסכונותיו האחרונים מהעסק למסחר בטקסטיל שהפך אותו למיליונר בראשית שנות ה-80', אחרי שהיגר מישראל ללוס אנג'לס בקיץ 1979.

זה קרה לאחר שאחד מבניו התמכר לסמים ונכלא לזמן קצר בארה"ב. כשהשתחרר הבן מהכלא החליט שני להרחיקו מהסביבה השלילית באמריקה ולשלוח אותו בחזרה לישראל. כך שתכלית ההשקעה של שני בבנק פנאן הייתה כפולה: דמי הריבית שהבטיח פנאן על הקרן יממנו את חייו של הבן בישראל, ובנוסף יאפשרו גם לו עצמו לשוב ארצה - רצון שהחל לקנן בו זה מכבר.

האדם האחרון שראה את מוני פנאן בחיים הוא שליח שהגיע לביתו בבוקר יום שני ואסף 30,000 דולר במזומן עבור יעקב שני.

שני היה זקוק בדחיפות למזומנים, ובאופן טבעי פנה לפנאן. הוא ביקש לקבל כספים "על חשבון" הריבית שפנאן חייב לו ממילא. ההעברה הכספית הזו הייתה רק פעולה אחת מתוך סדרה של פעולות שביצע פנאן בבוקר האחרון לחייו, שמלמדות כי קם לבוקר עבודה רגיל.

בשעה 8:15 שוחח פנאן עם עזר גפני, אחיינו שאימץ כבן. אמו של גפני הייתה האחות של פנאן. היא ובעלה נפטרו בהיותו של גפני נער. פנאן אסף את גפני לביתו וגידל אותו כילדו השלישי.

לגפני בת קטנה, שהייתה לפנאן כנכדה. פנאן דאג לשוחח איתה בכל בוקר, בדרך לגן. כשהתקשר אותו הבוקר פספס אותה בכמה דקות. גפני כבר השאיר את הילדה בגן.

"אני בדרך לפגישה קצרה, אחר כך אגיע למשרד", עדכן פנאן את גפני.

גפני עזב את מכבי עם פנאן. בשנה האחרונה לחייו של פנאן, השנה בה נאלץ להתקיים מחוץ למערכת, ניסה פנאן להיכנס למספר עסקים: אל עסקי החלפנות נוספה סוכנות שחקני כדורסל בשם "מ. פנאן", שהתעתד לפתוח יחד עם ביתו לירון; משרדים מפוארים אף נשכרו בבית ב.ס.ר בתל אביב, שם התרכזה עיקר פעילותו של פנאן.

הביזנס האחר שעניין את פנאן היה הקמה וניהול של אצטדיוני ספורט. לא בכדי לטש פנאן עיניים לעסק הזה: לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים החלה בישראל תנופה של הקמת מתקני ספורט חדישים, לאחר עשרות שנות קיפאון. תכניות ומכרזים להקמת אולמות רב-תכליתיים חדישים בירושלים, חיפה, פתח תקווה, נתניה ועוד החלו להתפרסם בתקופה הזו. הקמת כל מגרש שכזה הייתה כרוכה בהשקעה של מאות מיליוני שקלים. פנאן אהב להסתובב היכן שמסתובבים כספים גדולים.

לצורך למידת העסק התכוון פנאן להיפגש עם מספר אנשי מקצוע מובילים מתחום ניהול מתקני ספורט. בבוקר ה-19 באוקטובר אמור היה לפגוש את מתי שטיינר, מנכ"ל אצטדיון האתלטיקה בהדר-יוסף.

"מאוד עניין את מוני איך בונים ארינה, מה צריך, איך צריך", מספר שטיינר.

הפגישה בין פנאן לשטיינר נקבעה שבועות קודם לכן. פנאן, מעיד שטיינר, היה "לחוץ" על קיום הפגישה; לכן שטיינר לא הופתע כשפנאן התקשר אליו באזור השעה 8:00 של אותו הבוקר, ה-19 באוקטובר 2009, וביקש להקדים את הפגישה משעה 10:00 ל-9:30. פנאן אמור היה להגיע למשרדיו של שטיינר.

הדברים החלו להשתבש זמן קצר לאחר מכן.

בחקירתו אצל החוקר הפרטי ירון עידן סיפר עזר גפני ששליח אחר, נוסף על זה שקיבל כסף בשמו של שני, אמור היה להיפגש עם פנאן באזור השעה 9:00, אלא שפנאן לא היה זמין. השליח התקשר לגפני, כדי לשאול היכן פנאן. השעה כבר הייתה 9:15. גפני לא ידע להשיב לו. בהתחשב בהיותו כפייתי בענייני שמירה על סדר, משמעת ולוחות זמנים, היעלמותו נראתה תמוהה. גפני התקשר לפנאן, אבל הוא עדיין לא היה זמין. עוד ניסיון. שוב אין תשובה. לעולם לא קרה שפנאן לא ענה לטלפונים, אומרים מכריו.

רבע שעה לאחר מכן, בשעה 9:30, התקשר גפני לשטיינר, כדי לשאול האם פנאן אצלו. גם אליי הוא לא הגיע, סיפר שטיינר לגפני.

בשלב הזה כבר הבהבו אצל גפני כל נורות ההזהרה. היה ברור שמשהו רע מאוד מתרחש. השאלה היחידה הייתה מה.

האדם הראשון שגפני יצר איתו קשר כשהבין שפנאן נעדר, כבר בשעה 9:15, הייתה אשתו של פנאן, שרון. הוא שאל אותה אם היא יודעת איפה מוני נמצא, והוסיף בתמיהה ש"הטלפון של מוני סגור". שרון לא ידעה להשיב. ב-9:30 לערך התקשר אליה גפני שוב. "מוני מאחר לפגישה עם שטיינר", אמר לה. ברגע הזה הבינה גם שרון פנאן שמשהו השתבש. היא רצה לרכב שלה ודהרה לדירה של פנאן.

בשעה רבע לעשר, לערך, כבר עמדה פנאן מול דלת הפנטהאוז של מוני - שהורכב מקומת כניסה בה היו סלון, חדרי שינה ושירותים, ומקומה עליונה בה היה בר, חדרון שירותים קטן ודלת יציאה למרפסת גדולה. גפני הגיע כמעט במקביל, טלפון סלולרי צמוד לאוזנו. הוא עדכן ישירות בנעשה את ציון נתן, חברו הקרוב ושותפו העסקי של פנאן.

שרון פנאן וגפני דפקו על הדלת בפראות וקראו בשמו של מוני. לא נשמע קול מתוך הדירה. שרון ניסתה לפתוח את הדלת עם המפתח שהחזיקה, אבל מפתח אחר היה תקוע מבפנים, בחור המנעול העליון מבין שניים. היא הזעיקה פורץ. ברגע של תושייה דפקה בדלת של אחד השכנים וביקשה סכין. גפני הצליח לדחוף את המפתח התקוע ופתח את הדלת.

הם התפרצו פנימה. בהתחלה חיפשו את מוני בחדר השינה; הוא היה ריק. הם המשיכו לסרוק את יתר החדרים בקומת הכניסה, עד שלפתע שמע גפני את הטלפון הסלולרי של מוני מצלצל מלמעלה, מהקומה השנייה.

"עליתי מיד למעלה", סיפר גפני לשוטרים, בעדות שנגבתה ממנו שעות ספורות לאחר מכן. "ניגשתי לשירותים וראיתי את מוני יושב על הרצפה, עם רגל אחת ישרה, וכבל לבן של חשמל כרוך סביב צווארו מספר פעמים. הלשון שלו הייתה בחוץ. הפנים שלו היו כחולות, וגם הלשון".

גפני צרח כשגילה את הדוד התלוי. שרון פנאן שמעה את הצעקה ורצה גם היא למעלה. היא ראתה את גפני גורר את מוני מחוסר ההכרה מחדר השירותים הקטן, ומשכיב אותו על הרצפה במסדרון.

היא חשה שהיא עומדת להתעלף - ובכל זאת התעשתה והחלה להנשים את מוני. כעבור עשר דקות הגיעו פראמדיקים של מד"א, ועבדו עליו קרוב לשעה. הם ניסו הכל, כולל מכות חשמל, אבל לא הצליחו להחזיר את הדופק.

בין לבין הגיעה המשטרה וסקרנים החלו להתאסף מתחת לבניין. השמועה עשתה לה כנפיים; בעת ניסיונות ההחייאה כבר התגודדו עיתונאים ומצלמות טלוויזיה הוצבו.

לפתע הופיע גם הפורץ שהוזמן. הוא עמד בכל זאת על קבלת התשלום. שרון פנאן שילמה לו 300 ש"ח.

מעיון בתיק החקירה המשטרתי בדבר נסיבות מותו של פנאן עולה כי מספר מועט מאוד של אנשים נחקרו. כמה בני משפחה וחברים, שחלקם בכלל הגיעו מיוזמתם כדי לחלוק עם החוקרים את רעיונותיהם ולנסות לסייע לחקירה. בתוך זמן קצר החליטה המשטרה כי אין חשד לפלילים. במלים אחרות: פנאן התאבד, ועשה זאת מרצונו.

רבים מתנגדים בתוקף להנחה הזו - הגם שפנאן נמצא תלוי בביתו; ואף שמפתח היה תקוע בחור המנעול מבפנים; ואף שלא נמצאו על הגופה סימני אלימות; ולמרות שלפנאן היו, על פניו, סיבות רבות ליטול את חייו - רבות לפחות כמספר נושיו. הסממנים בדירה תואמים, לכאורה, זירת התאבדות קלאסית. ואולם כל מכריו וחבריו הקרובים של פנאן שהתראיינו לספר זה - עשרות במספר - משוכנעים כי ידו של גורם זר הייתה במעל.

גם החוקר הפרטי ירון עידן סבור שדבר-מה התרחש בדירתו של פנאן ב-19 באוקטובר 2009, בין השעות 9:00 ל-9:30 - שהוביל למותו. בדו"ח מיוחד שחיבר על נסיבות האירוע, ואשר הוגש לניצב שחר אילון, מפקד מחוז תל אביב דאז, ב-18 בפברואר 2010, כתב עידן כך:

"מתוך בניית הפרופיל האישי והנפשי של מוני, קשה לאתר אופציית התאבדות. מוני קם ביום המוות ליום עבודה רגיל ואינטנסיבי. אירוע חיצוני שינה את מהלכו התקין של הבוקר".

עידן לא יודע מהו אותו "אירוע חיצוני". יש לו שתי הערכות: הראשונה - מישהו שם קץ לחייו של פנאן וזייף התאבדות; השנייה - פנאן קיבלת שיחת טלפון בה אוים בידי גורם כלשהו, נלחץ, ושם קץ לחייו. מכל מקום, עידן משוכנע שהתאבדותו של פנאן לא הייתה מתוכננת.

יש להדגיש כבר כעת: כל החיזוקים שמביא עידן לדעתו הם נסיבתיים. ובכל זאת, יש בהם כדי לעורר ספק בעמדה שהביעה המשטרה בהחלטיות כה רבה.

במסגרת חקירתו, שתכליתה הייתה ניסיון להתחקות אחר רכוש סודי של פנאן בחו"ל לצורך עזבונו וחלוקתו לנושים הרבים, בנה עידן פרופיל נפשי של פנאן. הוא גם בחן בקפידה את זירת המוות, גבה עדויות וביקר במקום. הוא בעל ניסיון עשיר בכך; עידן חקר, באופן פרטי, עשרות מקרים דומים.

הוא מעלה חמש נקודות למחשבה.

הראשונה קשורה להתנהלותו של פנאן באותו בוקר, שפורטה כאן בהרחבה: קביעת פגישות, שיחות טלפון, העברות כספים סטנדרטיות; שום דבר שמרמז על פעולה קיצונית שבפתח. "ההתנהגות הזו לא תואמת אקט סופני", משוכנע עידן.

השנייה מתקשרת לנקודה הראשונה: שעת ביצוע המעשה. "מדוע פנאן התאבד בבוקר", תוהה עידן, "כשנראה היה שהוא מתכונן ליום עבודה? מדוע הכין בערב הקודם את בגדיו ליום שלמחרת? מדוע ערך שיחות עם אנשים? מדוע הקדים פגישות? אם כבר החליט להתאבד - מדוע לא ניצל את שעות הלילה?".

הנקודה השלישית קשורה לאופיו של פנאן, ולצורת ההתאבדות. התאבדות בתלייה אינה תואמת את הפרופיל הנפשי של פנאן. "מוני היה היפוכונדר", אומר עידן. "התאבדות עם כבל חשמלי, באופן כפי שלטענת המשטרה נעשתה, פשוט לא מתאימה לאישיות שלו".

הנקודה הרביעית היא נגזרת של השלישית: מיקומה של זירת המוות. עידן טוען כי היא השירותים הקטנים שבקומה העליונה מתיישבים עם סצנריו של בריחה: זו הנקודה הרחוקה ביותר בדירה מדלת הכניסה. "מקום למי שרוצה לנוס", אומר עידן. אחרת, זהו המקום הכי פחות הגיוני בדירה לביצוע המעשה.

הנקודה החמישית עוסקת בבחינה טכנית של אפשרות ההתאבדות בחדר השירותים הקטן. היא מתחלקת לשניים: לתנוחה בה נמצא פנאן, על-פי עדותו של גפני, ולאופן שבו היה תלוי כבל החשמל על הקיר.

"התנוחה שתיאר עזר היא לא תנוחה טבעית להתאבדות", קובע עידן. גפני ושרון פנאן העידו כי במרכז חדר השירותים בו נמצא פנאן מת ניצב כיסא בר, שנלקח מהבר הגדול בקומה השנייה. פנאן, כך מעריכים תומכי תיאוריית ההתאבדות, התיישב על כיסא הבר, כרך את הכבל סביב הצוואר, נשען לכיוון הרצפה כך שהכבל התהדק בכוח סביב צווארו, ומת מחנק.

גפני סיפר כי הכבל החשמלי נתלה בשירותים על דיבל באחד הקירות. כשהגיע למקום בדק עידן את הדיבל. עידן משך אותו, והוא נתלש מהקיר. "לא ייתכן שהדיבל הזה החזיק את גופו של פנאן", חורץ עידן.

בשורה התחתונה, משוכנע עידן, "תיאוריית ההתאבדות לא עומדת במבחן ההיתכנות".

בעמודים הבאים נראה שיש סיבות טובות להאמין לעידן. אבל גם סיבות לא רעות לפקפק בעמדתו.

***

"המועדון" (שם זמני), ספרו של אוהד גרינוולד, ייראה אור בחודשים הקרובים בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר. עורך: רמי רוטהולץ. פרסום הקטע הנ"ל נעשה בהסכמתה האדיבה של ההוצאה.

למידע, שאלות, הערות, הארות ותהיות נוספות, אתם מוזמנים ליצור קשר:

Author@hamoadon.com