יום שבת, עשר בבוקר. הרכבת נעצרת בתחנת בק ביי, השוכנת בבוסטון. בין הנוסעים הרבים שיורדים ממנה נמצא גם בחור צעיר ומגודל. הוא עונה לשם ג'ורג'. ג'ורג' הרמן רות' ג'וניור, אבל העולם מתחיל להכיר אותו בעיקר בשם החיבה שלו, "בייב". באותו בוקר, ה-11 ביולי 1914, בדיוק היום לפני 100 שנים, מעט מאוד אנשים, באופן יחסי, הכירו את בייב רות', אבל חייו עמדו להשתנות מן הקצה אל הקצה ולשנות יחד איתם את חייהם של מיליוני אמריקאים ויש שיגידו שגם את ההיסטוריה האנושית כולה.
על פי הגרסה של בייב רות', לאחר שהגיע מבולטימור, שם נולד, גדל וצמח כשחקן בייסבול, לבוסטון, העיר בה יתגלה אל העולם, הוא היה קודם כל רעב בשל הנסיעה הארוכה. לכן, הבחור בן ה-19 נכנס לבית הקפה המקומי "לנדרס". הבחורה הראשונה שפגש בבוסטון הייתה מלצרית בת 16 בשם הלן וודפורד, שהגישה לו את ארוחת הבוקר באותו יום. שלושה חודשים לאחר מכן היא כבר הפכה לאשתו.
בסופו של דבר, בתום שעה קלה השביע רות' את רעבונו ושם פעמיו לעבר האצטדיון החדש של בוסטון רד סוקס, פנווי פארק. בשעה 15:00, חמש שעות בלבד לאחר שהגיע לבוסטון, עלה בייב רות' אל משחק הבכורה שלו בליגת הבייסבול המקצוענית, ה-MLB. השאר, כאמור, היסטוריה.
הרד סוקס שיחקו באותו יום מול קליבלנד נאפס ורות' סיים את משחקו הראשון בקבצה כשהוא מאפשר ליריבה מאוהיו חמש חבטות ופוסל שחקן אחד בלבד בסטרייקאאוט. באינינג השביעי של המשחק הוא ספג שתי ריצות מהירות והוחלף, בעוד בוסטון מעניקה לו את הניצחון עם 3:4 בסיום. אחד השחקנים שניצבו מולו במדי הנאפס היה "Shoeless" ג'ו ג'קסון, מכוכבי הבייסבול הגדולים אי פעם והשחקן הכי מפורסם מבין אלה שעמדו במרכז שערוריית מכירת הוורלד סירייס של 1919 על ידי שיקגו וייט סוקס. רות' עצמו סיים את המשחק גם עם אפס חבטות משני הניסיונות שלו, כולל סטרייקאאוט שספג בפעם הראשונה שלו כחובט ב-MLB. כל זה עתיד היה להשתנות ובענק.
למחרת המשחק, ה"בוסטון גלוב" דיווח: "הקהל בפנווי פארק אומנם היה מועט, אבל כל העיניים שלו היו מונחות על רות'. הוא הוכיח מדוע, במובנים רבים, הוא כבר שחקן ותיק. הכול עבד עבורו בצורה טבעית והוא שלט לחלוטין בשחקני היריבה. יש לו מקום לשיפור, אבל אין ספק שזה עוד יקרה". כיצד התגלגל בייב רות' אל אותו אחר צהריים גורלי בבוסטון? וחשוב מכך, איך המהפכה התרבותית שעתידה הייתה לבוא בארצות הברית קשורה דווקא לשחקן הזה, שנכנס לליגה של הגדולים באמת באותו משחק?
רות' נולד בפברואר 1895 בשכונת עוני בבולטימור, להורים ממוצא גרמני. מבין שמונת ילדי המשפחה, רק הוא ואחות אחת נוספת הצליחו לשרוד את הילדות, בעוד האחרים הלכו לעולמם בגיל צעיר בשל מחלות וחוסר היכולת של המשפחה לטפל בהם. בגיל 7 החליטו הוריו לשלוח אותו לבית ספר לבנים בלבד בשם "סנט מרי'ס", ששימש גם כבית יתומים. שם, רות' למד מאחד המורים איך לשחק בייסבול ושם חי לסירוגין במשך 12 השנים הבאות. הוא סיפר כי נשלח לבית הספר הזה, שנודע בחינוך הנוקשה שלו, כי היה משוטט ברחובות במקום ללכת לבית הספר וכי היה גונב את הבירות של אבא שלו ושותה אותן. בגיל 7.
ב"סנט מרי'ס", לאחר שהתבגר והחל לככב כמגיש בייסבול, גילה אותו ג'ק דאן. הוא היה הבעלים של קבוצת הבייסבול המקומית, בולטימור אוריולס, ששיחקה בליגה נמוכה יותר מה-MLB, ליגה בשם ה"אינטרנשיונאל ליג". אותה קבוצה התקיימה עד 1953 וקמה עם שם דומה שנים לאחר מכן, הפעם בליגה המקצוענית הבכירה. על מנת להחתים את רות' על החוזה הראשון שלו, במרץ 1914, נאלץ דאן להפוך לאפוטרופוס של הנער הצעיר. שחקני האוריולס ראו ברות' את "התינוק" של דאן והצמידו לו את הכינוי שילווה אותו לכל המשך חייו.
למרות שרות' כיכב על גבעת המגיש בעונת הבכורה שלו בקבוצה, ולמרות שהאוריולס הובילו את הליגה, ממוצע הקהל במשחקיהם עמד בקושי על 150 צופים. הם לא הצליחו לתת פייט ראוי לבולטימור טראפינס, הקבוצה הגדולה של העיר, ששיחקה ב-MLB. בסופו של דבר, לדאן לא נותרה ברירה והוא החליט למכור את רות', יחד עם שני שחקנים נוספים. הטראפינס עצמם סירבו לעשות איתו עסקים ואחרי שגם אלופת ה-MLB המכהנת פילדלפיה וגם סינסינטי וניו יורק ג'איינטס לא הסכימו לשלם את הסכום שדאן רצה (ושנראה מגוחך עבור רות' בדיעבד), הוא ושני חבריו לקבוצה נמכרו לבוסטון ביום העצמאות, הרביעי ביולי 1914. שבוע לאחר מכן הוא כאמור ערך את אותה בכורה היסטורית בליגה הבכירה מכולן בבייסבול.
בעונותיו הראשונות בבוסטון הוא שימש כמגיש במשרה כמעט מלאה. זמן קצר לאחר אותו משחק בכורה מול קליבלנד ביולי 14', הוא נשלח בכלל לפרובידנס, אל קבוצת הפיתוח של הרד סוקס, על מנת שיוכל להשתפשף מעט. אלא שבמהרה, אי אפשר היה להתעלם מיכולותיו העילאיות של רות' עם המחבט. כמגיש, הוא היה נהדר וניצח 94 משחקים (89 מהם עם בוסטון) ב-MLB, לעומת 46 הפסדים, אבל השתעמם מאוד מהעובדה שהוא נאלץ להמתין מספר ימים בין משחק למשחק. הוא דרש לשחק בכל יום והרד סוקס החליטו להפוך אותו לחובט מן המניין.
רות' שינה לחלוטין את הבייסבול, כמו שאיש לא שינה ענף ספורט כלשהו לפני ובודדים הצליחו לעשות אחרי. עד אז, בבייסבול התקיימה תקופת ה"דד בול", שאופיינה במשחקים דלי נקודות. העוצמה האדירה שלו רות', שהחל לחבוט להומראנים ללא הכרה, העבירה את הענף לעידן ה"לייב בול" וגרמה למשחקים להיות הרבה יותר מסעירים ולקהל האמריקאי להתאהב בענף, בליגת ה-MLB ובעיקר, בבייב רות'.
חשוב להבין, ארצות הברית של 1914 והשנים שאחריה הייתה שונה בתכלית מארצות הברית של ימינו. 50 שנים לאחר תום מלחמת האזרחים וכשנתיים וחצי לפני הכניסה של ארצות הברית אל מלחמת העולם הראשונה, האומה הייתה נתונה תחת שינויים גדולים ודמות הגבר האמריקאי הקלאסית נקלעה למשבר עמוק. כוחות חדשים, כמו השחורים ששוחררו מעבדות ובעיקר הנשים, החלו להשמיע את קולן ונגסו עוד ועוד מהעוצמה הגברית שהובילה את ארצות הברית עד אז ללא עוררין. הגברים האמריקאים חיפשו מפלט ומקום בו יוכלו לבנות את עצמם מחדש, ללא הפרעות חיצוניות. בייב רות' היה שם כדי לתת להם את המקום הזה, ביציעי מגרשי הבייסבול.
בספרו על הגבריות האמריקאית, "History of Men", כתב מייקל קימל שהפמיניזם הפך לחזק כל כך בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עד שהפיתרון היחיד שנותר לגברים היה לפתח אובססיה לספורט. כאשר רות' החל לככב, האובססיה הזו עברה להתמקד בעיקר בבייסבול. הגברים האמריקאים החלו לשחק בייסבול, להתעניין בבייסבול ולדבר על בייסבול. הם הפכו אותו לחלק מרכזי בשגרת חייהם וראו בכך את הדרך לקחת בחזרה את האחריות על הבנים שלהם ולהרחיק אותם מהחינוך לרכרוכיות שניתן להם בבית מצד הנשים. נשיא ארצות הברית באותן שנים, תיאודור רוזוולט, הכניס את הבייסבול לרשימת "ענפי הספורט האמיתיים של הגבריות" ואילו הסופר זאין גריי פסק ש"ילדים שלא אוהבים בייסבול הם לא ילדים אמיתיים". מי שלא התחבר למשחק, נתפס כלא-גברי וגם, כלא-אמריקאי. הבייסבול הפך למטאפורה לארצות הברית כולה, ארצות הברית חזקה וגברית יותר, כזו שנכנסה למלחמת העולם הראשונה ויצאה ממנה עם הבסיס להפיכתה למעצמה הגדולה ביותר בעולם במאה האחרונה. המטאפורה הזו נזקקה לדמות במרכזה והדמות הזו הייתה בייב רות'. לא רק השחקן האדיר עצמו, אלא גם כל המיתוס שנוצר סביבו, האגדה. יכול להיות שללא הדמות הזו של בייב רות', ההיסטוריה האנושית כולה הייתה נראית אחרת.
רוברט קרימק כתב את אחת מ-15 הביוגרפיות שנכתבו עד היום על בייב רות', ואולי את הטובה והמקיפה מכולן. בין היתר כתב קרימק: "בייב היה מיתוס, דמות יוצאת דופן בהיסטוריה האמריקאית. יותר מכל אחד אחר, הוא שינה את הספורט, הרבה מעבר לתחומי המגרש או למדורי הספורט בעיתון". במלחמת העולם השנייה, חיילים אמריקאים סיפרו שכאשר החיילים היפנים היו מסתערים עליהם, הם היו צועקים לעברם "שבייב רות' יילך לעזאזל". הוא פשוט סימל את ארצות הברית האימפריאלית החדשה, זו ששולטת על העולם כולו.
את עונתו המלאה הראשונה כחובט סיים עם שיא ליגה של 29 הומראנים. זה קרה ב-1919 ומיד עם תום אותה עונה, הבעלים של הרד סוקס, הארי פראזי, בחור מפוקפק שהגיע מניו יורק, מכר אותו ליאנקיז כדי להשיג את הכסף הנדרש להעלאת מחזה בברודווי. אותה מכירה נתנה את האות ל"קללת הבמבינו" המפורסמת, במסגרתה לא זכו הרד סוקס באליפות במשך 86 שנים, עד 2004.
בניו יורק, רות' הפך לשחקן הגדול ביותר ששיחק בייסבול ולסמל הגדול ביותר של הענף, אולי של הספורט האמריקאי כולו, בכל הזמנים. האצטדיון של היאנקיז, שנבנה ב-1923, זכה לכינוי "הבית שרות' בנה". הוא שיחק ב-MLB במשך 22 עונות, עד 1935 ושנה לאחר הפרישה היה אחד מחמשת האנשים הראשונים שנכללו בהיכל התהילה של הבייסבול, שהוקם בקופרסטאון, במדינת ניו יורק. רות' סיים את הקריירה עם נתון מדהים של 714 הומראנים, שיא כל הזמנים שנשבר רק ב-1974 על ידי האנק ארון ושוב ב-2007 על ידי בארי בונדס. ב-12 עונות לאורך הקריירה סיים רות' במקום הראשון בטבלת ההומראנים והוא זכה בשבע אליפויות בסך הכול, שלוש עם בוסטון ועוד ארבע עם ניו יורק.
בתפוח הגדול, כיאה למלך העיר שלעולם אינה נרדמת, הוא גם החל בחיי הוללות שכללו המון נשים והמון אלכוהול. בסופו של דבר, הוא מת בניו יורק, באוגוסט 1948, כתוצאה ממחלת הסרטן, בגיל 53 בלבד. בשנים האחרונות לחייו, התקשה רות' לקבל עבודה בליגה בשל התנהגותו הבעייתית, אולם השתתף במספר סרטי קולנוע ונסע לעודד את רוחם של החיילים האמריקאים במלחמת העולם השנייה.
הארי הופר, ששיחק לצדו במשחק הבכורה בבוסטון, ב-11 ביולי 1914, אמר עליו פעם: "לפעמים, אני עדיין לא מאמין למה שראיתי מתחולל לנגד עיני. ילד בן 19, גס רוח, לא מחונך בכלל ובקושי יודע איך להתנהג בתוך החברה שלנו, הפך לאט לאט לאליל של הנוער האמריקאי ולסמל הבייסבול של העולם כולו. מעולם לא היה, ומעולם לא יהיה כנראה, אדם שנאהב על ידי כל כך הרבה אנשים ועם רגשות עזים כל כך כמו בייב רות'. ראיתי לנגד עיני אדם שהופך לדבר הכי קרוב לאלוהים".