במשפחות הכי טובות: סיפורה של ססארי האיטלקית

אלופה שקורסת, טוענת לכתר שכשלה בשנת המבחן שלה, חקירת ענק על העלמות מס במעורבתו של נשיא הליגה, קבוצות שמתפרקות כלכלית, מוסר תשלומים גרוע, חובות, סכסוכים. לא, זה לא תיאור של ליגה קיקיונית ברפובליקת בננות מרוחקת כלשהי. זהו הנוף המדכא של הכדורסל האיטלקי – פעם בירת הכדורסל באירופה – נכון למאי 2014. על רקע הנוף המדכדך והקודר הזה, הולך ונרקם לו סיפור יפהפה ומרגש. סיפור שעבור לא מעט מחובבי הענף, שכבר הספיקו לאבד עניין ומאסו בו, מהווה השראה מחודשת.

תכירו את דינמו ססארי, קבוצה קטנה וכמעט נטולת שאיפות, שבימים טרופים אלה הפכה לנושאת הדגל של הכדורסל האיטלקי הישן והטוב, גם מבלי שישחקו בשורותיה כוכבים מקומיים יוצאי דופן. באיטליה נוהגים לתאר אותה כקבוצה "משפחתית", לא רק בגלל האלמנט הרוחני של המילה, אלא בעיקר בגלל קשרי הדם המחברים בין כולם. ככה זה כשבקבוצה אחת ניתן למצוא אב המאמן את בנו, ושני בני דודים שעשו את כל הדרך מארצות הברית לאיטליה כדי לאחד כוחות לראשונה מאז ימי התיכון. באמצעות סגנון משחק התקפי יוצא דופן, שכמעט לא רואים באירופה, הם מובילים את הסינדרלה מסרדיניה לגדולות. וכשמתווספים לכל זה מיליון וחצי תושבי האי, שנדבקו בחיידק והפכו לאוהדים נלהבים, מקבלים תופעה של ממש.

ביום שישי התופעה הזאת נודדת למילאנו, למשחק הראשון בסדרת חצי הגמר מול לוקה בנקי וחבורתו, אליה התוודענו לאחרונה מקרוב. ובעתיד הנראה-לעין, כך מסתמן, התופעה הזאת תנדוד ברחבי היבשת הישנה, במסגרת משחקי היורוליג. גם שם, בטוחים באיטליה, התופעה הזאת יכולה להותיר חותם של ממש.

אף שמדובר באי השני בגודלו בים התיכון, בסרדיניה לא נהנים לאחרונה מספורט מפותח. קליארי, קבוצת הכדורגל שהייתה במשך שנים רבות מקור הגאווה הספורטיבי היחיד של סרדיניה, אמנם זכתה באליפות איטליה בשנת 1970, אך מדשדשת מאז. אולי בכך נעוצה הסיבה לכך שעלייתה של ססארי בשנים האחרונות מגנטה את תושבי האי, אף שהכדורסל היה זר להם לחלוטין עד לא מזמן. אמנם, ססארי הוקמה כבר בשנות ה-60 ואפילו ידעה ימים יפים בתחילת השנות ה-90, אז הגיעה לחצי גמר הפלייאוף האיטלקי וכיכבו בה מיודענו רדיסאב צ'ורצ'יץ' ודאלאס קומג'יס.

אולם רמת הפופולאריות בקרב תושבי סרדיניה לא התקרבה לממדים של היום. הזרעים לאהדה הזו ניטעו עוד בתחילת שנות ה-2000, אז ססארי נתקעה בליגה השלישית באיטליה. כשהקבוצה הגיעה לנקודת האל-חזור מבחינה כלכלית, ועמדה בפני סכנת קיום ממשית, ססארי פנתה לאזרחי האי בבקשה נרגשת להעניק תרומה כדי להציל אותה. כמה עשרות מהם נרתמו, הקבוצה שרדה את המשבר, ומשם החלה לנסוק. ב-2003 העפילה לליגה האיטלקית השנייה, ואימצה את המנהג: כמעט מדי שנה הייתה על סף פשיטת רגל, ונגאלה בזכות כמה אוהדים רחבי לב.

הכל השתנה בבת אחת כאשר ב-2009 הגיע המשיח של ססארי – רומאו סאקטי. שחקן העבר, שזכה עם נבחרת איטליה במדליית כסף אולימפית ב-1980 ובזהב ביורובאסקט 1983, ניהל בעצמו קריירת אימון בינונית למדי, עד שססארי התבררה כשידוך משמיים. כבר בעונה הראשונה הצעיד את הקבוצה מסרדיניה חזרה לליגה הבכירה, ויצק בסיס ראשוני להצלחה בעתיד לבוא. כדי להרגיש בבית, הוא אפילו צירף את בנו, בריאן, שחקן הנבחרות הצעירות של איטליה שכמו כל האנשים סביבו בססארי, לא ממש הצליח להרים את הקריירה לגבהים. אליהם חבר ה-כוכב, טראוויס דינר, רכז חכם ונמוך קומה, שהגיע עם רזומה של 4 שנים במכללה יוקרתית (מרקט) ו-5 שנים בקבוצות NBA (אורלנדו, אינדיאנה פורטלנד). יחד הם הצעידו את העולה החדשה לעונה ראשונה נהדרת בסרייה A, שהסתיימה במקום השישי בעונה הסדירה וברבע גמר הפלייאוף. אבל זה היה רק הסיפתח.

כנער, דרייק דינר כל הזמן חסה בצילו של בן דודו טראוויס, אף שהיה מבוגר ממנו בשנה. טראוויס אמנם היה נמוך יותר, אך נחשב לכישרון הגדול יותר מבין שניהם, גם כששיתפו פעולה בתיכון גודריץ' בוויסקונסין. באיזשהו שלב נפרדו דרכיהם. טראוויס גויס, כאמור, לקולג' מרקט היוקרתי, וכיכב לצד דווין וויד וסטיב נובאק בעוד שבן דודו מצא עצמו במכללת דה-פול. טראוויס הוזכר חדשות לבקרים כמועמד לגיטימי לשחק ב-NBA, בעוד שעל דרייק ניחתה בשורה מרה ממש עם סיום לימודיו: הוא חלה במחלת קרוהן, מחלת מעי דלקתית. המחלה, שחושפת את הפציינט לסרטן בסבירות גבוהה יותר, היכתה בדרייק בכל העוצמה, ואף גרמה לו לסרטן באזור הבטן. מובן שהמחלה חיסלה סופית את סיכוייו להיבחר בדראפט, ממש בשעה שטראוויס נבחר במקום ה-38 והצטרף לאורלנדו.

אחרי שנתיים של טיפולים, דרייק חזר למגרשים וקיבל הזדמנות משם שאולי יצלצל לכם – רומאו סאקטי. המאמן, שבזמנו עוד חיפש את עצמו בליגה השנייה, הביא אותו לטיצ'ינו הצנועה ולא התחרט. התברר כי בשנים שחלפו, דרייק פיתח קליעה אבסולוטית, שסייעה לו להיכנס תוך זמן קצר לפנקסים של קבוצות גדולות באיטליה. דרייק תקע יתד באיטליה, ואפילו לא שיער שתוך כמה שנים תהפוך ארץ המגף לבית השני של כל המשפחה המורחבת. ב-2008 דרייק קיבל צ'אנס בסיינה, אליה הצטרף תוך כדי העונה, אך לא הצליח להרשים ושוחרר תוך כמה חודשים. הוא ניסה את מזלו באבלינו, ואפילו רשם מספרים סבירים ביורוליג (10 נקודות, 3.7 ריבאונדים), אך גם שם לא שרד יותר מעונה אחת. ואז הגיע ההצעה מססארי, בעצתו של המאמן ובתיווכו של הבן דוד כמובן, והשאר היסטוריה.

דרייק דינר פורח מאז הגעתו לססארי, ואפילו מתעלה על בן דודו. בגיל 33, הוא סוף סוף מצא בית. עם מספרים יוצאי דופן (19.3 נקודות) אחוזי קליעה מדהימים (63% מהשדה, 51% משלוש, 84% מהקו) ואפילו תרומה באספקטים נוספים (4.4 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים), הוא מוביל את ססארי לעונה היסטורית. לפני חודשיים הניף עבורה תואר ראשון אי פעם עם זכייה בגביע, שסימנה את סוף שלטונה של סיינה אחרי חמש זכיות רצופות. לפני חודש נבחר ברוב קולות ל-MVP של הליגה בעונה הסדירה. באחד המשחקים העונה, מול ונציה בחוץ, התפוצץ עם 44 נקודות. בשבוע שעבר, רבע גמר הפלייאוף, צלף 7 שלשות מ-9 ניסיונות ברבע אחד (!).

באיחור קל, קבוצות גדולות באירופה החלו לחזר אחריו. באיטליה פורסם שריאל מדריד וברצלונה רואות בו מועמד למלא את עמדת הסקנד גארד בעונה הבאה. "דרייק דינר הוא פספוס עצום של קבוצות גדולות ביורוליג", חורץ העיתונאי האיטלקי פייטרו שיבטה, "זה מקרה דומה מאוד לדונטה סמית' אצלכם. לשניהם פשוט לא שמו לב, ויכול להיות שזה כבר מאוחר מדי". בינתיים ססארי נהנית מההפקר.

באיטליה רואים בססארי לא רק פרויקט מרענן שמביא רוח חדשה, אלא גם ניסוי מקצועי מרתק. עוד ב-2009, עם הגיעו לססארי, החליט המאמן סאקטי לייבא לראשונה לאירופה את סגנון המשחק של מייק ד'אנטוני בפיניקס. אמנם מדובר בסגל איטי, מבוגר ומאותגר-ורטיקלית, אך לעת עתה זה מצליח. טראוויס דינר תופס את תפקידו של סטיב נאש, דרייק דינר לצורך העניין הוא אמארה סטודמאייר (עם קליעה מבחוץ) וקיילב גרין, אמריקאי נוסף בסגל, על תקן שון מריון. ססארי, למען האמת, חרתה על דגלה כבר לפני עשרות שנים את הכדורסל ההתקפי. היא מחזיקה בשיא הנקודות למשחק אחד באיטליה אי פעם, אחרי שב-1996 קלעה 158 נקודות במשחק באורך סטנדרטי, ללא הארכה. כעת היא בסך הכל ממשיכה את המסורת.

העונה היא זרקה 31 זריקות לשלוש בממוצע ביורוקאפ – שיא מפעל. בליגה האיטלקית היא קצת יותר רגועה וזורקת 27 שלשות "בלבד" לערב, אבל מדייקת באחוזים גבוהים וקולעת 11 מהן. היא גם מובילה את הליגה האיטלקית בנקודות עם 86 נקודות למשחק – מספר שכמובן רחוק מאוד מפיניקס של ד'אנטוני, אך לדעת העיתונאי ג'וזפה ניגרו לא מספר את כל הסיפור. "צריך לראות כדי להאמין. הם משחקים בקצב רצחני, לא היה פה דבר כזה. הם זורקים בכל התקפה אחרי לא יותר מ-10 שניות".

גם אם לא תעפיל ליורוליג בדרכים המקובלות (האלופה האיטלקית וסגניתה אמורות לקבל כרטיס, מילאנו מחזיקה בכרטיס חופשי וכך גם סיינה, אך היא צפויה לאבד אותו בקרוב), ססארי מתכננת להתברג במפעל האירופי הבכיר בקרוב. אשתקד רומא ויתרה על זכאותה לשחק במוקדמות, ומכיוון שקבוצות רבות באיטליה היו נוהגות כמוה, ססארי היציבה-כלכלית (תקציב של בין 6 ל-7 מיליון יורו, שגדל בהדרגה) נראית כמו מועמדת בכירה. וכשזה יקרה, אולי התקציב יגדל. ואולי, רק אולי, גם החניכים המצטיינים לא יעזבו את הקן כל כך לטובת הכסף הגדול.

ככה זה במשפחה.