בלילה הראשון הייתה דממה. הצהוב השתלט על כיכר הדואומו ועל כיכר רבין, וקולו של "האחר" עדיין לא נשמע. אבל כבר ביום שלמחרת, ובימים שלאחר מכן, כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו התהדר בטור של הנון-קונפורמיסט-התורן-שמבקש-להרוס-את-החגיגה-"המלך-הוא-עירום"-סטייל.
זה התחיל כאן בוואלה!, כשאוהד הפועל ירושלים יונתן שם-טוב הסביר במהדורת וואלה! חדשות כמה נורא ששחקני מכבי תל אביב עלו לדרגת אלים, שההתמסרות התקשורתית "דורסת אנשים כמוהו" ובאופן כללי שהגביע הוא סוג של אסון.
זה המשיך כשפרשן בכיר דיבר ב"מעריב" על מדד הזקפה הלאומי ועל כך "שהמנגנון והשלטון הצהוב חייב לכבד את בחירתם של אוהדים אחרים לאהוד קבוצה אחרת" (מה?), וכשפרשן בכיר אחר הודה ב"ידיעות" כי לא חגג בגביע השישי של מכבי בגלל "דיקטטורת המחשבות" ו"פסטיבל הקלישאות".
במקביל, פורסם פוסט בעמוד הפייסבוק הרשמי של הפועל תל אביב שהיה דוגמא ומופת לטוב טעם וספורטיביות, ודיבר גם הוא על המנגנון האלים והדורסני, ידה-ידה-ידה.
העניין הוא לא הדעות האלה. כלומר, לא התוכן עצמו. בחלקן הן מדויקות עד כאב (מורן שריר כתב בטור נפלא ב"הארץ" שעכשיו הוא מבין איך מרגיש כל מי שהוא לא גבר יהודי, אשכנזי, סטרייט ואוכל בשר). זו גם לא העובדה שהתגובה שלכם למפגן הקולקטיבי הצפוי, החבוט והקלישאתי, היא, ובכן, צפויה, חבוטה וקלישאתית. (הידעתם? מכבי תל אביב היא מועדון פרטי, לא נבחרת ישראל. השמעתם? רוב הקבוצה מורכבת מגויים).
זו הצביעות שלכם שמעוררת תהיות. הרי גם אתם יודעים שכל העסק הוא פיקציה. שחצי מהצופים של משחק הגמר לא יודעים מה זה צעד וחצי, ששליש מהחוגגים בכיכר לא שמעו על טייריס רייס עד לפני שבוע, ושנבחרי הציבור רק מבקשים למקסם רווחים פוליטיים.
אולי זה בדיוק מה שמרגיז אתכם - אותה לאומיות ופטריוטיות מעושה. אבל אתם יודעים שזה בדיוק מה שהיה קורה גם אם קבוצה אדומה הייתה מגיעה להישגים כאלה.
אם זכרוני אינו מטעני, על המסע המופלא של קבוצת הכדורגל התל-אביבית עשו הצגה ב"קאמרי", וכשקבוצת הכדורסל הירושלמית זכתה בגביע אירופי תמונתה נפרשה על שערים והיא הוזמנה לבית הנשיא. רבאק, כשיעל ארד לקחה מדליה המתנ"סים קרסו מהביקוש של ילדות לחוגי ג'ודו. מעניין שאז, זה לא כל כך הפריע לכם.
יש הרבה ביקורת מוצדקת על התנהלותה של מכבי תל אביב לאורך השנים, ובאופן אישי, כחובבת כדורסל ותחרותיות בריאה, סלדתי משנות השליטה שלה בליגה הישראלית. העונה היא אף הייתה קבוצה מוגבלת, שגרמה לתחושת אי-נוחות משרשרת הניסים שפקדה אותה, ושבעטה אותה כלפי מעלה בכל הזדמנות.
אבל את גמר היורוליג מול ריאל מדריד היא לקחה בזכות. זה היה משחק מהנה, הירואי ממש, שבו שחקנים שאף אחד לא נתן להם סיכוי ניצחו קבוצה עשירה יותר, בזכות (ספוילר! קלישאה!) הכנה מדוקדקת, אמונה בלתי מתפשרת, ודחיפה בלתי נתפסת של הקהל.
אם אתם לא מעריכים משהו אחד מכל זה; אם אתם לא תופסים כאן את (ספוילר! עוד קלישאה!) כוחה של הקהילה ואת ניצחון הרוח; אם אתם לא מחבבים אפילו קצת את הרעיון שיומיים מהדורות חדשות בישראל לא נפתחו בתקציב הביטחון, ואם אתם לא חושבים אפילו לרגע לפרגן בפומבי לקבוצה יריבה שהצליחה בזירה אחרת אולי באמת במשך שנים לא הבנתי נכון את כל העניין הזה, שנקרא: "ספורט".
אז בקיצור, הבנו. אתם אוהדי הפועל, אתם נורא שונאים את מכבי, אתם ממש לא שייכים לחגיגה ההמונית של השבוע האחרון, וכל מי שהוא לא אתם הוא עדר עיוור וחסר חוט שדרה. קלטנו. אתם אינדבדואליסטיים, יצירתיים, בעלי חשיבה מקורית, והייתם נורא רוצים ששמעון מזרחי יתאבד כבר. תודה על התזכורת, עכשיו בואו נתקדם.