שחקן העבר דורון שפר התייחס לזכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה. שפר שוחח עם העיתונאי ידידיה מאיר במדורו בעיתון "בשבע", ודיבר על הגביע הצהוב בחייו הנוכחיים. "משחק הכדורסל תופס אצלי מקום שונה ואחר מבעבר", אמר שפר, "עברתי איתו לא מעט גלגולים ובירורים. היום הוא משמש בשבילי כלי להגיע ללבבות של ילדים, בני נוער ומבוגרים... הכדורסל הוא עדיין חלק בלתי נפרד ממני ואהבה גדולה, אבל כיום מספיק לי הכדור והסל, בלי לוח התוצאות, המצלמות, הקהל והחלומות. כיום אני כמעט לא רואה משחקים, ומדי פעם מתעדכן ומציץ דרך העיתונים והאינטרנט בנעשה במגרשים.
"בשבת ... לא הרהרתי במשחק, למען האמת פשוט שכחתי שהם שיחקו... אבל בגמר ביום ראשון צפיתי. התרגשתי בעיקר מהדרך שבה הקבוצה הגיעה להישג. היו הרבה קשיים ומשברים בדרך, והם השכילו להישאר ביחד ולשבור שיאים. הם גם קבוצה הרבה פחות גדולה, עשירה וחזקה מהרבה יריבות ששיחקו נגדה, אבל הם היו מלאי אמונה ובעיקר הם היו יחד. יסוד האחדות היה מאוד מוחשי ומעורר השראה. זה גם עורר בי שאלה: למה לחכות לגמר גביע כדי לשנס מותניים ולשלב ידיים? ואחרון חביב, יוגב אוחיון, מנציגינו הבודדים בקבוצה שמייצג משהו כחול לבן, יהודי וארץ-ישראלי. לא מעט מדובר על מכבי שכיום מורכבת בעיקר משחקנים זרים, אבל את הסל האחרון הטביע יוגב. ממש כמו בקריאת התורה בבית הכנסת בשבת, כשהמגביה - ובמקרה הזה המטביע - נוטל את שכר כולם.
"בספרי 'ענני' אני כותב שאוהדים רבים שמחו והתרגשו כשקלעתי סל, אבל הם גם כעסו והתאכזבו כשהחטאתי או הפסדתי. זוהי אהבה התלויה בדבר. בטל הדבר בטלה האהבה. היום, כשאני בא במגע עם קהל, אולי אין התפרצויות גדולות של שמחה, אבל יש מפגש אמיתי ופתוח שנכנס יותר עמוק ללב, בשני הצדדים... העסק הזה הופך ללא בריא כשהכול נהיה תחרותי. כשאנחנו הופכים משועבדים לתוצאה ושוכחים את הדרך. וגם את הדרך-ארץ. התוצאה היא אלימות, לחצים, מתחים ועומסים לא בריאים. אחרי שנים קשות בתחום, מצאתי בתורה את התשובה".
