המוות אינו מחוסר עבודה

זה אמור היה להיות היום המאושר בחייו, היום המאושר בחייהם, שמלה לבנה, דפים חלקים, היום בו מתחילים מחדש. ג'וני טאפיה, הילד הרע של עולם האגרוף הלטיני, התמסד: השנה היתה 1994, והוא נשא לאישה את תרזה, מי שתהפוך מאוחר יותר למנהלת שלו, החברה הטובה ביותר שלו, המצילה שלו, הסיבה היחידה שהצליח לשרוד כל כך הרבה.

אחרי שהחתונה המשמחת הגיעה לסיומה ג'וני טאפיה הוריד את אשתו במלון דרכים, לקח את הכסף שקיבל כמה שעות לפני כן, ועבר לעשות את מה שעשה יותר מכל בתקופה ההיא: קוקאין. המון, המון קוקאין. כל כך הרבה שבשלב מסוים, בשל מנת היתר, ליבו נדם למשך 83 שניות.

זה היה המוות הקליני הראשון שלו מתוך ארבעה.

איפה שארבע מיתות קליניות כשלו לאורך השנים, הצליח התקף לב אחד. בדיוק לפני שנתיים (פחות יום), המוות סוף סוף השיג את אחד המתאגרפים הססגוניים בעולם. ובתוך בריכת העצב הבלתי נגמרת, רגש אחד לא היה קיים אצל 7,000 האנשים שפקדו את ההלוויה, ועשרות האלפים הנוספים שהזילו דמעה בביתם: הפתעה. מאז נולד, המוות של ג'וני טאפיה היה בסך הכל עניין של זמן.

במקרה של ג'וני טאפיה, אין שום צורך בלימודי פסיכולוגיה כדי לקשר ילדות לבגרות, אגרסיה לאגרסיה, סם לסם. 'טראומתיות' תהיה מילה רכה מדי כדי לתאר את שנותיו הראשונות על כדור הארץ, אז הבא נעניק את זכות הדיבור לפסקה הזו, אותה כתב המתאגרף האהוב באוטוביוגרפיה שפרסם ב-2010 תחת השם "Mi Vida Loca" ("חיי המשוגעים"):

"נולדתי ביום שישי ה-13, יום שישי בפברואר של 1967. עד היום אני לא יודע אם זה הופך אותי לבר מזל, או חסר מזל. כשהייתי בן שמונה ראיתי את אמא שלי נרצחת. מעולם לא הכרתי את אבי. הוא נרצח לפני שנולדתי. גדלתי כפיטבול - גידלו אותי כדי להילחם עד המוות. ארבע פעמים הכריזו עלי כמת. ארבע פעמים רצו להוציא את מכונת ההחייאה. והיו עוד הרבה פעמים אחרות בהן כמעט מתתי".

בדיעבד מתברר כי אביו הביולוגי לא נרצח לפני שנולד, אך המתאגרף העתידי יזכה לפגוש אותו רק ב-2010. אמא של ג'וני טאפיה, לעומת זאת, נרצחה גם נרצחה, במה שיהיה הרגע המכונן בחייו - זה שיעמיד את כל היתר בצל, בחושך, ביחס-למה-שקרה-ב-1975. מספר חודשים אחרי שניצל בנס מהתרסקות אוטובוס אל תוך תהום, מספר חודשים אחרי שראה את שכנתו לנסיעה האיומה ההיא מתה בו במקום, הביט ג'וני טאפיה בן השמונה מחלון ביתו באלבקרקי, הביט בתמונות שלא יעזבו אותו את עד יום מותו שלו.

דרך החלון, הוא ראה את אימו, וירג'יניה, קשורה לחלק האחורי של טנדר, נחטפת ממנו. הוא ניסה לצעוק, ניסה לדפוק על החלון, ניסה להסב את תשומת ליבם של שאר יושבי הבית אך אף אחד לא האמין לו, וזה כבר היה מאוחר מדי. וירג'יניה טאפיה נאנסה באכזריות, הוכתה ובסופו של דבר גם נדקרה 22 פעמים באמצעות מברגים ומספריים. בכוחותיה האחרונים הצליחה לזחול אל תוך בור בשולי הכביש בו תימצא, מחוסרת הכרה, על ידי המשטרה. ארבעה ימים חסרי סיכוי לאחר מכן, תעבור לעולם הבא.

"מאז היום ההוא לא ידעתי אם אני צריך למות או לחיות", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "כל עוד אמא שלי בגן עדן, אני יודע שהייעוד שלי הוא להגיע לשם". מחוסר הורים, ג'וני עבר לחסות דודים וסבא, שהיו לוקחים אותו לטיול עם רצועה ומשסים אותו בילדים אחרים תמורת כסף: נראה אתכם מנצחים את ג'וני שלנו. במרבית הפעמים, הכסף נותר אצל משפחת טאפיה, והילד הפרוע מצא בזירות המאולתרות והפחות מאולתרות מפלט בו יוכל להשתחרר מהזעם האינסופי שלו.

תחילת דרכו של טאפיה בזירה היתה נפלאה. ב-1983 זכה בתחרות החובבנית המקצועית "כפפות הזהב" למשקל זבוב קל - תחרות אותה ינצח פלויד מייוות'ר בדיוק עשר שנים לאחר מכן. ב-1985 השתדרג למשקל זבוב וחזר על ההישג הנ"ל, וב-25 במרץ, 1988, נכנס לזירה בפעם הראשונה כמקצוען. בשנתו הראשונה ניצח שמונה קרובה - חמישה מהם בנוק-אאוט; ב-1989 ניצח שבעה נוספים, כמו ב-1990, והפך למתאגרף בעל שם ופוטנציאל רב. אלא שאז, באוקטובר 1991, נכשל בפעם השלישית בחייו בבדיקת סמים, והושעה מענף האגרוף לשלוש וחצי שנים. עד ששב לזירה המשיך להסניף קוקאין, לאיים ברצח על עד במשפט ולהיעצר על נהיגה בשכרות. בכלל, אם נפרט כאן שלל ההרשעות של ג'וני טאפיה, זה עלול לקחת זמן: התיק המשטרתי שלו מורכב מ-125 עמודים, כולל, בין היתר, אינספור אחזקות לא חוקיות של נשק וסמים.

ההשעיה נגמרה ב-27 במרץ, 1994, עם ארבעה ניצחונות רצופים בנוק-אאוט. התואר הגדול הראשון הגיע ב-12 באוקטובר, 1994, כשניצח את הנרי מרטינס כדי להפוך מטעם ארגון האגרוף העולמי לאלוף במשקל סופר-זבוב, ולקבל חגורה עליה שמר למשך ארבע שנים, כולל ניצחון על יריבו הגדול ביותר באותה תקופה, דני רומרו. "אני לא מתאגרף חד-גוני", אמר פעם. "אני הולך לפי האינסטינקטים. כשאתה תעשה מהלך, אני אעשה מהלך. קשה לצפות אותי, אני מתאגרף חכם, ואם תכה אותי, אתה בצרות". בסוף 1998 עלה להתחרות במשקל תרנגול, והפך לאלוף העולם אחרי ניצחון על ננה קונאדו. רצף ההצלחות שעמד אז על 48 ניצחונות ואפס הפסדים הגיע לסיומו ב-26 ביוני, 1999, כשלא הצליח להגן על התואר ונכנע לפולי איילה במה שיוכתר על ידי מגזין 'רינג' היוקרתי כקרב השנה.

לטאפיה היה הסבר הגיוני למדי להפסד ההוא: לטענתו, כל מה שחשב עליו עד הקרב היה איך הוא מאתר את הגבר שרצח את אמא שלו, ושולח אותו ישר לגיהנום. "רציתי ללכת ולדקור אותו כמו שהוא עשה לאמא שלי. הייתי עושה את זה, תאמינו לי, אם הייתי מוצא אותו", אמר ב-2011 לאתר 'בוקסינג ניוז'. "ניסיתי למצוא אותו שוב ממש לפני הקרב מול פולי, אבל אמרו לי שהוא נהרג, שדרסו אותו פעמיים. הייתי כל כך ממוקד בלהרוג אותו שכלל לא התאמנתי". העובדות, אגב, קצת אחרות: הרוצח, ריצ'רד אספינוסה, מת בתאונת דרכים ב-1983, אולם רק בקיץ של 1999 - קרוב ל-25 אחרי שוירג'יניה טאפיה נאנסה ונדקרה למוות - הצליחה המשטרה לסגור את התיק. "אולי זה לטובה", אמר ג'וני. "אחרת, כנראה שהייתי נכנס לכלא על רצח".

בכלל, טאפיה סיפר כי היה נוהג לדמיין את הרוצח של אמא שלו עומד מולו בזירה, מה שבוודאי הוביל להרבה מכות רצח ונוק-אאוטים. "אגרוף היה הדבר היחיד שנתן לג'וני איזון בחייו, והוא אמר לא פעם שהמקום היחיד בו מצא שקט אמיתי, באופן אירוני, היה בזירה, בתוך הכאוס של הקרב", נכתב ב-ESPN, ובאתר "TheCruelestSport" הוסיפו: "סדיזם, בין אם רוצים להודות בכך או לא, זה חלק גדול מאגרוף, וכך גם מזוכיזם. ג'וני טאפיה קיבל יותר אגרופים ממה שהיה צריך, אולי כדי לשמוע את צעקות הקהל, אולי בשל סיבות הרבה יותר חשוכות. הוא נהג לנגב את פניו באמצע הקרב וללקק את הדם מכפפותיו". בכתבה ההיא צוטט טאפיה כאומר: "התרגלתי למכות, משכתי אותם כמו מגנט והם עשו אותי חזק יותר. לפעמים, האמת, זו היתה הדרך היחידה שאפשרה לי לא להרגיש את הכאב - הכאב של להיות לבד, הכאב של להיות בלי אמא שלי".

אלא שיש גם צד שני להנחת כל הביצים שלך בתוך זירה, הפיכתה למעין מיקרוקוסמוס של טוב ורע: מה קורה כשהקרב מסתיים וצריך לחזור לחיים האמיתיים? ביולי של שנת 2000 ג'וני טאפיה אושפז בשל דיכאון הולך וגובר, ובכתבה ב'סנטה פה ניו מקסיקן' הסבירה אשתו כמה קשה היה המעבר מהקרב בזירה לקרב בחיים. "הוא הגיע לבור, כי הכל נעלם ועכשיו היה צריך להחלים. זה היה עצוב; הוא הרגיש שהרים את עצמו, ועכשיו מה? הוא צנח לדיכאון אחרי כל קרב. זה היה קשה יותר מהקרב עצמו. הוא לא הצליח לישון, כי כל הגוף שלו כאב. היו פעמים שלא הצליח לצאת מהדיכאון הזה, אז הוא נכנס למערבולת של סמים וגם ממנה לא הצליח לצאת".

צמד המערבולות הללו ילוו את טאפיה פחות או יותר עד סוף ימיו, ובפרט בתחילת שנות האלפיים, שהיוו את דמדומי הקריירה שלו. את 2003 פתח עם אישום על אחזקת אביזרי סמים, וסיים מחובר למכונת החייאה אחרי מנת-יתר. הקרב המקצועי האחרון שערך בחייו התרחש ב-16 בספטמבר, 2005, עם הפסד בנוק-אאוט בסיבוב השני לסנדרו מרכוס האלמוני - הפסד שתואר במספר מקומות כ"סנצסיוני". הברבור שר את שירו האחרון, ולפתע, לא היתה יותר זירה שתעצור את הסמים, הדיכאון והמוות. "אנשים לא מבינים שכשהקרב נגמר, זו ההתרסקות הכי גדולה שיש", הוא יגיד ב-2008, ובוודאי לא ידע עד כמה הוא צודק.

ב-12 במרץ, 2007, נמצא ג'וני טאפיה מחוסר הכרה ונשימה על רצפת חדר מלון. מנת-יתר של קוקאין שלחה אותו לבית החולים באלבקרקי. אחיינו וגיסו, שמיהרו להיות לצידו, מיהרו קצת יותר מדי ונהרגו בתאונת דרכים בדיוק כשמצבו עבר מ"קריטי" ל"רציני". אחד האנשים הראשונים איתם דיבר כשקם סוף סוף מתרדמת היה מייק טייסון, איתו היה מיודד. טייסון צלצל לבית החולים, ואמר לג'וני טאפיה שהוא משוגע וזקוק לעזרה, וכשמייק טייסון אומר לך שאתה משוגע וזקוק לעזרה, כנראה שמשהו באמת השתבש. "חייבים לטפל בסמים. אם הוא לא יצליח לעשות את זה, הוא יהיה אדם בודד מאוד", אמרה אשתו לתחנת טלוויזיה מקומית, בעוד ברוס טרמפלר, חבר ומארגן קרבות, הוסיף: "זה קצת כמו לאסוף את האוקיינוס עם האצבעות שלך; הוא לא יכול לאחוז בשום דבר כרגע".

דבריו של טרמפלר לא בדיוק היו נכונים: ג'וני טאפיה דווקא הצליח לאחוז בדי הרבה קוקאין בתקופה ההיא – כל כך הרבה עד שכינה את האבקה הלבנה "הפילגש שלי" - ולאחר שנכשל בבדיקת סמים נוספת בהמשך השנה ופלירטט עם עונש המאסר על תנאי שניתן לו, גזר עליו שופט מקומי הישארות במוסד שיקומי בשם "הזדמנות שניה". "אני לא יודעת מה אפשר לעשות כדי שג'וני יעשה את מה שהוא צריך לעשות", אמרה אשתו, "אבל אני שמחה שמערכת המשפט לא ישר זרקה אותו לכלא. כולם מנסים למצוא פיתרון".

גם טאפיה ניסה למצוא פיתרון ולחזור להתחרות, אך זה לא קרה. "אני רוצה שיפרוש ויעבור לאמן כי יש לו כל כך לתת, אבל באותו זמן, יש תמיד את הפחד הזה שהוא יחזור להשתמש בסמים", אמרה אשתו ל'בוקסינג ניוז'. "עם ג'וני, קשה להחליט מה הכי טוב עבורו. הוא סתירה מהלכת, הוא כל כך מלא בחיים ויש לו כל כך הרבה מה לתת והוא באמת אדם נהדר, ואז, בבת אחת, הוא יכול להתהפך ולהפוך לסיוט הכי גרוע שלך. יש פעמים שאני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי שאנחנו הולכים להזדקן ביחד, ואז יש פעמים שאני מסתכלת עליו וחושבת שלא יהיה לי את הגבר הזה עוד הרבה זמן. זה פחד מתמיד - העליות מאוד גבוהות והירידות מאוד נמוכות איתו". בשפה רפואית, העליות הגבוהות והירידות הנמוכות הללו עונות בדרך כלל עונות לשם מאניה-דפרסיה, מחלת נפש שאובחנה אצל טאפיה באמצע שנות האלפיים, מחלה בה טופל באמצעות כדורים פסיכיאטריים עד יומו האחרון.

בפברואר של 2009 שוב נעצר על אחזקת קוקאין, וחודשיים לאחר מכן החל לרצות עונש מאסר קצר במוסד שיקומי. "אני מקצוען בכל מה שאני עושה - אלכוהול, סמים, הכל", הודה, ובאפריל 2010 נכנס לבית כלא של ממש לאחר שנכשל בבדיקת סמים נוספת, כשבדמו נמצאו שרידי קוקאין. בראיון ל'אלבקרקי ג'ורנל', אמר: "הייתי צריך להגיע לכאן לפני הרבה זמן. ביליתי שמונה חודשים בצינוק, הייתי בבידוד, כי חשבו שאני מהווה סכנה לאסירים אחרים. 23 שעות ביממה הייתי כלוא בתא קטן עם מיטה צרה, כיור ואסלה. זהו. התקלחתי עם אזיקים". לכל אורך הראיון ההוא, לאורך שארית ימיו, למען האמת, ג'וני טאפיה לא האשים אף אחד מלבד עצמו, כיאה לאדם דכאוני שהתקשה למצוא ערך רב בקיומו. כשנשאל האם היה משנה משהו בחייו, השיב: "שום דבר. המכשולים הפכו אותי לאדם שאני היום".

כששוחרר מהכלא, הכריז ביחד עם אשתו על פשיטת רגל. לפי הערכות הרוויח למעלה מחמישה מיליון דולר בקריירת האגרוף שלו, אך כעת הכל הלך: בהצהרת ההון שהוגשה, הכריזו בני הזוג טאפיה על חובות של 1.5 מיליון דולר אל מול נכסים בשווי 18 אלף דולר, וחמישים דולר במזומן.

וכך זה נמשך. בתחילת 2012 נעצר על נהיגה בשכרות לאחר שריסק את הג'יפ שלו, ובין הסתבכות אחת למשנתה, נשמע בטוח באשר לגורל שמחכה לו מעבר לפינה. "המסר שלי לילדים הוא - אל תונהגו, תנהיגו. אני, אם לא אלך בדרך הישר, אתגרש ואמצא את עצמי ברחוב. הכי פגעתי באנשים שאהבו אותי. העברתי את אשתי גיהנום. בכל פעם שמתתי, היא היתה ממש לצידי". בראיון אחר דיבר על חיי המשפחה שלו, ואמר: "אם יש לי חלום אחד, זה לראות את הילדים שלי משיגים את מה שהם רוצים. אני לא רוצה שישתמשו באלכוהול או בסמים - את זה עשיתי מספיק בשביל כולם. מעולם לא חשבתי שאחזיק מעמד, עד עכשיו. מעולם לא רציתי לחיות, אבל עכשיו אני רוצה".

בטח כבר ניחשתם מה מגיע עכשיו.

ב-27 במאי, 2012, משפחת טאפיה הלכה לראות סרט ללא ג'וני. כששבו הביתה, בסביבות 18:30, אלוף העולם באגרוף לשעבר שכב ללא רוח חיים ליד מיטתו, לבוש מכנסיים קצרים כהים וגרביים לבנים. ליד ראשו נחו כדורים למניעת צרבת. ליד גופו, טבליות של משכך הכאבים הידרוקודון. בארון התרופות נמצאו כדורים לטיפול בסכיזופרניה. על פי כל הבדיקות ונתיחת הגופה שבוצעה, במותו היה גופו של ג'וני טאפיה נקי יותר משהיה למשך מרבית חייו. במסיבת עיתונאים שקיימה אשתו, אישרה כי מת מהתקף לב, וכי ככל הנראה סבל מצהבת C בשל שלל קעקועיו. "הדו"ח הזה מראה שהוא לא מת ממנת יתר", אמרה. "זה לא מעביר את הכאב, אבל אני מרגישה צורך להגיד את זה. אני חושבת שהלב שלו היה כל כך גדול, שבשלב מסוים הוא פשוט עצר".

כשנה לאחר מכן, סיפרה לאתר 'בוקסינג ניוז' על שבועותיו האחרונים של בעלה: "בחודש האחרון שלו אני חושב שהוא ידע שזה מגיע. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא עייף, שזה זמן ללכת ולהתאחד עם אמא שלו. הוא כל הזמן אמר שלא יחזיק מעמד הרבה, גם כשהיה מאושר, אפילו כשהתאגרף". לכאורה, קל להגיד את הדברים שתרזה טאפיה אומרת בדיעבד. בפועל, ג'וני בעצמו כתב דברים דומים באוטוביוגרפיה שלו - אוטוביוגרפיה אותה פרסם בגיל 33: "אמא שלי נרצחה כשהית בת 32. מעולם לא חשבתי שאחיה יותר ממנה, מעולם לא חשבתי שאחיה אחרי יום הולדתי ה-32. לא רציתי לחיות אחרי יום הולדתי ה-32. אחרי יום ההולדת ה-31, הרגשתי שזה מגיע. זה כל הזמן נמצא בראש שלי, ספרתי אחורה את הימים, השבועות והחודשים עד שאגיע לגיל בו היתה כשנרצחה. הרגשתי שהזמן הולך ואוזל".

בסופו של דבר ג'וני טאפיה חי 13 שנים יותר מאימו, ו-37 שנים אחרי שנלקחה ממנו, סוף סוף זכה להתאחד איתה בעולם הבא. ובין שלל ההספדים, זה של ג'ון ביירותי, דובר חברת קרבות שעבדה עם טאפיה, היה היפה והגרנדיוזי ביותר.

"הסיפור של ג'וני הוא לא רק הסיפור הגדול ביותר באגרוף - זה הסיפור הגדול ביותר בספורט בכלל. הבחור הזה כלל לא אמור היה להיות בחיים".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il