המשחק שפתח את סדרת גמר המזרח בין אינדיאנה למיאמי היה אחר לגמרי ממה שציפינו שיהיה. הפייסרס שיחקו משוחרר, הניעו את הכדור היטב וההתקפה שלהם נראתה נהדר, מה שגרם לאלופה לרדוף לכל אורך 48 הדקות, ללא הצלחה. כל ריצה של מיאמי במשחק הראשון זכתה לתשובה מצד אינדיאנה, שנראתה כמו קבוצה שיכולה להתמודד עם האתגר.
אלא שהמסקנה המרכזית שעלתה בתום המשחק הראשון היא שמה שהיה לא יחזור, בטח לא בצורה מדויקת ואכן, במשחק השני, שנערך הלילה (בין שלישי לרביעי), הכול כבר נראה אחרת. ההתקפה של אינדיאנה לא באמת כל כך טובה כמו שהייתה במשחק הראשון (היא גם לא באמת כל כך גרועה כמו שנראתה נגד אטלנטה) וכדי להתמודד עם מיאמי צריך לנצח משחקים צמודים. הפייסרס לא ידעו לעשות זאת ועכשיו הסדרה עוברת לפלורידה בשוויון 1:1.
המשחק הלילה היה הרבה יותר קרוב לציפיות מהסדרה הזו. פיזיות, הגנות חזקות, סקור נמוך. במשחק כזה, הכוכבים צריכים להתעלות ולברון ודוויין ווייד עשו זאת והכריעו, בעוד שבאינדיאנה כולם נעלמו בדקות ההכרעה. אבל בואו נתחיל מההתחלה.
אינדיאנה שלטה ברבע הראשון וברבע השלישי ולא במקרה. אלו הן הדקות שהחמישייה הראשונה שלה משחקת. הבעיה היא שהשליטה הזו לא הניבה לה יתרון משמעותי ובשתיים-שלוש הדקות בהן המחליפים של הפייסרס היו על המגרש, מיאמי ידעה לסגור את הפיגור. שלוש דקות לסיום הרבע הראשון, אינדיאנה עוד הובילה 12:20 ואז סטיבנסון והיברט ירדו לנוח. ווסט הצטרף אליהם שתי דקות לאחר מכן ומיאמי רצה 1:8 עד לסוף הרבע. כשווסט חזר, 6:16 דקות למחצית, מיאמי כבר הובילה 27:32 ולמעשה השלימה ריצה של 7:20 בדקות בהן הוא נח.
זה התאפשר בין היתר בגלל המשחק החלש של לואיס סקולה. הוא לא פגע בהתקפה ואילו בהגנה שמר רע מאוד את הפיק אנד רול. מיאמי הלכה פעם אחר פעם לפיק אנד רול של לברון עם באטייה (עליו שמר סקולה) ולמרות שבאטייה לא מהווה איום גדול על הסל, הארגנטינאי פשוט לא ידע מה לעשות. באחת הפעמים הוא ופול ג'ורג' נתקעו באותו צד של החסימה ולברון שייט לסל. עם תרומה אפסית בהתקפה ופגיעה קשה בהגנה הקבוצתית, ווגל חייב לחפש פתרון אחר לדקות המנוחה של ווסט. לאבוי אלן וכריס קופלנד מחכים בסבלנות על הספסל, וצריכים להילקח בחשבון. אלן לא יעשה כלום בהתקפה, אבל לפחות ישמור כמו שצריך. קופלנד יעביר את אינדיאנה לחמישייה נמוכה יותר, אבל זו תתאים למה שלמיאמי יש להציע והוא גם יכול לקלוע משלוש.
ברבע השלישי קיבלנו תצוגת מופת מצד לאנס סטיבנסון ודייויד ווסט, שהיו אחראים ל-22 מ-26 הנקודות של הקבוצה באותו רבע (נקודות שלהם או נקודות מאסיסטים שלהם). סטיבנסון היה יוצא מהכלל, ווסט מסר פשוט נפלא. 1:39 לסיום הרבע השלישי, הפייסרס עלו ליתרון 56:63 אחרי שלשה של פול ג'ורג', שעד לאותו רגע עמד על 2 מ-13 בלבד מהשדה. אלא שבמקום שזה יהיה רגע השבירה של מיאמי, זה היה רגע המהפך, כי מנקודה זו והלאה, לברון ג'יימס התחיל לקחת את המשחק על עצמו. עד לאותו רגע, לברון עמד על 10 נקודות, שני אסיסטים ולא מספיק אגרסיביות. הוא זרק לסל רק 11 פעם ועמד על קו העונשין רק פעמיים. ההיט הלכו לאותו מהלך בשלוש התקפות רצוף, מהלך בו הם עושים "Open" ללברון, בעוד הקלעים עומדים בפינות. לברון חודר, הפייסרס מתכווצים, כדור לפינה ובום. פעמיים זה הסתיים עם שלשה (בוש וקול), בפעם השלישית המסירה של לברון לא הייתה מדויקת (למרות שמהתלונות שלו נראה שפשוט קול לא עמד במקום הנכון). היתרון של הפייסרס ירד במהרה לנקודה והמותחן הלך לרבע אחרון ומכריע.
הבעיה העיקרית של ווגל הייתה שהשחקנים שלו לא נחו ברבע השלישי. ג'ורג' וסטיבנסון המשיכו ישר אל הרבע הרביעי (סטיבנסון קיבל שתי דקות מנוחה בהמשך, ג'ורג' אפילו את זה לא), והשאר נחו רק שלוש או ארבע דקות בפתיחת הרבע. אוון טרנר היה כשיר למשחק (נעדר מהראשון בגלל מחלה), אבל כלל לא קם מהספסל וכנראה שהעייפות הכריעה את המארחים. סטיבנסון, שהיה ענק ברבע השלישי, היה מותש ברביעי. ג'ורג' קיבל ברך של וייד לראש שש דקות לסיום ולמרות שהמצלמה התרכזה בווייד שהחזיק את הברך שלו, אחרי המשחק סיפר ג'ורג' שהוא איבד את ההכרה באותו מהלך וסבל מראייה מטושטשת עד לסיום (אחרי הפגיעה הוא הצליח לענות על השאלות שבודקות האם הוא סובל מזעזוע מוח, ולכן הורשה לחזור לשחק). אם כל זה לא מספיק, הרי שגם ווסט קיבל אצבע בעין ונראה דומע עד סוף המשחק.
אינדיאנה עוד הובילה 69:73 לפני המכה שג'ורג' חטף, אבל ראתה את מיאמי רצה 2:13 וסוגרת את המשחק. בזמן שהכוכבים של הפייסרס נעלמו בזה אחר זה, ג'יימס ו-ווייד קלעו 22 מ-25 הנקודות של מיאמי ברבע האחרון. גם שלוש הנקודות הנותרות (שלשה של קול) הגיעו מאסיסט של לברון. מיאמי ידעה להישאר צמודה לאורך כל הדרך, הגיעה רעננה יותר לישורת האחרונה וניצחה את המשחק בסטייל שלה. בכל משחק בו הפייסרס לא יצליחו לפתוח פער ולא ימצאו מנוחה לכוכבים, הם יפסידו. היל, סטיבנסון, ג'ורג' והיברט שיחקו יותר מ-40 דקות במשחק הזה, ווסט הסתפק ב-34 וגם זה רק בגלל בעיית עבירות. בצד של מיאמי, לברון שיחק 42 דקות (אבל הוא לא אנושי, כך שזה לא משנה), וייד ובוש היו על הפרקט רק 34 דקות כל אחד.
בעיה נוספת שאינדיאנה נתקלה בה הייתה חוסר היכולת להכניס כדורים פנימה. במשחק הראשון המון כדורים הגיעו לגבוהים ווסט והיברט. הנעת הכדור הובילה לזריקות חופשיות ול-37 זריקות עונשין. הלילה, היברט בקושי היה מעורב וסיים רק עם 12 נקודות, שרובן הגיעו בכלל מריבאונד התקפה (היו לו שמונה כאלה) ולא ממהלכים מתוכננים. גם ווסט שיחק בעיקר באזור קו העונשין ולא בפוסט. מיאמי הצליחה לנטרל את היתרון הכי גדול שהיה לפייסרס עליה במשחק הראשון.
החלה נהירה המונית של אוהדים החוצה מהאולם והמצלמות הראו את הלובי מלא באנשים. קצת עצוב, בעיקר לאור מה שקרה במשחק השישי של סדרת הגמר בשנה שעברה. שחקני אינדיאנה יכולים לראות זאת כחוסר אמון בהם.
הסדרה הזו רק התחילה: אינדיאנה הייתה הראשונה להכות, מיאמי הגיבה ועכשיו תור ווגל לענות. ישנם שלושה דברים מרכזיים שהוא צריך לעשות לקראת המשחק הבא: הראשון הוא למצוא דרך להכניס כדורים פנימה להיברט ולהוריד את ווסט ללואו פוסט. זו הדרך הכי קלה עבור אינדיאנה לצבור נקודות ולמלא את מיאמי בעבירות. היברט חייב להיות מעורב בהתקפה. השני, לוותר על סקולה ולמצוא מחליף אחר לווסט, או דרך ההגנה (אלן) או דרך ההתקפה (קופלנד). כרגע סקולה לא תורם לא כאן ולא כאן. השלישי, להכניס את אוון טרנר לעניינים, כדי לתת יותר דקות מנוחה לסטיבנסון וג'ורג'. הפייסרס חייבים תרומה משמעותית יותר מהספסל וטרנר הוא המועמד לעשות זאת.
מבחינת ההיט, אין להם שום בעיה להמשיך במשחקים צמודים, כיוון שעם ג'יימס ו-וייד, היתרון בדקות הסיום הוא שלהם. יש להם את הניסיון והיכולת למחוק כמעט כל פיגור ולעשות את הדברים הנכונים במאני טיים. אני מניח שספולסטרה ירצה להכניס את בוש לעניינים (בטח בבית), אם כי לדעתי זה לא מה שיכריע את הסדרה. העיקר מבחינת האלופה יהיה להמשיך עם ההגנה כמו שנראתה במשחק השני ולמנוע את משחק הפנים של הפייסרס.