לא רק ערן זהבי: נבחרי וסיפורי העונה בכדורגל הישראלי

בווידאו: משחק העונה

ענבל מנור - ערן זהבי

זהבי הוא לא סתם שחקן העונה, הוא בלוול אחר. יותר נכון לקרוא לו סופרסטאר העונה. מכבי תל אביב הייתה זהבי ועוד 10 והליגה כולה כרעה ברך בפני מספר 7. מה שמבדיל את זהבי משחקני עונה רגילים זו העובדה שאי אפשר לדמיין את הליגה בלעדיו. מעבר ליכולת, הווינריות והשערים, זהבי הוסיף עוד ממד של כוכבות שהיה חסר כאן. כריסטיאנו סטייל. ההתגלמות המושלמת של רשע וטוב לו - הפיו פיו, הציטוטים מהבטן, ההתנהלות על המגרש ומחוצה לו. הוא לא מסתפק באליפות, אלא רוצה להיות מלך שערים, לא מתבייש להגיד את זה וכל הקבוצה עובדת כדי לגרום לו להשיג את זה. מאז ברקוביץ' ונמני, רוסו ובניון לא היה שחקן עונה כה דומיננטי. זהבי הוא כזה. והוא יישאר כזה עד שיחליט לנסות שוב את מזלו באירופה. אתם יודעים מה? הלוואי שיישאר.

אורן יוסיפוביץ - ערן זהבי

הבחירה הקלה מכולן. שנים רבות - אולי עשורים - לא היתה אליפות שכל כך רשומה על שחקן אחד. ערן זהבי, על 29 שערי הליגה וחמשת הבישולים, היה חצי קבוצה. זה לא דבר שבמכבי תל אביב אוהבים לשמוע, אבל זו עובדה ולא דעה. אחוזי ההצלחה איתו כפולים מאשר בלעדיו, ותמיד כשהצהובים היו צריכים שער, מספר 7 היה שם. בלעדיו, מכבי היתה מסיימת ארבעה דרבים מבלי לכבוש שער אחד! ככל שהעונה התקדמה הוא רק הגביר, ובשלושת הימים האחרונים הוא עבר את נמני (25), דמארי (26), גלזר (27) ומזרחי (28). לקינוח, הוא טס למילאנו ל-12 שעות כדי שמכבי כדורסל תהיה אלופת אירופה. מפלצת.

ענבל מנור – פאולו סוזה

הדבר הכי קרוב לז'וזה מוריניו שליגת העל ראתה. חדשני, ראוותן, מלא שיק, לא דופק חשבון ולא רואה אף אחד ממטר. כולם מבקרים אותו ורוצים להיות כמוהו. יורדים עליו ומנסים לחקות אותו. הוא הכניס לכאן בשנה סגנון משחק שונה, שיטות מגוונות והקבוצה שלו שיחקה כדורגל אחר. אז עכשיו (ולא אחרי העונה של אוסקר) כולן חושבות על מאמן זר. גם סוזה התמודד עם קשיים, עם פציעות, שחרורים וחילופי שחקנים, עם האתגר בלקחת אליפות שנייה ברציפות והוא לקח אותה בקלות תוך שהוא מנהל במקביל קמפיין אירופי ראוי לציון. סוזה הוא איש המקצוע הכי טוב שדרך בישראל וגם האיש שאולי ההיסטוריה תזכור כזה שבזכותו הכול כאן השתנה.

אורן יוסיפוביץ - ברק בכר

נכון, פאולו סוזה - מאמן-על וטקטיקן-על - זכה במפעל החשוב יותר, ועשה זאת עם הרבה מחץ בעוד החבורה של ברק בכר אפילו לא התקרבה לתואר הזה. אבל הזוכה בתואר האישי הזה חייב להיות קונצנזוס (סקר גולשי וואלה! ספורט הראה זאת באופן משמעותי), וכל מי שחושב אחרת מנסה לעוות את המציאות. בעוד שסוזה קיבל סגל חלומות פלוס פלוס, בכר קיבל בקיץ קבוצה חדשה לגמרי, מהניילונים, ואז בינואר קיבל עוד אחת כזו. בלי תירוצים ובלי בכי, הוא פשוט עשה את מה שצריך לעשות. הוא שתק והוא עבד והוא זכה בגביע המדינה בגיל 34. איזי פיק.

אורן יוסיפוביץ -

אוסטין אג?ידה

שרן ייני, קרלוס גרסיה, וויליאם סוארס, חן דילמוני

גל אלברמן, מינדאוגאס פאנקה, ערן זהבי

מאור בוזגלו, עומר דמארי, דויד מנגה

ענבל מנור -

חואן פאבלו

שרן ייני, קרלוס גרסיה, וויליאם סוארס, חן דילמוני

מינדאוגאס פאנקה, ערן זהבי, אליניב ברדה

מאור בוזגלו, אלון תורג'מן, עומר דמארי

ענבל מנור – הפרידה מלופא קדוש

5.4 - אצטדיון וסרמיל עמד על הרגליים, מחא כפיים, הריע והזיל דמעה כשלופא קדוש, חלש, כחוש ומרותק לכיסא גלגלים, הגיע בפעם האחרונה למגרש כדורגל. זה היה טקס מצמרר. טקס פרידה מאדם לפני לכתו כי באותם רגעים כל הנוכחים הבינו שלא יראו עוד את לופא במגרשים. 24 ימים לאחר מכן, קדוש נפטר. הפועל באר שבע הייתה אחת מ-18 הקבוצות בהן אימן ואולי זו בה הצליח יותר מכל השאר. והיא זו שסיפקה את הרגע שייחקק לעד בזיכרון הקולקטיבי מהאיש המיוחד הזה.

אורן יוסיפוביץ - 2:3

92:48 על השעון בדרבי התל אביבי, עוד 12 שניות שריקת הסיום. וזה מה שקרה ב-12 שניות לערך: דגני, ייני, בדש, זהבי. ואז השחקן הכי טוב בישראל, מ-16 מטרים, בסיבוב, בפס שטוח לפינה, עשה 2:3 בדרבי. השער של יצחקי הוא שער העונה של העיניים, אבל השער הזה של זהבי הוא שער העונה של כל האיברים האחרים. שער שאחריו חייבים לשרוק לסיום המשחק, כי אין למה לשחק. רגע העונה, ולמעשה, הרגע הכי מסעיר בכדורגל הישראלי מאז 15 במאי 2010. איזה קטע, גם אז זה היה הוא.

אורן יוסיפוביץ - בני יהודה

כמעט כל מה שקרה בבני יהודה העונה היה מגעיל. שחקנים חסרי אופי, דקות אחרונות טראומטיות, חילופי האשמות, פיטורי מאמנים וירידת ליגה - דווקא באחת העונות הכי חלשות שהיו בתחתית. כמו בהצלחה, גם בכישלון, החץ חייב להיות מכוון למעלה. לאדם השולט, למשפחה השלטת. חוסר שאיפות, מכירת כל הכוכבים, תקציב "שפוי", פיטורי דרור קשטן, שלושה שבועות בלי מאמן, בת "דוברת" שמכה וגוערת באוהדים, רעיה ומקורבים שתוקפים עיתונאית (לפי הטענות), יציע כבוד שכולו פחד, קטטה המונית במשחק הירידה של הנוער. אז קבוצת הבוגרים התרסקה, גם המחלקה הצעירה. אולי הגיע הזמן שגם משפחת דמאיו תיקח הפסקה מהכדורגל הישראלי. לא מבטיחים שנתגעגע.

ענבל מנור - הפועל ניר רמת השרון

הקבוצה שסיפקה השנה כותרת אחרי כותרת. הנהלה ש"לוקחת אחריות בשביל מאמן", הלנת שכר, שחקנים שחשודים בהימורים בלתי חוקיים והטיית משחקים ויו"ר שנמצא בפשיטת רגל. כשרמת השרון ירדה, איש לא הזיל דמעה. הדברים הטובים במועדון (המאמן והשחקנים) ישרדו וימשיכו הלאה, אבל המועדון עצמו לא יחסר לאף אחד. לא נתגעגע למתקן העלוב ולקבוצה בלי אוהדים ושום איחוד או תקציב עירוני לא ישנה את זה. רמת השרון הפכה את עצמה השנה לבית שאן מודרנית. ואולי בכלל הביזיון האמיתי קשור בהתנהלות ההתאחדות שממשיכה לא לספק מנגנון הגנה נגד כניסת אנשים כמו דני לאופר לניהול קבוצות כדורגל.

ענבל מנור -

1. הפועל באר שבע ועירוני קרית שמונה. הראשונה למדה מכל הטעויות שלה, הבינה את הנוסחה להצלחה ומצאה את החלק החסר שחיבר את כל המועדון והעיר את העיר. השנייה היא לא פחות מסינדרלה. קבוצה קטנה ממקום מרוחק שממקסמת באופן מושלם את כל יתרונות המקום ובעזרת שקט, ניהול מסודר ומאמן שהוא הדבר הבא בענף שוברת שיאם. שתי קבוצות צמרת לגיטימיות שכאן כדי להישאר.

2. הכדורגלן הישראלי משנה גישה. ליגת העל היא כבר לא מילה גסה עבורו בין אם מדובר בשגריר שלא משחק בקביעות או בשחקן ליגה טובים שחושב רגע לפני מעבר פזיז. הליגה הרוויחה בענק מחזרת השגרירים. הנבחרת? נראה בקמפיין הקרוב.

3. ערן זהבי הופך להיות אבי נמני.

אורן יוסיפוביץ -

1. עידן הסופרסטארים הגיע גם לישראל. גיבורים זה דבר חשוב בספורט, גם מספרים. והעונה היו לנו שלושה כוכבי-על - ערן זהבי, עומר דמארי ומאור בוזגלו.

2. גם רוני לוי הצליח לא להסתדר עם אלי טביב, וכצפוי למערכת יחסים עם טביב, עזב מהר מאוד. תחת שרביטו של לוי בית?ר סיפקה נתונים הזויים: מקום 11 בכיבושים, מקום 1 בספיגות, וב-17 המשחקים האחרונים שלה לא קרה ששתי הקבוצות כבשו. חצי הגנה, חצי כדור שינה.

3. הפועל ניר רמת "לכאורה" השרון.

אורן יוסיפוביץ - כמעט כל שחקן מקרית שמונה

כן, נכון, אפשר לבחור יותר מדי שחקנים מהסגל של קרית שמונה, אבל נתמקד:

- אחמד עאבד. עדיין צריך לעבוד על הסיומת ועדיף לו להישאר עוד עונה בקרית שמונה כדי לצאת משם בשל ולא כמו יותר מדי שחקנים שיצאו משם לפני הזמן. אבל עאבד בדרך המהירה לתהילה. מהירות ונחישות נדירה, ובשלבי הגביע ראינו שגם הווינריות כבר קיימת.

- רועי קהת. שילוב מצוין של כישרון ואופי. בעוד שנתיים נדבר עליו המון.

- חן דילמוני. סוף סוף שינוי שם שממש עוזר. הלך החזי, בא החן, תרתי משמע. מהספסל של בית?ר תל אביב רמלה לאגף השמאלי בהגנה של ברק בכר. שחרור מאטוביץ? נראה תמוה? תחשבו שנית. דילמוני נראה כמו החבילה השלמה, בעמדה הכי דלה בכדורגל הישראלי.

ענבל מנור - חן דילמוני

קל מדי לבחור בבן רייכרט או קני סייף. שני שחקנים חצי בשלים שעשו עונה גדולה וסיימו אותה עם החלטה גרועה. הכוכב הבא צריך להיות שחקן שכבר מוכן להותיר חותם. דילמוני הוא שחקן כזה. הסיפור שלו מדהים. מגן אלמוני שבא מתחתית הליגה הלאומית, נכנס להרכב קרית שמונה באמצע העונה במקום זר ששוחרר והפך להיות בורג משמעותי במסע המופלא של קבוצתו. דילמוני משלב מהירות, טכניקה, עמידה נכונה, חוכמת משחק, הצטרפות נכונה להתקפה ובחלק האחרון של העונה בישל שערים מכריעים. עמדת המגן השמאלי היא אחת הבעייתיות בכדורגל הישראלי, אז אל תתפלאו אם בתוך זמן קצר דילמוני, שללא ספק היה המגן הטוב ביותר העונה, יהיה חלק מסגל הנבחרת.

ענבל מנור - אמיר עגייב להפועל תל אביב

קיץ 2014 אמור לייצר לא מעט עניין. שגרירים בכירים כמו: בניון, בן בסט, מליקסון, חמד, ארבייטמן ואחרים עושים קולות של חזרה לארץ ועתידים להטריף את השוק. כשהגדולות והעשירות ייאבקו על השמנת, קבוצות הביניים ינסו לדוג מציאות צעירות. הפועל תל אביב כבר לא גדולה ועשירה, היא כבר לא תוכל להשתולל הקיץ וכדי לא להישאר מאחור, צריכים שם לחשוב קדימה ולבנות קבוצה בראייה של כמה שנים. עגייב, אולי הכישרון הצעיר הכי מבטיח בליגה מבחינת יכולת ופוטנציאל, הוא בדיוק מהשחקנים שהאדומים צריכים לחפש והירידה של בני יהודה תהפוך אותו לזמין. עגייב וזגורי (שעבר השנה בדיוק תהליך התבגרות והתאמה למועדון גדול) יכולים להיות ורמוט ושכטר החדשים.

אורן יוסיפוביץ - יוסי בניון להפועל באר שבע

יוסי בניון כבש שלושה שערים בחצי עונה בק.פ.ר, אבל לפי חצאי הגמר וכל עוד לא תהיה הפתעה בגמר, רואים שהמנג?ר הארי רדנאפ לא באמת בנה עליו כשזה היה חשוב. ובגלל שכבר יותר מדי שנים לא בונים עליו שזה חשוב (25 הופעות ליגה בהרכב בארבע עונות), לבניון מומלץ לחזור לישראל. חשבון הבנק כבר פיקס, ואם הוא אוהב כל כך את אירופה הוא יוכל לגור שם כשיהיה גדול. כדי לתחזק את מעמד המיתוס, שנפגע אנושות, אחד הישראלים הגדולים בכל הזמנים יצטרך לחזור לארץ ולקחת אליפות. לא, לאו דווקא עם מכבי חיפה. עם הפועל באר שבע.

אורן יוסיפוביץ - מכבי חיפה

לפעמים כל ההבדל בין עונה לא טובה למפלה נוראית הוא חור בכפפות של שראנוב. ה-2:2 של זהבי מול מכבי חיפה הכתים סופית את אחת העונות הגרועות של הירוקים. האחריות המקצועית כמובן על אריק בנאדו, שאכן משלם את המחיר, אבל העונה הזו היא הרבה יותר מכישלון מקצועי.

התעלול האומלל בחשיפת סמל ה-100 על חשבון האוהדים, הפלונטרים החוזיים ששלחו שחקנים כמו גולסה להתאמן ליד הגדר, הטיפול העלוב בפרשת טאלב טואטחה וההתייחסות הפוגעת לבנאדו מרגע מינוי אלכסנדר סטנוייביץ?. ההנהלה הירוקה כבר מזמן לא פרה קדושה, וכדי שהעונה הבאה תהיה הפוכה מזו, שחר וכל המשרדנים יצטרכו לשפר דרכם. אפילו יותר ממה שהשחקנים צריכים.

ענבל מנור - מכבי חיפה

גם בעונה לא מוצלחת יש הבדל בין אכזבה לקריסת מערכות. זה בדיוק ההבדל בין הפועל תל אביב למכבי חיפה. בלי קשר לכרטיס לאירופה, האדומים סיימו בטעם טוב עם מעט אופטימיות לגבי ההמשך. הירוקים? אף אחד שם לא יכול היה לעצור את כדור השלג שהתחיל להתגלגל אי שם בספטמבר. התוצאות הרעות באירופה הולידו תוצאות רעות בליגה וכן הלאה. אף אחד לא חף מאשמה. מעבר לבחירת השחקנים הלקויה, כשעל המגרש מסתובבת קבוצה אפאטית ושחקנים מרשים לעצמם קצת יותר מדי, זה מלמד על משהו רקוב גם אם "חדר ההלבשה חזק" ו"השחקנים נותנים גב למאמן". והנה עוד נתון: זו הפעם השנייה ב-20 השנים האחרונות שהירוקים סיימו עונה בפחות מ-50 אחוז הצלחה. וסיבה לאופטימיות: עונות כאלה בדרך כלל מביאות עמן ניקוי אורוות מוחלט. הרי יותר גרוע מזה, כמעט לא יכול להיות.

אורן יוסיפוביץ - אליניב ברדה

אליניב ברדה חזר ושינה את הפועל באר שבע מקצה לקצה. מקבוצת תחתית למועדון צמרת. ההחתמה שלו זעזעה לטובה את הסטנדרטים של הרכש, הטריפה את האוהדים ונתנה את האות לריצה המרשימה בשני השלישים הראשונים של העונה. אבל בשלב המכריע, כשחבריו נדמו, ברדה היה צריך למשוך את כולם למעלה - לא רק עם האופי. ואת זה הוא לא עשה. בליגה יש לו 7 שערים ו-4 בישולים - מספרים זהים לשל איתי שכטר, שעשה זאת בשליש מהזמן. בעונה הבאה ברדה יצטרך להשפיע עוד יותר, גם כשלכל הקבוצה לא הולך. כי ברדה הוא לא רק ערך סנטימנטלי. הוא אחד השחקנים הכי טובים בישראל.

ענבל מנור – אייל גולסה

חמישה משחקים, 234 דקות, כרטיס צהוב אחד. זה המאזן העונתי של מי שכבר כמה שנים מוגדר כאן כדבר הבא, מי שהיה בקיץ שעבר כוכב הנבחרת באליפות אירופה ומוקד העניין בקרב סקאוטים ביבשת. אז, אגב, הוא בעט בדלי עם כרטיס אדום שגמר לו את היורו מוקדם מהצפוי. והעונה הוא נזרק ליציע בגלל סכסוך על הארכת חוזה. ליעקב שחר נמאס מהזגזוג של גולסה, מההתנהגות של ילד כפוי טובה, שבגיל 22 הדיבורים סביבו מתרכזים בעיקר במה שמחוץ למגרש. גולסה לא שיחק מאז סוף אוקטובר. היה לו הרבה זמן לעשות חשבון נפש ולשקול היטב את הצעד הבא. כי אחרי שלל עצות אחיתופל שקיבל, גולסה צריך לבחור במקום שיאפשר לו להראות את עצמו על הדשא. הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו להמשיך להיעלם.

לעמוד הפייסבוק של אורן יוסיפוביץ