מכבי תל אביב אלופת אירופה

    שובה של מכבי: על המיסטיות של מכבי תל אביב

    גביע אירופה השישי של מכבי תל אביב הוא המוזר מכולם, אבל בשונה מהתארים ההיסטוריים, הנוצצים והתקדימיים מפעם, הנראטיב שלו הוא הצגתה של תופעת מכבי תל אביב, בישראל ובאירופה, על כל הכוח והקסם המיסטי שלה. הבלוג של גרינוולד מצדיע לגביע "הכי מכבי" שיש

    אוהד גרינוולד
    צילום ועריכת וידאו: יוסי ציפקיס

    ברכות למכבי תל אביב על זכייתה השישית באליפות אירופה.

    האליפות הזו היא המוזרה מכולן משום שלכאורה קשה לקטלג אותה. וקשה לקטלג אותה כי אין לקבוצה הזו של מכבי - ובכלל לעונה שלה - איזה נרטיב מובהק.

    הנרטיב של 77' היה הקרב הקלאסי של דוד (מכבי) מול גוליית (צסק"א, וארזה); ב-81' ניתנה החותמת על הפיכתה של מכבי לאימפריה אירופאית; ב-2001 הסתערה מכבי על אירופה כדי להשלים את המשימה מהעונה הקודמת, בה פרצה מחדש לצמרת אך הפסידה בגמר אכזרי לפנאתינייקוס של עודד קטש; 2004 הייתה "עונת המשימה הלאומית", שהסתיימה בקתרזיס בפיינל פור בתל אביב; הנרטיב של 2005 היה עונת הכדורסל המושלמת של המכונה האלגנטית והקטלנית ביותר שראתה אירופה בעידן המודרני.

    אולם כיצד תיזכר הקבוצה הנוכחית? מכבי הייתה, אומנם, אנדרדוג - במובן הזה שידעה שישנן קבוצות מוכשרות ממנה ברחבי היבשת; אבל לא הייתה סינדרלה קלאסית, עניה ומרודה שכזאת (כפי שהייתה בפעם האחרונה בשנת 2000) - שהרי מכבי מחזיקה בתקציב מכובד של 20 מיליון דולר (בין שמונה הראשונות ביורוליג), וב-14 השנים הקודמות הופיעה בפיינל פור לא פחות משמונה פעמים, וגם זכתה בשלושה גביעים (מה שהופך אותה לאחת משתי הקבוצות המצליחות ביבשת במילניום השלישי, ביחד עם פאו) - וממילא הכריז מאמנה במסיבת העיתונאים שפתחה את העונה כי מטרתה המוצהרת היא לחזור לשלב ארבע האחרונות.

    מכבי הנוכחית אף איננה מתהדרת בסופרסטארים כריזמטיים שבאמצעותם ניתן להגדירה - כפי שבסוף שנות ה-70' ובתחילת ה-80' הגדירוה ברודי וברקוביץ' וארל ואולסי, ובתחילת שנות ה-2000 מקדונלד והאפמן, ובאמצע העשור הקודם שאראס ופארקר ו-וויצ'יץ' . ובכלל, כשחושבים על כך, אין בסגל הזה אף שחקן - חוץ מדיוויד בלו ומסופוקליס שחורצינאיטיס - שהאוהדים לא היו מוכנים להעלות על מטוס ולשלוח הביתה בשלב זה או אחר של העונה.

    (תוכן מקודם)

    השפים המובילים בישראל ילמדו אתכם לבשל - אצלכם בבית

    בשיתוף Foody
    לכתבה המלאה
    בקבוצה הזו אין אף אחד מלבד בלו וסופו, שהאוהדים לא היו שולחים הביתה במהלך העונה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    ***

    ואולי לכן, באופן מתבקש או בלית-ברירה אחרת, הוגדרה מכבי הזו דרך מאמנה הדומיננטי - דיוויד בלאט: הנרטיב הכללי שאומץ היה, אפוא, "עונה של מאמן".

    דברים שעשה ואמר בלאט לאורך העונה קיבעו את התפיסה הזו. למשל, במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הגמר מול ריאל, בה ציטט מדברים שקרא אודות הדקות האחרונות בחייו של סטיב ג'ובס.

    "המילה האחרונה שאמר האדם הגדול הזה הייתה 'וואו'", סיפר בלאט. "תחשבו כמה נפלא זה, כמה חיובי זה, כמה אופטימי זה: בן אדם שברגעו האחרון אומר 'וואו'. זה אומר שהוא ראה משהו, משהו שנותן לנו תקווה. חשבתי על זה במשך הרבה זמן, כי בכדורסל ובספורט לא כל יום הוא יום נפלא. יש לך רגעים קשים, אכזבות, מכשולים, בעיות. והדרך שלך להתמודד עם אותן הבעיות, הגישה שלך אליהן, לעתים קרובות קובעת האם תוכל לצלוח אותן והאם תוכל להצליח. השאלה החשובה ביותר כמאמן היא האם אתה מסוגל להוביל את האנשים שלך לדברים גדולים וטובים יותר גם ברגעים קשים - האם אתה מסוגל להוביל אותם קדימה ברגעים של חושך, כשהם לא יכולים לראות".

    לא במקרה בחר בלאט לספר את הסיפור הזה דווקא ברגע הגדול ביותר של חייו המקצועיים. זו הייתה האנלוגיה המושלמת לפילוסופיה שלו - לאו דווקא במובן המקצועי הטהור, כי אם במובן של הגישה למקצוע: בלאט אדם חדור מטרה, עיקש, הארד-וורקר כפי שמייצרים רק באמריקה, בעל אופי בלתי-שביר, עשוי מברזל. לא בכדי מתגאה בלאט בנתון אישי מדהים, כמעט חסר-תקדים ברמות הללו של הכדורסל: מתוך למעלה מ-20 שנות אימון, 15 מתוכן ברמות היורוליג, רק פעם אחת פוטר או התפטר באמצע עונה. זה מלמד שלא רק העונה הזו, אלא לאורך כל הקריירה בלאט המאמן לעולם לא נשבר ולא מרים ידיים.

    לעולם לא נשבר, לעולם לא מרים ידיים. בלאט (צילום: מגד גוזני)

    ***

    אפשר למצוא נראטיב אלטרנטיבי לעונה הזו של מכבי. היא קשורה לטענה - שנראית ברורה ומקובלת - כי אין צדק ספורטיבי בזכייה השישית שלה באליפות אירופה, משום שצסק"א וריאל היו (ועודן) קבוצות טובות וראויות יותר בבחינה על ציר הזמן (לכאורה) לגביע.

    ברור שפיינל פור היא שיטת הכרעה לא הוגנת, אפריורית - לא בליגה הישראלית ולא ביורוליג. אנשי מכבי מלינים בעשור האחרון על השיטה שמחרבת להם שנה שלמה של עבודה בגלל ערב מחורבן אחד, והטענה הזו עומדת כעת, באותה העוצמה, לרוסים ולספרדים, שניפקו עונה אירופאית טובה ממכבי בהרבה. במכבי טוענים באופן עקבי ש"ביורוליג זה אחרת" - אבל איש אינו מצליח לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע ליגה בת 24 מחזורים מוכרעת בפיינל פור ולא בסדרות (אין מה להקיש מליגת האלופות בכדורגל: ראשית משום שהיא כוללת שלב בתים מקוצר בן שישה מחזורים שלאחריו משחקי בית-חוץ, ושנית משום שמושג הסדרות זר לענף הזה). ההפסד של מכבי תל אביב לחיפה בגמר הליגה הישראלית אשתקד, אחרי חמישה ניצחונות שרשמה מכבי מול אותה חיפה לאורך העונה, אינו הוגן בדיוק כפי שאין זה הוגן שהשמטת הכדור האומללה של חריאפה תהרוס לצסק"א את כל העונה בלי אפשרות לתקן.

    מובן מדוע ראשי היורוליג מתעקשים על קיום פיינל פור. חוסר העניין הכללי באירופה ביחס לכדורסל הביא את ראשי פיב"א לעבור לפני 25 שנה לשיטת הכרעה שלכאורה יכולה לייצר יותר עניין סביב התחרות מאשר שיטת ההכרעה האלטרנטיבית, שהיא סדרה בין שתי קבוצות (משתי מדינות שונות מקסימום). מבחינה שיווקית, טוענים ביורוליג, אם ארבע קבוצות מעפילות לפיינל פור הרי שפוטנציאלית מדובר בארבע מדינות שמשתתפות בחוויה ובארבעה שווקים שנחשפים לה - כבר כפול מהאלטרנטיבה; ומעבר לכך, עצם השיטה הקטלנית של משחקי לחיות-או-למות אמורה לייצר יותר דרמה ומכאן גם יותר עניין בקרב חובבי הספורט באשר הם, מאשר סדרה שבה המשחקים הראשונים ממילא אינם קובעים דבר. בכלל, שיטה של פיינל פור נראית קלה יותר לעיכול עבור אוהד הספורט הממוצע מאשר סדרה מתישה וקשה.

    האם יש צדק בכך שהשמטת כדור אחת תחרב עונה שלמה? חריאפה (צילום: מגד גוזני)

    ***

    אולי בעוד עשר או עשרים שנה - כשראשי הכדורסל האירופאי יהיו מספיק בטוחים במוצר שלהם - תהיה שיטת ההכרעה ספורטיבית יותר. בינתיים הספיק מבט חטוף על יציעי ה"פורום" של מילאנו כדי להבין את ג'ורדי ברתומיאו וחבריו: אפילו אימפריות כמו ריאל, ברצלונה וצסק"א לא הצליחו לשכנע יותר מכמה מאות מאוהדיהם לטרוח ולהגיע לאירוע השיא של השנה, לעומת רבבת צהובים ששטפה את האולם ומדינה שלמה ששוב נכנסה להיסטריה.

    כמעט כל פיינל פור בהשתתפות מכבי נראה כמו מסיבה של קבוצה אחת. זה קצת עצוב עבור הכדורסל האירופאי - אבל אין זה מעניינה של מכבי. היא והאוהדים שלה רצו את התואר הזה יותר מהאחרות. הטענה הזו מתחברת לנרטיב האלטרנטיבי לעונה ומבטלת את אותה מסקנה לכאורית, שאין בגביע השישי של מכבי משום צדק ספורטיבי.

    ספורט אינו מסתכם בסטטיסטיקות. המשחק כולל לא רק אלמנטים פיזיים, אלא גם (ולעתים בעיקר) אלמנטים מנטאליים ופסיכולוגיים. והדברים נכונים לא רק ברמה האישית של השחקנים עצמם - אלא ברמת החוויה הכללית, הקבוצתית, הוא המטען שאיתו מגיעה מערכת למגרש. אלה דברים שלא ניתן למדוד ולכן קשה יותר להסביר; מה שמכונה אצלנו בתקשורת, בהקשר של מכבי, כך נדמה לי, "רוח המועדון".

    חגיגה של קבוצה אחת? לא מעניינה של מכבי (צילום: מגד גוזני)

    בתחילת שנות ה-70' ביקש היו"ר הטרי של מכבי, שמעון מזרחי, להיפגש עם דוד מושביץ, המנכ"ל המשותף של חברת "עלית". מזרחי שטח בפני מושביץ את החזון שלו ביחס לקבוצה שעד אז נחשבה לננסית. "עם עוד קצת כסף", אמר לו מזרחי, "נוכל להפוך לאחת הקבוצות הטובות באירופה". מושביץ חשב שמזרחי משוגע, אבל השתכנע לאמץ את מכבי לא מטעמים של אמונה אלא מתוך מה שראה כתרומה לקהילה. הכספים הצנועים (יחסית) שהעבירה עלית לאורך העשור הזה והעשור שאחריו, לפני שהשתלט דיוויד פדרמן על החברה והחל לשלש ולרבע את סכום האימוץ, הספיקו כדי להעניק להנהלת מכבי שקט תעשייתי. בעזרתם מומנה גלריית השחקנים הצנועה שהניחה את היסודות להפיכתה של מכבי למיתוס ולאגדה.

    ברוב חוכמתו הבין מזרחי לא רק שהצלחה אירופאית אפשרית, אלא גם קלט את הפוטנציאל של פריצת דרך שכזו מבחינה ציבורית. ישראל המוכה והחבולה של ימי פוסט מלחמת יום כיפור התחננה לסיפור הצלחה שניתן להיאחז בו. בין המתיחות הביטחונית לבין חוסר-היציבות הפוליטית (פרשת הדולרים) סיפקה מכבי ב-77' את הניצוץ שפיצץ את חבית התסכול והאכזבות. הציבור לא שכח מאז ועד היום למכבי את חלקה בהעלאת המורל הלאומי והעלה אותה למעמד של נכס לאומי, ומזרחי נוכח בעוצמתה של ההצלחה.

    החזון שלו התגשם פעם אחר פעם. מזרחי (צילום: מגד גוזני)

    ***

    מכבי תל אביב היא תרנגולת מזדקנת שכבר ארבעים וחמש שנה מספקת ביצי זהב. אם בוחנים את הישגיה החל מ-1977 ועד היום הרי שמכבי היא בלי ספק מועדון הכדורסל המצליח ביותר באירופה.

    אני חושב שמה שמניע את מכבי - או ליתר דיוק, את ראשיה, שהם הנווטים של המערכת - לחתור בכל עונה מחדש, בכל הכוח, אל ראש הפודיום, היא התחושה שאין להם אפשרות לשרוד במעמד של נכס לאומי ללא אספקת הצלחות. זה הוביל, בין היתר, לתחושה כמעט משיחית בקרב ראשי מכבי, שהתבטאה מעשית בכך שראו את כל האמצעים ככשרים בדרך להמשך קצירת ההצלחות. אחת התוצאות הייתה השמדה שיטתית של כל קבוצות הכדורסל האחרות בארץ. זה לא נעשה מתוך רוע, חלילה, או מתוך איזושהי כוונה פלילית, אלא פועל יוצא של התובנה שכדי להצליח באירופה מכבי קודם כל חייבת להופיע במפעל גביע אירופה, והרי במשך רוב השנים הופעה באירופה הייתה תלויה בזכייה באליפות ישראל, ומכאן שהזכייה באליפות המדינה הייתה המטרה הבסיסית בכל שנה ולצורך הגשמתה עשתה מכבי כל דבר שנצרכה לעשות.

    ואולם בסוף שנות ה-80' הפכה מכבי למפסידנית באירופה (הפסידה בשלושה גמרים ברציפות בין 1987 ל-1989) ובשנות ה-90' החלה לאבד את ההגמוניה אפילו בישראל (עונת הדובדבנים, הפסדי גביעים). הציבור הישראלי, נרקומן ההצלחות הבוגדני, נטש אותה, עד שלקראת סוף אותו עשור נעלמה כמעט כליל תחושת הקדושה של ימי חמישי בערב וקרחות החלו לפשוט ביציעי ההיכל. דומה היה באותם ימים שעגל הזהב משנות ה-80' נשחט.

    לכן צריך להטעים: מכבי לא סתם רוצה לזכות בכל שנה בגביע; היא חייבת לזכות בו, או לפחות לנסות לזכות בו. הרעב הבלתי-נגמר להישגים לא נגזר רק מהאופי הייחודי של מזרחי וחבריו להנהלה אלא הוא כורח המציאות. ללא הצלחות אין עניין ציבורי, וללא עניין ציבורי אין הכנסות (ממכירת מנויים, מספונסרים, מטלוויזיה).

    זה לא רצון, זה צורך קיומי להיאבק על הגביע וגם להניף אותו (צילום: ברני ארדוב)

    צסק"א, לעומת מכבי, יכולה להרשות לעצמה להפסיד. גם בעונה הבאה היא תשוב עם תקציב של 40-50 מיליון דולר, שמגיע ממקור עלום כלשהו. גם ריאל מדריד וברצלונה, שנשענות ממילא על קבוצות הכדורגל העשירות שלהן, מתוקצבות ללא קשר להישגים שהן מייצרות. בשנה שעברה הכניסה ברצלונה בכדורסל בערך חמישה מיליון אירו ממקורות עצמאיים, וכל יתר התקציב הוזרם מקבוצת הכדורגל. כך גם במדריד ובמקומות אחרים.

    מכבי היא חברה משפחתית, במובן הזה. היא מנוהלת בידי אותם האנשים כמעט חמישה עשורים. אין לכך אח ורע בספורט העולמי, ולכן אומרים שכוחה של מכבי הוא כוחה של מסורת. מצד שני, האנשים הללו אינם טייקונים ברמתם של בעלי קבוצות אחרים באירופה (וגם לא ברמה של מיטש גולדהאר). הם יכולים, מזרחי ופדרמן ורקנאטי, לספק חזון ושיעורי מורשת (שאותם אמנם אי-אפשר להעריך בכסף), אבל הם לא יכולים (או לפחות לא רוצים) להזרים לקבוצה מכיסם מיליוני דולרים בכל שנה שיבטיחו את היותה תחרותית ברמות הגבוהות ביותר.

    ומכאן המסקנה שבבחינה על ציר הזמן יש בהצלחה של מכבי צדק. והנרטיב העונתי האלטרנטיבי יכול להיות מוגדר כך: גביע אירופה השישי הושג בעונה שבה מכבי הייתה הכי הרבה "מכבי". היא פשוט רצתה את התואר יותר מיריבותיה. ואולי, כפי שאמרנו, הייתה חייבת לזכות בו. גם כדי לסייע בשיקום המותג שנפגע קשות מהפארסות של השנים האחרונות.

    לא טייקונים, אבל מספקים שיעורי מורשת. הספסל של מכבי תל אביב (צילום: מגד גוזני)

    ***

    לפיכך העונה הזו היא התגלמותה של תופעת מכבי. והשאלה האחרונה הנשאלת היא האם ניתן להסיק ממנה משהו לעתיד.

    התשובה האינטואיטיבית היא: כן ולא. כן משום שהרעב הבלתי-נגמר, הדחף הזה להצליח ולזכות, או כאמור ההכרח לנצח - בתוספת לתקציב המכובד ממילא של מכבי שעומד בכל שנה סביב ה-20 מיליון דולר (מהכנסות עצמאיות בלבד, לפני תמיכה פרטית מצד הבעלים) - מבטיח שמכבי תהיה בכל שנה תחרותית מאוד. לא משום שמעבר לכול, חברו בזכייה הזו כל כך הרבה אלמנטים חיצוניים שאינם קשורים לכדורסל עד שבלתי-אפשרי להאמין שרצף האירועים הנסי הזה ישחזר את עצמו בעתיד הנראה לעין (כפי שאותה קבוצה נסית של שאראס-פארקר-וויצ'יץ' לא תשוחזר עוד).

    ולכן מכבי תהיה חייבת לשדרג בעונה הבאה את התקציב ולבנות סגל מחוזק כדי שיהיה כיסוי להצהרות העתידות לבוא כי מטרתה בעונה הבאה תהיה לשמור על התואר.

    אבל אולי בעצם כולנו שוב טועים, ושוב מקשקשים, ושום דבר מאלו לא משנה; כי למעשה שני הדברים המשותפים לכל אותן שש זכיות באליפות אירופה הם הנוכחות של מזרחי ושל צבא האוהדים - והרי הם יהיו כאן גם בעונה הבאה. ולכן עבור מכבי, כך נדמה, שוב הכל יהיה אפשרי.

    ohad@walla.net.il

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully