הנטייה להתבונן על הספורט כשעשוע חסר תכלית כמובן שגויה לחלוטין. לספורט ישנם תפקידים חברתיים משמעותיים, הרבה מעבר למשחק עצמו. כך למשל, מיוחס לספורט תפקיד חשוב במיוחד בבניית הזהות והגאווה הלאומית. הרי מה יכול לגרום למיליוני אנשים, שאמנם שייכים לאותה מדינה אבל לא באמת מכירים אחד את השני, להרגיש קרובים כל כך זה לזה, עד כדי כך שיהיו מוכנים להילחם ואפילו מעבר לכך בעבור הקהילה. בנדיקט אנדרסון, חוקר יחסים בינלאומיים, טבע את המושג "קהילות מדומיינות", כביטוי לחיבור המופשט בין ההמונים ובעקבותיו טענו חוקרים רבים אחרים שהדבק שמחבר את חברי הקהילה הלאומית חייב להיות בנוי מסמלים שמייצרים תודעה קולקטיבית. הספורט, בדיוק בהקשר הזה, הפך להיות מכשיר אדיר בשירות הלאומיות, כמעט כמו הדגל עצמו. הפופולאריות העצומה של הספורט ברחבי העולם הפכה את הספורטאים ואת נבחרות הספורט לנציגים הבולטים, ולעיתים היחידים, של מדינת הלאום בזירה הבינ"ל.
כפועל יוצא, הפכה אהדת הספורט, ובעיקר האהדה לנבחרות הספורט הלאומיות, לטקס משמעותי לחיזוקה ואשרורה של הלאומיות. ההיסטוריון הבריטי אריק הובסבאום המחיש זאת בצורה מוצלחת במיוחד כאשר טען שקהילות מדומיינות של מיליונים (כמו מדינה, שבה אנשים לא באמת יכולים להכיר זה את זה) נראית מציאותית ומוחשית יותר כקבוצה של אחד עשרה אנשים בעלי שם ופרצוף. יתרה מכך, יש אנשים רבים ברחבי העולם שמכירים מדינות, סמלים, דגלים ותהליכים היסטוריים דרך עולם הספורט. כך למשל סורינאם, רפובליקה דרום אמריקאית, זכתה להכרה עולמית רק בזכות שחקני הכדורגל הרבים שכיכבו משך השנים בנבחרת הכדורגל הלאומית של הולנד ובמיטב מועדוני הכדורגל בעולם (חוליט, רייקארד ואחרים).
בדיוק בהקשר הזה, בישראל הקטנה והצעירה, ההצלחה האדירה של קבוצת כדורסל מקומית בזירה היבשתית הפכה ממש לסמל לאומי. פחות משלושה עשורים לאחר קום המדינה סימלה מכבי תל אביב בכדורסל עבור ישראלים רבים את הישראליות עצמה. בחיפוש אחר סמלים שיגבשו את האזרחים ויעניקו להם גאווה, הפכו ההצלחות הספורטיביות לחגיגות לאומיות. ממש כמו מבצעים מוצלחים של יחידות צבאיות בעורף האויב, נתפסה ההצלחה של מכבי כפעולה בשירות הלאום. קבוצה קטנה של אנשים במדים, שמכניעה קבוצות ממדינות אחרות וזוכה ביוקרה, הכרה וכבוד. חשוב בהקשר הזה גם להזכיר כי מבחינה מקצועית לשחקנים הישראלים בקבוצה היו תפקידי מפתח, בשונה מסגלי הקבוצה בשנים האחרונות. אין פלא אם כן שטל ברודי בחר לתאר את ההישג הספורטיבי של מכבי, לאחר הניצחון המפורסם על צסק"א ב-1977, במושגים של הישג לאומי. העובדה שמשחקיה של מכבי תל אביב שודרו דרך קבע בערוץ הטלוויזיה הממלכתי, ודאי תרמה אף היא לתחושה שהקבוצה משחקת בשם ולמען המדינה.
ולמרות כל זאת, קשה שלא להבחין בשינוי שחל בשנים האחרונות ביחס של אוהדי הספורט בישראל כלפי קבוצות המשחקות במפעלים בינ"ל ובמקרים קיצוניים אפילו כלפי הנבחרת הלאומית. אוהדים מסרבים, באופן מוחצן ובוטה, לראות בקבוצות פרטיות כגורם המייצג אותם או את המדינה. במסגרת היריבות הספורטיבית והאידיאולוגית בין הקבוצות, מבקשים חלק גדול מהאוהדים את כישלונה של הקבוצה הישראלית המשחקת נגד יריבות אחרות מהעולם. אין כל צל של ספק שהמעטפת הלאומית, שניתנה לקבוצות ספורט ישראליות באופן אוטומטי במפגשים בינלאומיים, נשחקה לגמרי. די להביט בפורומים של אוהדי הקבוצות המתחרות על מנת להבין מה באמת מאחלים החברים בהם למכבי תל אביב (מאיחולי הפסד ועד לתפילות לתקלה במטוס של הקבוצה).
השינוי הדרמטי הזה ביחס של אוהדי הספורט הישראלים כלפי קבוצות ספורט ישראליות אחרות קשור לכמה תהליכים ושינויים שחלו בשנים האחרונות. הגלובליזציה ואיתה ההתפתחות האדירה של התקשורת, חפשו בפני אוהדי הספורט הישראליים קבוצות וקהילות אוהדים מכל העולם. אוהדים החלו להבין שהעוינות כלפי הקבוצה המתחרה, גם בזירה הבינ"ל, היא לגיטימית. כמו שאוהד ברצלונה לא ישמח בשמחתה של ריאל מדריד, כך גם מותר לאוהדי הפועל לשמוח בכישלונה של מכבי באירופה ולהיפך. האינטרנט באופן כללי, והפורומים והרשתות החברתיות באופן ספציפי, נתנו לתופעה הזאת חיזוק משמעותי. אוהדים הבינו שהם לא לבד בתחושה. אם בעבר אוהדים של קבוצות יריבות הרגישו שלא בנח להביע את עמדתם נגד הצלחתה של מכבי באירופה, כעת הם מקבלים חיזוק משמעותי מחבריהם לקהילה. ריבוי הזרים בקבוצות הספורט המקומיות, שחק גם הוא את הקשר בין הקבוצה למדינה. העובדה שבמכבי תל אביב משחקים שחקנים רבים שלא נולדו בישראל (או לחלופין שהשחקנים הישראלים משחקים בתפקידי משנה) יצרה ריחוק בין העניין הקבוצתי והעניין הלאומי.
נוסף על כל אלה, אפשר לומר גם כי משהו בתהליך ההתבגרות המדינה, הפך את אזרחיה לפחות ופחות פרובינציאליים. לא כל הצלחה של ישראלי חייבת לעורר התרגשות לאומית. אפשר לומר שאם פעם, בעידן התמים והרומנטי, הצלחה של קבוצה ישראלית באירופה או במקום אחר בעולם הושוותה לפעולה של יחידה צבאית, היום הצלחות דומות נתפסות יותר כמו אקזיט של חברות היי-טק פרטיות. ההצלחה היא קודם כל שלהן והנסיון להפוך אותה להצלחה לאומית, מלאכותית במידה רבה מאוד. בדיוק כמו הנסיון להפוך הצלחה של קבוצת ספורט פרטית להצלחה לאומית.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל.