ב-15 באפריל 1964, נפרדו בורוסיה דורטמונד ואינטר ב-2:2 במשחק הראשון ביניהן בחצי גמר גביע אירופה לאלופות. הגרמנים יצאו למשחק הגומלין במילאנו מלאי תקוות, אבל במהלך המשחק שחקנה הספרדי של אינטר, לואיס סוארס, בעט לדיטר "הופי" קוראט האורח באשכים, וזה נאלץ לצאת. בגלל שבאותה תקופה לא היו נהוגים חילופים, דורטמונד נותרה ב-10 שחקנים. אינטר ניצחה 0:2, עלתה לגמר ובמשחק על התואר גברה על ריאל מדריד 1:3.
הכרטיסים האדומים נכנסו לעולם הכדורגל כשנתיים לאחר מכן, אבל במקרים חריגים שופטים היו רשאים להרחיק שחקנים בעל פה. ברנקו טסאניץ' היוגוסלבי, שניהל את המשחק בין אינטר לדורטמונד בסן סירו, ראה את הפגיעה של סוארס בקוראט, אבל בחר להתעלם. כמה חודשים לאחר מכן, טסאניץ' נפש ברימיני שלחופי הים האדריאטי, על ידו שעון משובץ ביהלומים. תייר שזיהה אותו, שוחח איתו ולהפתעתו שמע מהשופט שהוא והשעון נמצאים כאן על חשבונה של אינטר.
"גרנדה אינטר", קוראים לה עד היום. הקבוצה הגדולה של שנות ה-60 שהייתה עשירה במשאבים כספיים ובתארים. שלוש אליפויות, שני גביעי אירופה לאלופות, אבל גם לא מעט חשדות לשחיתויות ומקרי שוחד. בראש המועדון עמד אז איל הנפט אנג'לו מוראטי, אבל ללכלך את הידיים לא היה התפקיד שלו. היה לו מספיק כסף בשביל לשלם לאנשים שיעשו זאת.
דז'ו שטיינברגר נולד ב-1912 למשפחה יהודית בעיירה בלמזויוורוש שבמזרח הונגריה. ב-1944 גורש לאושוויץ ביחד עם רבים מבני משפחתו. הוא ראה את ד"ר יוזף מנגלה שולח אחדים מהם לתאי הגז וגם העיד על כך בסרט תיעודי בשנות ה-80 - אבל שרד בזכות מעורבותו בקבוצת הכדורגל של היהודים ששיחקה נגד עובדי המחנה הנאצים ושימשה עבורם שעשוע.
בזכות הבריאות המצוינת שלו, שטיינברגר הצליח להוכיח את עצמו כעובד טוב ונמנע מלהישלח למקלחות הגז. אחרי שנחלץ מציפורני הנאצים והמלחמה נגמרה, מספרים עליו בהונגריה, דז'ו התמקם בארגנטינה. כמה שנים לאחר מכן חזר לאירופה והתיישב בווינה, שם התחיל לטוות קשרים בצמרת הכדורגל ושינה את שם המשפחה שלו משטיינברגר לשולטי. בן ארצו, המאמן האגדי בלה גוטמן, פתח לו את הדלת לכדורגל האירופאי בכלל ולאיטליה בפרט כשהוא עמד על הקווים של מילאן בשנות ה-50.
שולטי דיבר ספרדית זכר לימיו בדרום אמריקה ועם הזמן החל לסייע לריאל מדריד בארגון הנסיעות שלה ברחבי היבשת. בזמן הזה הכיר את הלניו הררה שאימן את ברצלונה וכשזה עזב ב-1960, הוא ביקש את עזרתו של ידידו במציאת ג'וב חדש. ההונגרי קישר בינו לבין אינטר והמאמן הקים את השושלת הגדולה ביותר בתולדות הנראזורי. אלא שכאן לא נגמר הקשר האדוק בין ניצול השואה לבין "גרנדה אינטר".
בריאן גלנוויל עיתונאי, סופר ומחזאי, חפר מספיק עמוק כדי למצוא צחנה בלתי מבוטלת שעולה מההצלחות המסחררות של אינטר. גלנוויל, אנגלי שחי שנים ארוכות באיטליה ומהווה עד היום את אחת מאבני הדרך של העיתונות החוקרת בתחום הספורט, הפך את השחיתות של הכדורגל האיטלקי לאחד מהפרויקטים של חייו וחשף את הפעילות של שולטי. בלעדיו, סביר להניח שההונגרי היה נשאר אנונימי ושעבודת הצללים שלו לא הייתה נודעת לעולם.
שולטי הכיר את אנג'לו מוראטי אישית, אבל פעל בשליחותו של איטלו אלודי, האיש שניהל את אינטר לאורך מרבית שנות ה-60, האיש שהעיתונאי ג'אנפאולו אורמצנו אמר עליו פעם ש"הוא לא מושחת, הוא משחית". אלודי שנחשב עד היום לאחת מהדמויות הכי חלקלקות בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי, נתן את הטון ושולטי פעל על פי רוח המפקד.
שנה אחרי שאינטר כביכול ריפדה את כיסיו של השופט טסאניץ' לפני המשחק השני שלה נגד דורטמונד, היא יצאה לליברפול למשחק הראשון בחצי הגמר והפסידה 3:1. ההדחה הייתה מוחשית, אבל בגומלין הנראזורי ניצחו 0:3 ועלו לגמר. באנגליה אומרים שלמרות שהוא הצעיד את המרסיסיידרס לתארים רבים בהמשך, השדים מאותו משחק לא עזבו את ביל שאנקלי עד מותו.
במשחק בסן סירו שפט חוסה מריה אורטיס דה מנדיביל הספרדי וכבר אחרי שמונה דקות הוא הורה על בעיטה לא ישירה לטובתם של האיטלקים. מריו קורסו שלח את הכדור לרשת, אבל למרות שאורטיס דה מנדיביל פסק לפני כן על בעיטה לא ישירה, הוא אישר את השער. 0:1 לאינטר. שתי דקות לאחר מכן שוער ליברפול, טומי לורנס, הקפיץ את הכדור ביד והתכונן לבצע בעיטת שוער. חואקין פיירו הגיח מאחוריו, חטף ממנו את הכדור ובעט לרשת החשופה. 0:2.
אינטר ניצחה לבסוף 0:3 ובמשחק על התואר גברה על בנפיקה 0:1. "לא הייתה שום שריקה לטובתנו, לא עבירה ולא זריקת חוץ. הכול היה כל כך ברור", אמר איאן סט. ג'ון מליברפול ל"אינדיפנדנט" שנים לאחר מכן. באנגליה גם מספרים שאחרי ה-1:3 במשחק הראשון, אנשי המועדון פגשו עיתונאי איטלקי שאמר להם: "אין לכם סיכוי לעלות לגמר. הם פשוט לא יתנו לכם". התפקיד של שולטי יתברר מיד.
התסריט חזר על עצמו בחצי הגמר ב-1966. אינטר הפסידה לריאל מדריד 1:0 לעיני 120 אלף צופים בסנטיאגו ברנבאו והגיעה לגומלין בפיגור. למשחק שובץ השופט ההונגרי גיורגי ואדאש, בן ארצו של שולטי. העיתונאי גלנוויל סיפר שהעסקן פגש את השופט ואת הקוונים שלו ברגע שהם הגיעו למילאנו, ולקח אותם לווילה של הנשיא המולטי מיליונר של אינטר, אנג'לו מוראטי.
המטרה של שולטי הייתה ברורה והשופט ואדאש שפך עליה אור שנים מאוחר יותר כשסיפר ש"הציעו לי כסף כדי לדאוג שאינטר תעלה לגמר. יכולתי לרכוש בסכום הזה חמש, אולי שש מכוניות מכוניות מרצדס". לשופט הוצע סכום כסף מסוים אם אינטר תעלה אחרי 90 דקות וסכום כפול אם הוא יעניק לה פנדל שבזכותו היא תנצח. ניצחון בהארכה היה שווה לו סכום משולש והאיטלקים הציעו פי 10 אם הוא יעניק פנדל בהארכה והקבוצה תעלה. אבל ואדאש סירב.
בדקה ה-20 אמנסיו אמארו האגדי הכניע את ג'וליאנו סארטי וקבע 0:1 לריאל מדריד. במחצית, כששולטי הבין שהשופט ואדאש באמת לא מתכוון לעזור, הוא נכנס לחדר ההלבשה שלו רושף וקוצף והאשים אותו שלא שרק לשלושה פנדלים לזכות הקבוצה. גם הלחץ הזה לא עזר. אינטר השוותה ל-1:1, אבל לא הצליחה לבצע מהפך, הודחה ואיבדה את התואר בו זכתה בשנתיים הקודמות.
צמא לנקמה, שולטי התקשר יום לאחר מכן לחברו הטוב גיורגי הונטי, מזכ"ל ההתאחדות לכדורגל של הונגריה, והפליג בטענות על השיפוט והמוסר של השופט. ואדאש לא ניהל יותר משחקים באירופה.
ב-1967 איטלו אלודי, שמשך בחוטים של שולטי, עזב את אינטר. שלוש שנים לאחר מכן הצטרף ליובנטוס בתפקיד ניהולי ובין היתר הנחית אז במועדון את לוצ'יאנו מוג'י ושימש כאביו הרוחני. מוג'י כמובן יהפוך בעתיד לשם נרדף לשחיתות בכדורגל בארץ המגף. במועדון המפואר מטורינו, אלודי שוב שיתף פעולה עם שולטי.
השופט הפורטוגלי פרנסיסקו מארקש לובו שפט במשחק הגומלין בין יובה לדרבי קאונטי ב-1973. האיטלקים ניצחו במשחק הראשון 1:3, אבל אלודי רצה תעודת ביטוח ושלח את שולטי לליסבון כדי לעשות את מה שהוא עשה הכי טוב. ניצול השואה ההונגרי הניח בפני לובו מפתחות של רכב חדש ומעטפה שהכילה כמה אלפי דולרים, אבל השופט לא לקח אותה. מאוחר יותר סיפר ש"שולטי הסריח מכסף".
לובו הגיש תלונה רשמית והוא ושולטי הוזמנו להעיד בציריך בפני ועדת משמעת של אופ"א. בסופה של החקירה, ההתאחדות לכדורגל האירופית שלחה מכתב תודה ליובנטוס על שיתוף הפעולה והשעתה את שולטי לכל החיים. ההונגרי הבין שהאימפריה מטורינו הפכה אותו לשיער לעזאזל והקריבה אותו. הרי הוא לא היה עובד שלה, למעשה לא היה לו כל קשר רשמי אליה. היכרות עם איטלו אלודי לא הוכיחה דבר. אנשי יובה פשוט טענו שהוא פעל על דעת עצמו.
בלית ברירה, דז'ו שולטי עזב את צמרת הכדורגל האירופאי. במשך קרוב ל-20 שנים הוא הכיר את כל המי ומי. קישר בין בכירים, ניווט שופטים, השפיע על תוצאות במפעל הקבוצות הכי יוקרתי בעולם. אחרי שנים של נדודים בעולם, הוא חזר להונגריה וב-1993 מת. פעל הרחק מאור הזרקורים ושם גם הלך לעולמו.