יאגון עמוק: סיפורו של קופץ הרוחק הספרדי יאגו לאמלה

באחד הראיונות האחרונים שהעניק בחייו, אמר יאגו לאמלה שעבורו צבע המדליות – זהב, כסף, ארד - לא ממש שינה. לספורטאי-עבר קל אולי לדבר ככה, אבל במקרה של קופץ הרוחק הגדול ביותר בתולדות ספרד זה כנראה היה נכון; ליאגו לאמלה לא היה אכפת מהמיקום הסופי, אלא רק מהתוצאה אותה קבע. "בכל פעם שהצלחתי לשפר את השיא האישי שלי, זה היה אושר עילאי", הוא אמר.

למשך עשר שנים יאגו לאמלה לא הצליח לשפר את השיא השיא האישי שלו, אבל זה רק בגלל קפיצה היסטורית אחת, ששמה אותו עם אירופה כולה באותה סירה. כי למשך עשר שנים, אף אחד ביבשת הישנה לא הצליח לקפוץ רחוק יותר. למשך עשר שנים יאגו לאמלה החזיק בשיא אירופי באולמות, וגם זה לא הספיק כדי להציל אותו מעצמו. לאורך תקופה ארוכה סבל מדכאונות, מהתקפי חרדה שבאו והלכו, מערך עצמי נמוך וביישנות גדולה. זה נחמד ורומנטי וכמעט אידילי לדבר על ספורט כמפלט, כמקלט מהעננים השחורים, אבל גם למפלטים ומקלטים יש גבול.

ביום חמישי שעבר, חודשיים לפני יום הולדתו ה-37 וקצת יותר מ-15 שנה אחרי הקפיצה המדהימה ההיא, נכנס שכן לביתו של יאגו לאמלה וגילה את האלוף לשעבר ללא רוח חיים. בדיקות נתיחת המוות הסופיות עדיין לא פורסמו, אך בספרד קוראים לזה התקף לב. שמועות על התאבדות עדיין לא נעלמו לגמרי, אך השורה התחתונה זהה כך או כך: האושר העילאי ההוא שהושג בקפיצה ההיסטורית של 1999 היווה את נקודת השיא בחייו של יאגו לאמלה; משם, היה זה מדרון חלקלק במיוחד עד הקבר.

החיבור הראשון של יאגו לאמלה לספורט היה דווקא עם ריצה, אלא שיום אחד, כשנפש עם משפחתו ועם מספר משפחות נוספות בחוף הים, התגלה כשרונו האמיתי: אביו צייר קו בחול ואמר לילדים לראות מי מצליח לעבור אותו בקפיצה. יאגו הצעיר הצליח, ועוד איך הצליח, ומשם והלאה הוא יבלה את מרבית חייו בבור הקפיצות. בגיל 8 חצה את גבול ארבעת המטרים, בגיל 13 קפץ יותר משישה מטרים, בגיל 15 גם שבעה מטרים היו קטנים עליו, ובגיל 18 חצה גם את גבול שמונת המטרים.

ובכל זאת, לאליפות העולם באולמות ב-1999, שלראשונה בהיסטוריה נערכה מחוץ גבולות אירופה וצפון אמריקה, הוא הגיע במעמד אלמוני למדי. פרימו נביולו, נשיא איגוד האתלטיקה העולמי לשעבר, יגדיר לפני מותו את התחרות ההיא במייבאשי, יפן, כ"גדולה אי פעם", ולענף הקפיצה לרוחק היה חלק לא קטן בכך. לאמלה הגיע לאליפות כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-22, וכששיאו האישי - 8.22 מטר, אותו קבע מספר חודשים קודם לכן - נחות מאלה של איבן פדרוסו הקובני, אריק וולדר האמריקאי, גרגור קנקאר הסלובני, ג'מאל בקפורד הג'מייקני ואחרים. אף אחד לא הימר על הספרדי כמועמד למדליה בתחילת התחרות, ומשום שאתלטיקה בספרד כמעט תמיד היתה משנית לענפי ספורט קבוצתיים או רכיבה על אופניים, ההפתעה ממה שיאגו לאמלה עשה היתה גדולה עוד יותר.

אחרי שקפץ 8.10 מטר בקפיצה הראשונה ופסל בקפיצה השניה, בוודאי ידע לאמלה שלהשיג את איבן פדרוסו - אחד הקופצים הטובים בהיסטוריה - יהיה בלתי אפשרי. הקובני הנפלא קפץ 8.46 כבר בניסיון הראשון שלו, ונראה היה בדרכו הבטוחה אל הזהב. אלא שהסינדרלה מספרד לא ויתרה: בניסיון הרביעי שלו, לאמלה קפץ 8.42 - שיא מדינה חדש - ובקפיצתו השישית והאחרונה, הדהים את התחרות כולה עם 8.56 מטר - הקפיצה הרביעית בטיבה בהיסטוריה באולמות. "אני חולם. לא האמנתי שזה יקרה. חשבתי שאולי אקפוץ 8.30, אבל לא ככה", הוא יגיד כמה שעות לאחר מכן. פדרוסו דאג לקטוע את סיפור האגדה המדהים הזה עם קפיצה אחרונה של 8.62 שהותירה ללאמלה את מדליית הכסף בלבד, אבל גם זה לא קלקל את החגיגה של סגן האלוף, ושל מדינה שלמה.

"זה אחד ההישגים הגדולים אי פעם", נכתב בתקשורת הספרדית. ב'אל פאיס' הגדילו לעשות כשכתבו: "אף אחד לא מעז לקבוע את הרף של יאגו לאמלה כעת. זה שקול בחשיבות לרגע בו אצן ספרדי יירד מ-10 שניות ב-100 מטר" (דבר שמעולם לא קרה, אגב: השיא הנוכחי עומד על 10.14 שניות). עוד בתקופה ההיא, זוהה לאמלה כספורטאי מזן אחר. "הוא מבודד יותר מכל אתלט אחר, הוא מאוד ביישן", נכתב ב'אל פאיס'.

ספרד היתה באקסטזה, וסימנה את אליפות העולם הקרובה בסביליה כרגע בו לאמלה ישתפר עוד יותר, ויקפוץ 8.70. לבסוף זה נגמר ב-8.40 "בלבד", ומדליית כסף נוספת אל מול הזהב של פדרוסו, אך התוצאה המאכזבת, כיבכול, היתה מאכזבת רק בשל הציפיות הגבוהות: מספר שבועות קודם לכן, לצורך העניין, השיא הספרדי בקפיצה לרוחק עמד על 8.32 מטר. בהמשך הקיץ של 1999 שיפר פעם נוספת את שיא המדינה והעמיד אותו על 8.49. העונה החלומית הגיעה לשיא ב-25 ביוני, כששחזר את הקפיצה המדהימה מיפן עם 8.56 מ' באליפות בטורינו - התוצאה השניה בטיבה בתולדות הקפיצה לרוחק באירופה. "ברור שמדובר כאן באחד האתלטים הגדולים בעולם", אמר מאמנו. "הוא מדהים, הוא חייזר. אנחנו הולכים לאכול את העולם".

בפועל, מה שנאכל היה יאגו לאמלה עצמו – ומבפנים. רק בדיעבד, ידבר על הימים ההם, הימים בהם הפך לאחד האתלטים המפורסמים והמבטיחים במדינה, במבט מעט מפוכח יותר. רק בדיעבד, יוכל להעמיד את האופי שלו ואת עיני הציבור על קצוות מנוגדים של אותה סקאלה. "אני עדיין ביישן", אמר לקראת סוף העשור הקודם. "הרבה פחות מבעבר, אבל עדיין. וכולם הסתכלו עלי, וזה הלחיץ אותי. אכלתי סנדוויץ' ומאה זוגות עיניים הביטו בי. זה היה קשה". על התדמית הציבורית שנוצרה לו בשל הביישנות הזו, בשל הריחוק, בשל הימנעות מראיונות, אמר: "לא הייתי יכול להסתדר אחרת. אני לא אדם מאוד חברתי, אז צריך לשמור על גישה קרירה עם הציבור. אני מודע לכך שנוצרה לי תדמית קצת רעה של אדם קר ושחצן. זו אשמתי, אולי הייתי צריך לעשות דברים קצת אחרת, אבל לא ידעתי כיצד. אף אחד לא היה שם כדי לייעץ לי. אנשים ראו שיאגו לא מתקשר עם המציאות, אבל לאורך השנים למדתי איך להתמודד טוב יותר עם הביישנות שלי".

בשנים הבאות הרבה פחות אנשים הביטו בו אוכל סנדוויצ'ים או התקרבו לקבל חתימה - לא בגלל שיאגו לאמלה הצליח לבדל את עצמו מהציבור, כי אם בשל התוצאות הפחות טובות. את עונת 2000, בה נפצע בברכו ונאלץ לרדת על אלונקה מאחת התחרויות, הוא תיאר כ"אסון". כשהתאושש החל להתאמן לקראת סידני 2000, אך נפל מסולם ושבר רצועה בקרסול. אחרי חודשיים בחוץ לאמלה שב להתאמן, ומיד נפצע בשריר הירך האחורי. בסופו של דבר הוא הצליח להעפיל לאולימפיאדה הראשונה בחייו, אך מצבו הבריאותי הביא אותו עד המקום ה-19 בלבד, בלי כרטיס לגמר ועם תוצאה מאכזבת של 7.89 מ'.

זו מעולם לא היתה פציעה אחת ששבה וחזרה, חלק גוף חלש שמושך את כל האש וגורם לכל הצרות. במקום זאת, בכל פעם נאלץ להתמודד עם סוגיה אחרת, להחלים ממנה, ולנסות להתגבר על אחת אחרת. וכשם שהפריצה של יאגו לאמלה לקראת סוף שנות התשעים היתה כל כך מפתיעה, כך גם הקאמבק שלו למרכז הבמה ב-2003 היה די בלתי צפוי, בהתחשב בהיסטוריה הרפואית שהמשיכה לכתוב את עצמה. בשלהי 2003 קפץ לאמלה למרחק של 8.43 מ' בסביליה, מה ששימח במיוחד את אחד ממאמניו, רמון סיד, קופץ משולשת בעברו, שהתמוגג: "יכול להיות שגאונים יודעים לצלוח תקופות קשות. זה מה שקרה ליאגו". אותו סיד, אגב, יהיה מהראשונים להספיד את האתלט המנוח בסוף השבוע החולף, וגם אז המילה 'גאון' תחזור על עצמה: "בקפיצה לרוחק יש ספורטאים טובים, ואז יש כשרונות וגאונים. יאגו היה גאון".

ביוני 2003 קפץ הגאון המדובר 8.44 בגרמניה - התוצאה הטובה ביותר שלו מאז התחרות ההיא ביפן, ואמר: "אני טוב מתמיד, טוב כמעט כמו שהייתי ב-1999". חודשיים לאחר מכן הוכיח כמה טוב הוא מרגיש, עם תוצאה נפלאה של 8.53 מ' בפריס. בכלל, לאמלה מצא גאווה גדולה בקאמבק הזה. כשיישאל אחרי פרישתו מה ההישג בו הוא הכי גאה, יגיד: "כוח הרצון שלי. לקום למרות שנפלתי כל כך הרבה פעמים. הגוף יכול לעשות הרבה דברים אם יש לך משמעת".

פחות משנה לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת 2004 באתונה, החלומות על מדליה חזרו ונראו ריאליים מתמיד. "הוא אחד האתלטים היחידים בעולם שיכולים לקפוץ תשעה מטרים", אמר מאמנו דאז, רפאל בלנקר. בדיעבד, גם שחזור התוצאה הטובה ביותר שלו מ-2003 היה מסדר ללאמלה מדליית כסף ביוון. בפועל, הפציעות שבו והופיעו: הפעם היה זה גיד האכילס שהצריך ניתוח בהרדמה מקומית והפסקה רגעית של האימונים. לאמלה המשיך להילחם, הגיע לאולימפיאדת אתונה, העפיל גם לגמר אחרי קפיצה של 8.06 מ', אך לא הרבה יותר: בשתיים מתוך שלוש הקפיצות בגמר פסל, וסיים במקום ה-11 מתוך 12.

זה, פחות או יותר, היה הסוף. לקראת סוף 2004 עבר ניתוח בגיד האכילס, וקיבל גם סיוע נפשי בנסיון להתמודד עם הדכאונות והחרדות שהחלו לתקוף אותו. על הדרך היתה גם תאונת דרכים, קרע ברצועה ושני קרעים בגידים, שבועיים לפני שתכנן לשוב להתחרות ב-2006. באפריל 2007 נותח שוב, ואמר: "הייתי במצב רע מאוד - לא רק פיזי, אלא גם נפשי. לא היה לי שום רצון להמשיך והתחלתי לחשוב על דברים אחרים". גם חלומות על קאמבק אפשרי באולימפיאדה של 2008 נקטעו בערך באותה מהירות שבאו, וב-11 במרץ, 2009, שלושה ימים אחרי שהשיא הנפלא שלו סוף סוף נשבר על ידי סבסטיאן באייר הגרמני (8.71 מ') ועשר שנים אחרי הרגע הגדול בקריירה, יאגו לאמלה הודיע באופן סופי על פרישה מאתלטיקה.

בעולם הספורט יש משפט לפיו אתלטים מתים פעמיים: פעם כשהם פורשים, ופעם כשמורידים אותם לקבר. אם כך, ניתן לשער שהמוות הראשון של יאגו לאמלה הגיע באופן רשמי ב-2009, אך דמדומי חייו הראשונים החלו כבר ב-2004. בהלוויתו של לאמלה בסוף השבוע, הביע מנואל מרטינס - הודף כדור הברזל הטוב ביותר בתולדות ספרד - ביקורת רבה כנגד הצורה בה רשויות הספורט מטפלות באתלטים שסיימו קריירה: "צריך להראות יותר כבוד ותמיכה לספורטאים הנפלאים הללו שנתנו מעצמם כל כך הרבה שנים. צריך ליצור שיטות כדי לעזור להם. המוות שלו הורכב משילוב של כמה דברים, ביניהם אולי גם זה שהוא לא הצליח למצוא את מקומו מאז שעזב את הספורט".

הנושא הזה, של דיכאון-אחרי-פרישה, נידון בהרחבה בתקשורת העולמית - בעיקר בשנים האחרונות. בריאן מור, עיתונאי מה'דיילי טלגרף' ושחקן רוגבי לשעבר, כתב ב-2012: "רוב הספורטאים שפורשים יעלמו במהירות בעיני הציבור, ויאלצו להתמודד עם להיות נורמליים לאחר שנים בהם היו לא-נורמליים... כל זה מוביל לפוטנציאל הרס-עצמי, בו אדם מנסה לשחזר את האינטנסיביות של מה שנעלם דרך סמים, אלכוהול, הימורים או חיים על הקצה... השלב הקשה ביותר הוא קבלה, כי אתלטים לומדים להתגבר, לא להיכנע לגורל שלהם. כל הספורטאים רוצים להצליח בחיים המקצועיים שלהם, אבל כדי ליהנות מזה גם אחרי הפרישה - זה דורש אומץ ומאמץ כמעט כמו זה שהושקע כדי להגיע למעמד הזה מלכתחילה".

בכתבה שכותרתה "מדוע כל כך הרבה ספורטאים מתמודדים עם דיכאון אחרי הפרישה", צוטט ב-BBC מאמן ידוע בשם ביל קול, שהסביר בסוף 2012: "ספורטאים מאפיינים את עצמם דרך מה שהם עושים. אם לוקחים מהם את זה, הם מרגישים נטושים ועירומים. זה כאילו חלק גדול מהם נעלם". קול הצביע גם על הצד הכימי של העניין: "אתלטים מייצרים כמות יומית קבועה של סרוטונין למשך שנים רבות ולפתע, הכמות הזאת מצטמצמת או לפעמים נפסקת בבת אחת. זה שינוי מאוד קיצוני לכימיה של הגוף".

את החלל שנפער יאגו לאמלה ניסה למלא עם חידוש לימודיו במדעי המחשב באייווה שבארצות הברית, כמו גם בקורס הטסת מסוקים שנפסק באמצע לאחר שהחברה פשטה רגל. אלא ששום דבר לא ממש עזר, ובשלהי 2011 אושפז לשישה ימים בבית חולים פסיכיאטרי בסן אוגוסטין, כשברקע שמועות על ניסיון התאבדות כושל. "זה היה מאוד רציני", הוא יספר ל'לה וס דה אסטרויאס'. "הרגשתי שהחיים שלי הולכים לעזאזל ונהייתי דכאוני. הצטברו כמה נסיבות רעות, ערבוב של דברים קטנים וגדולים, ולא יכולתי לעזור לעצמי. ההורים שלי היו יותר מודאגים ממני, והם אלה שלקחו אותי לבית חולים".

לכלי תקשורת אחרים, אמר בין היתר: "הייתי די מעורער, עם דיכאון די גדול. הספורט נתן לי הרבה שמחה, אבל גם הרבה אגרופים. נשרפתי לגמרי. לא האמנתי שזה יקרה לי. החיים שלי היו כמו מירוץ, וכשהוא נגמר, התרוקנתי".

התקופה שאחרי בית החולים הפסיכיאטרי בסך הכל היתה חיובית: בעזרת טיפול נפשי וכימי, יאגו לאמלה חזר למוטב. לפני מספר חודשים הוצע לו להפוך סוף סוף למאמן אתלטיקה - אפשרות אותה דחה שוב ושוב לאורך השנים - והפעם, נראה היה שיסכים, ויתחיל לעבוד בקיץ. אבל ביום חמישי שעבר לאמלה נמצא ללא רוח חיים בביתו, וסיבת המוות הרשמית, על פי הנתיחה שבוצעה, מצביעה על התקף לב. לא בטוח שניתן למתוח קו ישיר בין התקופה החשוכה של השיאן לשעבר והצורה בה סיים את חייו, אף שעל פי מספר שכנים, מצבו הנפשי בימים שלפני המוות היה רעוע.

שורה של פוליטיקאים שכללה גם את ראש הממשלה וספורטאים כגון פאו גאסול, גוטי, רפאל נדאל ואחרים מיהרו להספיד את אחד האתלטים הגדולים בתולדות המדינה, ואנחנו נסיים במילתיו של תומאס קמפוס ב'מארקה': "כשפרש, הספורט הספרדי איבד את אחת הדמויות הגדולות ביותר שלו, גאון שהיה צריך לקבל יותר הוקרה. עכשיו הוא הלך, אבל הזיכרון עדיין נותר - זה של ציפור שהוכיחה לכולם שגם ספרדים יכולים לעוף".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il