מיאמי ברוקלין
ברוכים הבאים לסדרה המשעממת של הסיבוב השני. גם בגלל שבינתיים הכול הולך לפי התכניות של האלופה, שמנצחת בדיוק כפי שהיא ניצחה עשרות משחקים במהלך השנים - כמה רבעים צמודים ואז כמה דקות של אינטנסיביות הגנתית וקליעת סלי מומנטום בצד השני. אבל עוד יותר מכך, בגלל הדרך שמובילה לבריחה של מיאמי, אותן דקות ארוכות של משחק צמוד, איטי ושבלוני.
הסיבה המרכזית לכך היא ששתי הקבוצות מאוד דומות אחת לשנייה. שתיהן משתמשות בארבעה וחצי שחקני חוץ, שתיהן מבססות את ההגנה על רוטציות, חילופים וחסימת נתיבי מסירה שמובילה לאיבודים, שתיהן לא משתמשות בתרגילים מורכבים מדי מתוך הנחה שהשחקנים שלהן יודעים ליצור מצבי קליעה ובסדרה הזאת שתיהן מנטרלות די ביעילות את משחק הבידודים של היריבה. הנקודה האחרונה משמעותית במיוחד עבור ברוקלין - פול פירס, ומשום מה גם שון ליבינגסטון, מסתדרים לא רע עם משחק הפוסט של לברון ג'יימס ומאפשרים לו מעט מאוד זריקות נוחות בלי להזדקק לעזרה. ללא האופציה הראשונה שלה, ההתקפה של מיאמי הרבה פחות יעילה. וזה נכון גם בצד השני, בעיקר לגבי ג'ו ג'ונסון, שלטורונטו לא היה אף שחקן שיכול להתמודד עם משחק הפוסט שלו לבד ולמיאמי יש כמה כאלה.
שתי הקבוצות מנטרלות את האופציה הראשונה של היריבה, אבל בהגנה של שתיהן יש מספיק חורים שניתן לנצל עם התקפות מתוחכמות וארוכות יותר. מיאמי היא פשוט לא קבוצת הגנה אחראית מספיק, מספר חסימות ללא כדור והנעת כדור מסביב לפרקט פעמים רבות יביאו לחוסר הבנה בין שחקני ההגנה ולחור שניתן לנצל די בקלות. זה רלוונטי במיוחד עבור ברוקלין שאמורה להיות קבוצה עם 3-4 שחקנים יוצרים על הפרקט בכל רגע נתון. אמורה (קאט לפרצוף של דרון וויליאמס). הבעיה המרכזית בהגנה של ברוקלין היא שאין לה סנטר עם נוכחות משמעותית בצבע, בעיה שהופכת לחמורה יותר מול מיאמי ששולחת את כריס בוש אל קו השלוש ומכריחה את הסנטר של הנטס לצאת אליו. כשמיאמי מניעה כדור מספיק מהר, היא בדרך כלל מוצאת נתיב פנוי לצבע עבור לברון, דווין וייד או מריו צ'אלמרס, כאשר גם חיתוך ללא הכדור יעיל מול הצבע הדליל של ברוקלין.
השוויוניות בין השתיים, שבאה לידי ביטוי בעונה הרגילה (ברוקלין ניצחה שלוש פעמים בנקודה ופעם אחת בהארכה), נובעת גם מכך שלכל אחת יש יתרונות מסוימים. עבור הנטס, מיאמי היא הקבוצה היחידה שהיא יכולה לשלוט נגדה בריבאונד ולהשיג עוד כמה פוזשנים שהיא לא רגילה שיש לה מול יריבות אחרות. יתרון נוסף הוא שביחס להיט אמורים להיות לה יותר סקוררים פוטנציאליים שיכולים להתפוצץ ביום נתון. אמורים (קאט לפרצוף של דרון וויליאמס). היתרונות של מיאמי הם אותן דקות של אינטנסיביות הגנתית, העובדה שהסקוררים שלה הם לברון ו-וויד והקושי של הסנטרים של הנטס להסתדר עם כריס בוש.
אבל לפלייאוף חוקים משלו, ובשני המשחקים הראשונים בא לידי ביטוי יתרון נוסף של מיאמי שספציפי לפוסט סיזן - בעוד שלברוקלין יש שחקני פלייאוף מנוסים, מיאמי היא קבוצת פלייאוף מנוסה. כל שחקן במערכת יודע את התפקיד שלו ויודע מתי צריך אותו, החבורה הזאת ניצחה ביחד כל כך הרבה משחקי פלייאוף שקשה מאוד להפתיע אותה. אריק ספולסטרה מתחיל להיראות כמו מאמן מנוסה שיכול להרשות לעצמו לתת לשיין באטיה לנוח בסיבוב הראשון (כי לא צריך מול שארלוט את הגנת הפרימטר שלו) וליודוניס האסלם לנוח בשני (כי ברוקלין משתמשת בהרכבים נמוכים) ולדעת שכשהוא יזדקק להם הם יופיעו. מיאמי לא נפלה למלכודת של קבוצה שנחה שבוע שלם בין סדרות וחלודה בפתיחת הסדרה השנייה, כל שחקני המשנה שלה הגיעו בכושר טוב. באטיה, צ'אלמרס, נוריס קול, ריי אלן ורשארד לואיס קלעו ביחד 17 מ-34 משלוש בשני המשחקים הראשונים, כשהחבורה המשלימה בכושר קליעה כזה קשה מאוד לנצח את מיאמי.
בברוקלין המצב הפוך. ג'ייסון קיד לומד להכיר את היכולת של שחקנים שלו בפלייאוף ועדיין לא יודע על מי לסמוך מתי. הספסל שלו מורכב משחקנים שבמקרה הטוב מתפוצצים ביום נתון (מירזה טלטוביץ' הלילה, מרכוס תורנטון במשחק 7 בטורונטו) ובמקרה הרע לא אפקטיביים בכלל (אלן אנדרסון שקולע שלשות ב-22.7 אחוז בפלייאוף בינתיים, מייסון פלאמלי שנראה קצת המום). גם קווין גארנט מתחיל להיראות כמו בעיה בחוסר היכולת המוחלט שלו לקלוע סל, אבל לפחות במשחק השני הוא נלחם בריבאונד והשיג כמה כדורים אבודים.
סימן שאלה נוסף שיקבל מענה במשחקים הבאים הוא האולם הביתי של הנטס. הברקליז סנטר לא נראה כמו אולם ביתי מפחיד במיוחד בסדרות שהתקיימו בו עד כה, אבל הפעם מגיעה לשם האלופה. אם ברוקלין מסוגלת להתגייס מסביב לקבוצה החדשה שלה ולהפוך את האולם הביתי לכזה שמביא ניצחונות, זאת ההזדמנות הטובה ביותר להתחיל. פירס וגארנט ידאגו לשלהב את הקהל כשתהיה הזדמנות, מבחינתם היריבות מול מיאמי קיימת כבר שנים רבות. גם אם זה לא יספיק לסדרה הזאת, שני משחקי בית טובים ומותחים עם קהל משולהב יוכלו לעזור לנטס לגבש את הזהות המקומית שעד כה הייתה חסרה להם.
סן אנטוניו פורטלנד
הפרשנים שהאמינו שסן אנטוניו תטאטא את דאלאס (אני ביניהם) דמיינו את שני המשחקים הראשונים של הספרס מול המאבס בערך כפי שנראו שני המשחקים הראשונים שלהם מול פורטלנד. שני המשחקים האלה רק מדגישים כמה דאלאס הייתה טובה בסדרה הזאת, מה שהכריח את הספרס לעלות כמה הילוכים ולהיות בכושר שיא במשחק 7 מול המאבס ובשני המשחקים הראשונים מול הבלייזרס המסכנים.
נקודת המוצא היא שפורטלנד לא מצליחה (וגם לא מנסה) לעצור את האופציה הראשונה בהתקפה של הספרס בזמן שסן אנטוניו מצליחה לעצור את האופציה הראשונה בהתקפה של פורטלנד. האופציה הראשונה של פופוביץ' היא הפיק נ' רול בין טוני פרקר לטים דאנקן. השומר של פרקר עובר מתחת לחסימה, השומר של דאנקן נמצא באזור הצבע, מה שאומר שפרקר מקבל זריקה חופשית לחלוטין מחצי מרחק כל פעם שמתחשק לו. הרבה יותר קל לשחק כשאתה יודע שכל פעם שההתקפה נתקעת או כשיש דקות פחות טובות תמיד אפשר לחזור לאופציה בה הסקורר המוביל שלך מקבל זריקה פנויה לחלוטין מהטווח האהוב עליו.
האופציה הראשונה של פורטלנד היא הפיק נ' רול בין דמיאן לילארד ללמרקוס אולדרידג'. השומר של למרקוס, בדרך כלל טיאגו ספליטר, יוצא מהר כדי להפריע ללילארד וחוזר עוד יותר מהר כדי להפריע לאולדרידג'. כצפוי, ספליטר מצליח להקשות מאוד על למרקוס, הוא מתחיל לבסס את עצמו כסטופר של פאוור פורוורדים מהסוג הזה. הגנת הפיק נ' רול של הספרס מונעת מלילארד את השלשה שהוא אוהב, ואם הוא נכנס לצבע מחכה שם דאנקן, עם המיקום המושלם שלו שבו זמנית מונע חדירה, מקשה על מסירה לשחקן שלו (רובין לופז הלא מאיים במיוחד) ומוכן לריבאונד. אין שום דבר מיוחד בהגנת הפיק נ' רול של הספרס, פשוט רמת ביצוע גבוהה מאוד של כל המעורבים, כולל טוני פרקר כשהוא שומר על לילארד.
מעבר לזה, כמובן, התקפת הספרס עובדת בצורה נהדרת עם התנועה הלא פוסקת, התרגילים המפתיעים, היצירתיות של חלק גדול מהשחקנים וכושר הקליעה הנהדר. פופ יכול להיות מאוד מרוצה מהיכולת של קאווי לאונרד, דני גרין, בוריס דיאו, פטי מילס ומרקו בלינלי בסדרה הזאת, בעיקר האחרון שלא תפקד מול דאלאס והעלה חשש שהוא לא בנוי לפלייאוף. פורטלנד לא נראית כמו קבוצת הגנה טובה מספיק כדי למנוע מהספרס רבע של 40 נקודות כל משחק, טרי סטוטס יצטרך להזריק בקבוצה שלו זהות הגנתית חדשה לחלוטין כדי להצליח להקשות על חבורת פופ בצד הזה.
בהתקפה יש לסטוטס סיכוי גבוה יותר לשנות משהו. השחקנים שמסביב לשני הכוכבים נראים טוב - ווסמתיוז וניק באטום קולעים זריקות פנויות וגם כמה זריקות קשות, אולי כדאי לארגן יותר תרגילים עבורם, וויל בארטון הופיע משום מקום עם שני משחקים מצוינים ומספק אופציה להרכב נמוך שאולי יצליח לבלבל קצת את סן אנטוניו. את הפיק נ' רול העיקרי שלו הוא יכול לנסות לשכלל קצת. הוא ניסה לספק ללילארד חסימה של שחקן חוץ לפני החסימה של למרקוס, הספרס הגיבו בחילוף אוטומטי. באחת הפעמים, כשפרקר נשאר כך על ווס מתיוז, פורטלנד חיפשה את מתיוז בפוסט אבל פרקר שמר עליו טוב וכפה זריקה קשה. מאז הם לא ניסו את זה שוב, למרות שלאורך זמן פרקר לא אמור להיות מסוגל למנוע ממתיוז לקלוע מעליו בפוסט. פורטלנד תהיה חייבת לנצל כל יתרון קטן כזה במשחקי הבית. אפשרות נוספת היא שלמרקוס יחתוך מהר לטבעת כשהשומר שלו יוצא אל לילארד. אפשרות שלישית היא להזיז את הפיק נ' רול הצידה כפי שדאלאס עשתה עם נוביצקי, מה שפינה שטח גדול יותר למוביל הכדור. יש לפורטלנד כלים להציק לספרס דרך ההתקפה, אבל זה יקרה רק אם סטוטס יתחיל לחשוב מחוץ לקופסא המרשימה שהוא בנה.
