אוחנה או בן שמעון: סיכום השבת בליגת העל

אוהד כדורגל לעולם יתקשה להסביר מילולית את התחושה שהוא מקבל ברגע שבו הקבוצה שלו סופגת שער. אומרים שלמוח לוקח שלושת רבעי שנייה לעבד את המידע שהעיניים רואות, שלושת רבעי שנייה שאחריה הוא מעביר את המידע ללב במהירות שקשה להכיל. כמה קשה? יותר מלהפוך מבחן ולראות את הציון 0, כמעט כמו לשמוע בחורה אומרת את המשפט הארור "אנחנו צריכים לדבר". כשהגול הזה מוביל לירידת ליגה, התחושה יותר גרועה משני המצבים הללו, בעשרות מונים.

היה קשה להיות בשבת בבלומפילד בדקה ה-75. קשה ודומם. כמה שניות לפני כן דחפו אלפים בטירוף את בני יהודה. קדוסי להטט, גיל יצחק הצליח לפרק את המשקוף משני מטר, הכדורים לא נכנסו. הפוש העצום מהקהל היה אמור לדחוף לפחות כדור אחד לרשת, ואז הגיעו הדהירה של ניב זריהן מימין, ההקשתה מעל איינוגבה והנגיחה של בנצי מושל, שדקרה את הלב של כל מי שנכח שם מלבד יושבי ספסל האורחים באצטדיון. לא צריך היה ללבוש כתום כדי להרגיש את הכאב.

כשהשוויון הגיע (איך עגייב לא פותח במשחק כזה?) כל יפו רעדה, אבל אז קרה לבני יהודה מה שקורה לה לכל אורך העונה: היא ספגה שני שערים בדקה ה-90, אחד בפתח תקווה ואחד בעכו. המילה "אירוניה" הייתה כותבת את עצמה מחדש לו יצחק או אביעד בורלא הצליחו להכניע את אופיר מרציאנו עמוק בתוספת הזמן, אבל הם לא. ואז שרק אלון יפת לסיום. ושוב דממה, כמו בדקה ה-75. רק שהפעם הדממה הזו תימשך לנצח, לפחות עד שבני יהודה תחזור לליגת העל.

יוסי אבוקסיס יודע: "הולכים להיות ימים קשים"

חיים שאבו: "הגול הכי עצוב בקריירה שלי"

ייטב לוזון סוגר חשבון: "בשביל הרבה אנשים זה כמו יום הזיכרון"

קרית שמונה בודקת את אופציית נוואקמה

כל שערי השבת בקליפ אחד

לבני יהודה הגיע לרדת כי מסורת לא מחזיקה קבוצה בליגה. בשורה התחתונה, היא לא הייתה טובה יותר מהיריבות לתחתית, למרות דעת הקהל שהצליחה לייצר. האמת המרה היא שבני יהודה היא קבוצה שהמילה "נאיבית" עושה עימה חסד. זו לא רק נאיביות, זו שחצנות ואמונה שהכול יסתדר, זו תלות מוגזמת מדי בהילה שיש סביב הכדורגל היפה של בני יהודה, גם כשהוא לא באמת קיים. התחושה הזו הייתה נגיף שדרור קשטן גילה מאוחר מדי ושיוסי אבוקסיס לא הצליח לעצור מהתפשטות הרסנית.

עד לפני שלושה שבועות הנקודות השליליות לירידה התחלקו באופן כמעט שווה בין האיש שבנה את הקבוצה באופן כושל והביא אותה למצב הזה, לבין ממשיכו, שלא הצליח להוציא את העגלה מהבוץ ולחלץ את המועדון מהאומללות שדבקה בו. קשטן ואבוקסיס היו שותפים לגורלה של בני יהודה, ואז הגיע המפגש הביתי עם הפועל רעננה בבלומפילד. אחרי רצף של חמישה משחקים ללא הפסד בני יהודה נכנסה להלם, נוצחה 3:1 וזרקה את סיכויי ההישארות מהחלון. היא אמנם תפסה אותם בקושי באצבעות בניצחון ברמת השרון שבועיים לאחר מכן, אבל כובד המשקל כבר היה בשלב הזה על כתפיו של אבוקסיס. מאותו רגע, ירידה אפשרית הייתה עליו. והירידה אכן קרתה והיא עליו.

לאן הולכים מכאן? זו יכולה להיות קטסטרופה וזה יכול להתפתח דווקא לכיוונים יפים. הכול תלוי באבוקסיס.

המאמן האחרון שהוריד את בני יהודה, אלי אוחנה, לא המשיך איתה בלאומית. אחרי שהיה אחראי ל"עונה הכי גרועה בתולדות המועדון", כהגדרת רבים מהאוהדים הזהובים, הוא עזב למכבי פתח תקווה. האוהדים לא סלחו לו, גם לאחר שכן נחת לבסוף במהלך העונה בלאומית והחזיר את בני יהודה לליגת העל . כשהצדדים נפרדו, בסיום עונת 2002/3, הם עשו את זה עם הרבה דם רע, שהגיע לשיאו בקרע בלתי ניתן לאיחוי ובאצבע משולשת אחת (בסיום הקטע שלמטה, באדיבות ספורט2).

על פי דבריו של אבוקסיס לאחר המשחק ("כשחתמתי ידענו שיש אופציה שהקבוצה תרד") אפשר להבין שהוא ממשיך, אבל צריך לזכור שההיסטוריה שלו גדושה באופורטוניזם. הוא עזב מעשית את בית"ר למכבי תל אביב, את הפועל תל אביב לאשדוד, את אשדוד להפועל תל אביב ואת בני יהודה לנבחרת. בכל פעם שצצה הזדמנות כספית, אבוקסיס היה שם, בלי עקרונות מקצועיים לטווח ארוך. בפעם הזאת במיוחד אסור יהיה לו לעשות את הטעות הזו. כדי להוכיח שהתבגר הוא חייב להישאר, לפתוח את העונה הבאה בבני יהודה, לשדר שאינו בורח מאחריות. אחד שממנו אבוקסיס יכול וכן צריך ללמוד הוא רן בן שמעון, שהגיע לקרית שמונה בסיטואציה דומה לזו של אבוקסיס - כמאמן שקצר הצלחה בקבוצה בעבר וחוזר במהלך העונה על מנת להציל אותה מירידה. בן שמעון כשל, אבל בליגה הלאומית בנה את התשתית לקבוצה ששנתיים לאחר מכן זכתה באליפות היסטורית.

אלה, אם כן, האפשרויות: להיות אוחנה או להיות בן שמעון. עכשיו תבחר, יוסי.

לניצחון המצוין של הפועל באר שבע בבלומפילד יש משמעות לא קטנה. היא הבטיחה כמעט סופית את המקום השני, והוכיחה שלמרות היקיצה המאוחרת של קרית שמונה אין ראויה ממנה להיות סגנית האלופה. האתר דריבליסט מציין שבאר שבע כבר ניצחה בעבר פעמיים בעונה אחת את הפועל תל אביב בחוץ – ב-93/4, אבל העונה הזו הייתה הראשונה שבה היא רושמת את שני הניצחונות בבלומפילד. היא עשתה את זה מול הקבוצה היחידה שטרם נוצחה בפלייאוף העליון, שגברה ללא תנאי בדרבי על האלופה שבדרך, שהתעלתה, כדברי מאמנה, ב"מאני טיים". הפועל באר שבע גרמה השנה לאחות הבכירה ממרכז הפועל ההיסטורי להרכין ראש עם שלושה הפסדים ותיקו אחד, עוד הישג נאה לאלישע לוי ושחקניו, שניערו מעליהם את שארית אבקת רגשי הנחיתות.

יש קבוצה שתוכל בקרוב לרשום הישג דומה מול יריבה אחרת. הקבוצה הזו היא מכבי תל אביב.

לדייט עם עירוני קרית שמונה הערב, מלבד היותו משחק ההכתרה הביתי, אין משמעות מיוחדת עבור האלופה. מעבר לטקסים, למחיאות הכפיים ולצהלה המובנית שאותה יביאו האוהדים הצהובים, המשחק לא צפוי לנפק רגעים מרגשים. המפגש עם מכבי חיפה ביום רביעי, לעומת זאת, הוא כבר סיפור שונה לחלוטין. מכבי תל אביב ניצחה העונה שלוש פעמים את מכבי חיפה. זה כבר קרה פעם אחת בהיסטוריה, בעונת האליפות 1991/2, אבל היא מעולם לא גברה על הירוקים בקריית אליעזר בליגה פעמיים באותה עונה. המשחק ביום רביעי יהיה האחרון אי פעם שיתקיים באצטדיון בו חוותה כל כך הרבה סבל בשלושת העשורים האחרונים, כולל הקלון הגדול בתולדותיה.

הערב שבו יתקיים העימות יציין 26 שנים בדיוק ל-0:10 ההוא, אירוע שלעולם יובלט בדברי ימי הכדורגל הישראלי, ושהחל עידן של טרור חיפאי כלפי המועדון הצהוב, של שלישיות וחמישיות וכוננות ספיגה מתמדת. מכבי תל אביב רשמה מאז ניצחונות במעוז הירוק, חלקם אפילו הובילו אותה לזכייה באליפות, אבל בכל פעם שהגיעה לאצטדיון הזה ריחפה מעליה אותה צלקת הרסנית שטבעו בה התבוסות שנחלה שם. ניצחון יסגור עבורה הרמטית את המעגל שנפתח אז, באחת אחר הצהריים של ה-14 במאי 1988.

אם נגענו במכבי חיפה, היא קצרה ניצחון נאה בסכנין, אבל הסיפור הגדול של השבת היה הזכייה השנייה ברציפות של קבוצת הנוער בדאבל. שני דאבלים בזה אחר זה אינם מקריים - זו עדות לעבודה יסודית, לרצינות והשקעה ובעיקר לעליונות. קלישאה שבימים אלו גובלת בסאטירה קובלת "למה הם לא מעלים מהנוער?", אבל אנחנו יודעים שבעידן הזה קשה לדרוש ממאמן, מכל מאמן, שיקפיץ לבוגרים מטען רחב של שחקנים צעירים. מצד שני, עם כל כך הרבה כישרון שמסתובב לה בין הידיים, הגיע הזמן שמכבי חיפה תפסיק לפזול לרכש ישראלי בינוני, כפי שעשתה לא מעט בשנים האחרונות, ותשקיע יותר בבחירת הסחורה שכבר נמצאת על הדוכן.

קובי רפואה: "זאת תשובה לשלמה שרף ואיל ברקוביץ' - מאמן חסר ניסיון? שכולם יאכלו את הכובע".

רוצה לומר: גם אני יודע לרדת לרמה של שני האנשים האלה.

קובי רפואה: "זאת תשובה לכל הקשקשנים".

רוצה לומר: אה, סליחה, מדובר בהרבה יותר משני אנשים.

ייטב לוזון: "בשביל הרבה אנשים זה כמו יום זיכרון ויום אבל".

רוצה לומר: בזמני הפנוי אני מוכר דיסקים של חווה אלברשטיין. צלצלו להזמנות.

ייטב לוזון: "אשדוד לא פתחו רגליים בשבוע שעבר, פשוט היינו הרבה יותר טובים".

רוצה לומר: א-הה.

רועי דיין: "כל הכבוד לאשדוד, הפועל חיפה והפועל עכו - הייתה תצוגה ספורטיבית של כולם".

רוצה לומר: א-הה.

אוהדי בני יהודה מאשימים את ניר קלינגר ואשדוד בירידה.

מכבי חיפה עדיין חזק במאבק על אירופה.

הלוזונים הם המנצחים הכי גרועים בתולדות הספורט הישראלי.