דייגו סימאונה נשמע לאחרונה כמו זן מאסטר. ההצלחה שלו באתלטיקו העניקה לו מעין הילה, ונראה שכל דבר שהוא עושה, כל משפט שהוא אומר, כל מחווה שלו על הקו, כל טיפת ג'ל על השיער - הכול נעשה בזרימה קוסמית. הוא מקום ראשון בליגה, הוא בגמר ליגת האלופות, הוא הדיח את כוחות השחור של צ?לסי, הוא נאבק על האליפות מול שתיים מהקבוצות המאוסות בעולם. הוא כריזמתי, נותן שואו על הקווים, מנהל את ההצגה, מדבר עם הקהל, ועושה הכול באלגנטיות טבעית. הוא אבא רגיש, שבוכה בשיחה עם הילדים מארגנטינה, יש לו סגנון אופנתי, עם חליפה עדכנית, יש לו קלאס ופאסון, ולאחרונה כל ראיון שלו, כל ציטוט, מקבל נפח ועומק, כמו היה איש רוח.
כך היה גם השבוע, כשסימאונה התייחס למאבק האליפות בספרד. "לא קל להתמודד מול שני מועדונים כל כך גדולים, אבל אנחנו פועלים אחרת", אמר המאמן, "אנשים מסתכלים על הקבוצה שלנו, ומקבלים השראה. אנשים, אוהדי כדורגל, רואים למה הקבוצה שלהם יכולה להפוך". ומה נגיד, אמת לאמיתה. מה שקורה באתלטיקו מדריד זה פשוט מעורר קנאה. הנחישות, הסדר, הפרגון, ההתלהבות, הקהל, ומעל לכל הקבוצתיות. כדי להמחיש את גדולתה, מספיק לציין את העובדה שראיתי העונה עשרות משחקים של אתלטיקו, ועדיין אני מתקשה להבדיל בין השחקנים. מכיר את כל השמות, הפרצופים כולם מוכרים, אבל עדיין מתבלבל, עדיין מתקשה לקשר בין שמות לפרצופים, כיאה לקבוצה אמיתית, עם איזון אידיאלי בין פועלים נחושים לכוכבי על.
גם ליברפול של העונה סחפה את האוהד הניטרלי, ושוב, בדיוק בזכות אותם מאפיינים. בזכות ההתלהבות הנדירה, התשוקה ביציעים, המחויבות של השחקנים, כל האלמנטים שכל אוהד חולם עליהם. כמו אתלטיקו, גם ליברפול גררה אמפתיה גדולה בגלל ההשוואה ליריבות שלה, צ?לסי וסיטי האוליגרכיות המושחתות (למרות הכדורגל הנהדר של סיטי), שלידן ליברפול מסתמנת כאנדרדוג, שמחפה על נחיתות תקציבית בזכות כוחות שהם מעבר לכסף. ליברפול ואתלטיקו הן תזכורת מובהקת לכל הדברים הנאיביים האלה, מהעולם הישן, שכסף לא יכול לקנות, כמו כוח רצון, מסירות, גאווה ומחויבות. כמה כיף היה לעקוב אחריהן, להתמסר אליהן, להאמין בהן, ובעיקר לקוות בזכותן שאולי, אולי, השנה הזאת היא השנה של הטובים.
אבל הכול עלול להיגמר רע, רע מאוד. כל קשקושי הרומנטיקה האלה, הכול עלול להימחק, להתפוצץ לנו בפרצוף. ליברפול כבר איבדה את האליפות, כמעט בוודאות. אתלטיקו מדריד אומנם תלויה רק בעצמה, אבל גם היא עלולה לגמור בלי תואר ולהפוך את העונה הזו לאומללה. ושוב, הכסף עלול לנצח. המיליונרים של סיטי בדרך לאליפות. ריאל ובארסה עשויות להשאיר את אתלטיקו בלי כלום. חובב הכדורגל, גם אם אין לו עדיין בנים, חושב על נאום ההגנה, על איך הוא יסביר לילד (שלו/שבו) ששוב הרעים מנצחים, ומה לעשות, הכסף קובע, יש גבול לכוח של רוח ונשמה, אלה דברים שלא באמת קיימים, סיפורי אגדות, בעולם האמיתי הכסף מנצח והרשעים שולטים.
השאלה היא מה חשוב יותר באהדת כדורגל, המטרה או הדרך. אם ממשיכים ברוחניות הרדודה הזו, הרי ברור ש"הדרך היא המטרה". לא צלחת האליפות, לא הגביע, לא המקום בהיסטוריה, לא כל ההישגים הרשמיים של העולם החומרני המקולל שלכם - אלא דווקא המסע המפרך והחוויות שמצטברות, כל הרגעים היפים שהעניקו אמונה ואושר, כל השבתות שנתנו תקווה ואמונה, שהנה הטוב מנצח, והרע מובס. לא מעט חובבי חובב קאמה סוטרה יאמרו לכם שאורגזמה היא לא רק חוויה שטחית, היא הורסת את חיי המין.
ואם את המטרה איבדנו, נתנחם בדרך. ואם אנחנו מתעקשים לחפש את הטוב במפלה של ליברפול, הרי שזה לא בדמעות קורעות הלב של סוארס, לא בהפיכתו הרשמית של ג'רארד לאגדה בלתי נשכחת (לצערו מהכיוון הלא נכון), אלא דווקא במאמץ הכביר של קריסטל פאלאס, זו שבפיגור 3:0 נתקפה בהתלהבות פתאומית, כשלפתע הכבוד והגאווה בצבצו משום מקום, עם קהל צמא ונלהב, וקאמבק אדיר ל-3:3, שרק אנשים שטחיים, חסרי הבנה, יגדירו אותו כ"משחק חסר חשיבות עבורה", או כמו שאומרים בישראל, "אין להם על מה לשחק". ובהזדמנות זו כבר נתנחם שזו הייתה סיטי שזכתה באליפות, עם הסגנון ההתקפי והתזכורת שאפשר גם לתקוף וגם להצליח. זו נקודת אור קטנה ברגעים חשוכים.
ודייגו סימאונה, גם אם יגמור את העונה הזו ללא תואר, כלום לא ייקח ממנו את ההתרגשות שהקבוצה שלו ייצרה לאורך העונה. הרי כבר מזמן נכנענו, ויתרנו על כדורגל עם נשמה, השלמנו עם העולם החדש, והנה אתלטיקו, הנה היא. וגם כשהיא התגוננה והסתגרה מול ברצלונה היא עדיין כבשה את הלב, בניגוד לנטייה שלנו כחובבי ספורט ללכת עם הקבוצה ההתקפית. וזה רק כי הקולצ'ונרוס היו נלהבים יותר, דרוכים יותר, נחושים כמו 11 לוחמים שמרגישים שהמלחמה שלהם צודקת יותר. כאילו הם לא נאבקים על הגביע או על הצלחת או על השטויות של הקבוצות הרגילות, אלא על מטרה נעלה הרבה יותר. ואם במקרה הם שוכחים לרגע על מה המאבק, כל מה שהם צריכים זה להביט על הקווים, לראות את האיש עם הג'ל והחליפה והעיניים הבוהקות, ולהיזכר.
כדורגל עולמי בוואלה! ספורט