"הקהל שגדש את אנפילד באותו ערב נראה כמו מי שהבין שהוא נמצא ברגע שייבשר את תחילתו של משהו חדש. הוא הבין שהמראות שראינו בעבר כבר לא יחזרו. זה היה הלילה בו הכדורגל נולד מחדש והמוניטין שלו זכה לתיקון. זה היה המשחק בו נפלה חומת ברלין של הכדורגל" (מתוך הספר "The Last Game: Love, Death and Football" של העיתונאי ג'ייסון קאוולי, 2009).
זה לא היה משחק הכדורגל הכי איכותי אי פעם. אולי, רק אולי, יש כאלה שיטענו שזה אפילו לא היה משחק הכדורגל הכי מותח אי פעם. זה כן היה, כמעט בודאות, משחק הכדורגל החשוב ביותר אי פעם, מכל כך הרבה מובנים ובגלל כל כך הרבה גורמים. "הלילה בו נולד הכדורגל מחדש", כדברי קאוולי.
המשחק המדובר התרחש בחודש מאי, בדיוק לפני 25 שנים, באנפילד, ביתה של הקבוצה הבכירה באנגליה ואחת הבכירות בכדורגל העולמי כולו באותן שנים, ליברפול. זה קרה ב-26 במאי 1989 ליתר דיוק, הערב האחרון של כדורגל באותה עונה בליגה הבכירה של אנגליה, כאשר ליברפול המארחת פגשה את ארסנל האורחת למשחק אחד, על כל הקופה, על האליפות.
נפתח בקצת רקע, עבור אלה ששכחו את אותו ערב היסטורי או עבור אלה שכלל לא היו בתכניות אז.
המשחק בין ליברפול לארסנל תוכנן להתקיים במקור קצת יותר מחודש קודם לכן, ב-23 באפריל. שמונה ימים לפני המועד המקורי, אירע אסון הילסבורו, במסגרתו נהרגו 96 אוהדי ליברפול במהלך חצי גמר הגביע האנגלי מול נוטינגהאם פורסט ו-766 נוספים נפצעו. המשחק בין ליברפול לארסנל נדחה ל-26 במאי. אסון הילסבורו היה ונשאר אסון הספורט הגדול ביותר בתולדות בריטניה והיא ממשיכה לחיות אותו עד היום. בדיעבד, התברר שאותו יום נורא גם סימל את היציאה למשהו חדש, כפי שהיטיב לנסח זאת קאוולי.
ארבע שנים לפני הילסבורו, אירע אסון הייזל בגמר ליגת האלופות בין ליברפול ליובנטוס. אותו אירוע הוביל להשעיית הקבוצות האנגליות מהמפעלים האירופים למשך שש שנים וגרם לאנשי הממלכה להבין שמשהו חייב להשתנות, מהיסוד. מה שקרה בהילסבורו נתן תחושה ששום דבר כבר לא יתקדם, מה שקרה חודש וחצי לאחר מכן באנפילד נתן תחושה שהכול יכול להיות אחרת.
במהלך עונת 1988/89, ארסנל כבר הובילה על ליברפול ב-19 נקודות הפרש. אלא שהמייטי רדז יצאו לרצף מסחרר של 24 משחקים ללא הפסד, ביצעו מהפך דרמטי בצמרת והגיעו למשחק האחרון כשהם מובילים את הטבלה בשלוש נקודות (76 לליברפול, 73 לארסנל) ובארבעה שערים ביחס השערים (פלוס 39 לליברפול, פלוס 35 לארסנל). היתרון היחיד שהיה לתותחנים בשובר השוויון היה העובדה שהם כבשו יותר שערים לאורך העונה. ארסנל ידעה שניצחון בהפרש של שני שערים ייתן לה את תואר האליפות, הראשון שלה מזה 18 שנים. אלא שהיו לה כמה בעיות סטטיסטיות בדרך: בשלוש העונות שלפני המשחק הזה, ליברפול לא הפסידה באנפילד אף משחק בהפרש של שני שערים ומעלה. למעשה, היא הפסידה במשחק ביתי בהפרש של שני שערים ומעלה רק תשע פעמים ב-18 העונות הקודמות! בנוסף, לפני המשחק הזה, ארסנל לא ניצחה באנפילד מאז 1974. ב-13 משחקיה הקודמים באצטדיון, היא השיגה שלוש תוצאות תיקו ורשמה עשרה הפסדים, כאשר יחס השערים הראה 26:7 לחובתה.
לכל המספרים האלה אפשר להוסיף את העובדה שליברפול הגיעה למשחק בתור מחזיקת הגביע הטרייה, אחרי 2:3 בגמר על אברטון. בקיצור, אף אחד לא נתן לארסנל שום סיכוי לחולל את המהפך ובכותרת של אחד מעיתוני הממלכה בבוקר המשחק נכתב: "גם התפילות כבר לא יעזרו לך, ארסנל". פרי גרובס, שחקן ארסנל, שעלה מהספסל בדקה ה-76 של אותו משחק, סיפר בעבר לאתר "גול": "אפילו לא ישנו בליברפול. יצאנו מלונדון רק בבוקר של המשחק, באוטובוס. ההרגשה של כולם הייתה יותר כמו של טיול מחוץ לעיר מאשר התחושות שיש לפני משחק גדול. אף אחד בעולם לא חלם שאפשר לנצח ולעשות את המהפך. זה היה משחק אחד, כמו גמר גביע ואנחנו היינו אנדרדוג ברמות לא הגיוניות בכלל. אין הרבה גמרים כאלה, בהם אתה מתחיל את המשחק מפיגור של שני שערים... אבל הסיטואציה הזו גם הורידה מאיתנו את הלחץ".
אמונה או לא, בסופו של דבר, הגיע הזמן לכדורגל. המשחק שובץ ליום שישי בשעה 20:05, זמן מוזר ובלתי שגרתי עד מאוד בכדורגל האנגלי. העובדה שכל קבוצות הליגה כבר סיימו את חלקן באותה עונה ושהמשחק הזה למעשה נערך לאחר המחזור האחרון, הובילה לכך שכולם, אבל באמת כולם, הפנו את תשומת ליבם לאנפילד. שישה שבועות לאחר הילסבורו, שחקני ארסנל עלו אל כר הדשא עם זרי פרחים. הם נעמדו בשורה במרכז המגרש ובניגוד לתכנון המקורי, לא העניקו אותם לשחקני ליברפול, אלא רצו לכל עברי האצטדיון והעבירו את הפרחים לקהל המקומי. יציע הקופ המפורסם הגיב למחווה המרגשת במחיאות כפיים סוערות ושאר האצטדיון הצטרף מיד. רגע לפני משחק על האליפות להזכירכם. מעבר לרגע המרגש עצמו, אולי גם הבטחון שהיה לאוהדי ליברפול בקבוצה שלהם גרם להם להגיב בכזו צורה. אולי אותו בטחון היה גם מה שפגע בקבוצה שלהם.
פקקים אדירים בדרך לאצטדיון עיכבו את 4,000 אוהדי ארסנל שעשו את הדרך הארוכה מלונדון למרסיסייד. כלקח מאירועי העבר וכדי לאפשר את כניסתם החלקה והרגועה לאצטדיון, שריקת הפתיחה נדחתה בעשר דקות, מה שרק הוסיף למתח הגואה גם כך. בהרכב של ליברפול אפשר היה למצוא את השוער ברוס גרובלהאר, השחקן הלא בריטי היחיד על כר הדשא, את אלן האנסן, שחזר מפציעה טורדנית במיוחד עבור המשחק הזה, את ג'ון בארנס הנפלא ובחוד, את איאן ראש וג'ון אולדריג'. עד לאותו יום, ליברפול מעולם, מעולם, לא הפסידה משחק בו השניים האלה פתחו זה לצד זה בהרכב. מעולם. (ראש הוחלף כבר בדקה ה-32 על ידי פיטר בירדסלי בגלל פציעה). מנג'ר ארסנל, הסקוטי ג'ורג' גרהאם, בחר להפתיע עם ההרכב שלו ובניגוד לשיטת ה-4-4-2 בה שיחקו התותחנים לאורך שנים, הוא פתח עם שלושה בלמים, כאשר סטיב בולד הצטרף במרכז ההגנה ללי דיקסון ולקפטן הצעיר, טוני אדאמס.
פרי גרובס סיפר: "השחקנים אולי לא האמינו, אבל גרהאם היה משוכנע ב-100 אחוז שאפשר לעשות את זה. הוא אמר שהוא בחן את ליברפול ורוצה שנשחק עם שלושה בלמים במשחק הזה, דווקא במשחק בו היינו חייבים לכבוש. כל השבוע לפני המשחק הוא אמר לנו שהוא מאמין ואנחנו השחקנים הסתכלנו אחד על השני וחשבנו שהוא משוגע. ההחלטה לשנות שיטה נראתה לנו לא ברורה, אבל היא הייתה גאונית. גרהאם ידע שאם נספוג ראשונים זה גמור, כי לא נוכל לכבוש שלושה שערים באנפילד". ואכן, בראיון שלו לפני שריקת הפתיחה חזר גרהאם על המנטרה: "אם לא נספוג, יש לנו סיכוי". ב-11 של ארסנל לאותו משחק עלה גם דייויד אולירי, האירי היחיד בהרכב של אנגלים. זו הייתה עונתו ה-16 במדי התותחנים והוא מעולם לא זכה לחגוג אליפות. והיה גם אחד, מספר 4, מייקל תומאס. בקרוב נחזור אליו.
המשחק יצא לדרך וכבר בפתיחה בולד, אותו בלם שלישי, נגח כדור שכמעט העלה את ארסנל ליתרון. המחצית הראשונה הייתה די שקולה ומשעממת וליברפול נראתה כמי שרק רוצה להעביר את הזמן. ארסנל? היא עשתה בדיוק מה שגרהאם רצה. לא ספגה. שבע דקות חלפו מפתיחת המחצית השנייה ואלן סמית', חלוץ ארסנל, נגח מקרוב לרשת את ה-0:1 אחרי כדור חופשי שעלה לרחבה. חלק מאוהדי ארסנל קפצו אל הדשא במהלך החגיגות, בעוד שחקני ליברפול מקיפים את השופט דייב האצ'ינסון ומתלוננים. "לפני כמה שנים נפגשתי עם חלקם והם הודו שהם אפילו לא ידעו על מה הם מתלוננים. הם פשוט היו בהלם מהשער שספגו", גילה לאחרונה האצ'ינסון.
מכאן כבר התחיל האקשן. עוד שער אחד, וארסנל אלופה. תומאס הספיק להגיע למצב קורץ ולהחמיץ ואל תוספת הזמן של המשחק נכנסה ליברפול בתור אלופת אנגליה בפעם השנייה ברציפות והשישית בשנות ה-80'. זה נראה גמור והפרשן, דייויד פליט, אפילו אמר בשידור: "למרות שארסנל כבר לא תזכה באליפות הזו, יש איזשהו צדק פואטי בכך שהיא מנצחת את המשחק הזה". ליברפול הייתה עסוקה בבזבוזי זמן והקשר סטיב מקמהון עשה את מה שהיה מותר אז ואסור היום והחזיר כדור מ-35 מטרים בערך היישר לידיים של השוער שלו גרובלהאר. אלא שאז...
שחקני ליברפול כבר סימנו זה לזה שנותרה עוד דקה אחת בלבד, אבל קווין ריצ'רדסון נפצע ומכיוון שארסנל סיימה כבר את מכסת החילופים שלה, הוא נשאר במשחק וקיבל טיפול קצר על כר הדשא, מה שהאריך את תוספת הזמן. ג'ון בארנס יצא להתקפה האחרונה ורץ לכיוון הקרן במטרה למשוך עוד כמה שניות. לפתע הוא חתך למרכז ונראה היה כמי שהולך לקבוע שוויון, עד שאותו ריצ'רדסון פצוע עצר אותו והחזיר את הכדור לידיים של השוער, ג'ון לוקיץ', שמיהר לזרוק לעברו של לי דיקסון. הבמאי נטש את המשחק ועבר לרגע לצלם את קני דלגליש, מנג'ר ליברפול, שעמד לחגוג אליפות שמינית עם המועדון. קינג קני נראה מתוח על הקווים. קאט בחזרה למגרש, שם דיקסון שלח כדור ארוך לעברו של סמית', כובש השער הראשון. סמית' הקפיץ לכיוון מייקל תומאס, שהגיח כמו סופה ממרכז המגרש ועבר עם הרבה כוח ונחישות את סטיב ניקול. לפתע, תומאס מצא את עצמו לבד מול גרובלהאר. בערך חצי דקה נותרה על השעון.
"It's up for the grabs", זעק השדר בריאן מור, במה שהפך למטבע לשון בבריטניה מאז, בכדורגל ובכלל. תומאס לקח את הזמן שלו. הטעיית גוף אחת, עוד אחת ובסוף, בעיטה חלשה אבל מדויקת, מעל הגוף של גרובלהאר שיצא לעברו, ולרשת. 0:2. בנקודה זו, אם יש לכם כמה דקות, שבו וצפו בתקציר המשחק. לא קשה להיכנס לאווירה ולחוויה שהייתה באנפילד באותו ערב.
אחרי השער, תומאס השתולל. הוא לא הצליח אפילו לעצור את הריצה שלו. הוא התגלגל על כר הדשא ורגע לפני ששאר שחקני ארסנל התנפלו עליו, עוד הספיק לבצע איזה גלגול לא ברור לאחור. אף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו באותם רגעים. לא שחקני ארסנל, לא שחקני ליברפול, לא אוהדי ארסנל, לא אוהדי ליברפול. תחשבו על ערן זהבי כובש את שער האליפות שלו עם הפועל תל אביב, אבל לא מול בית"ר ירושלים, אלא מול מכבי חיפה, בקרית אליעזר. תחשבו על סרחיו אגוארו עושה זאת לא מול ק.פ.ר, אלא מול מנצ'סטר יונייטד, באולד טראפורד. איך אפשר בכלל לעכל רגע כזה?
ליברפול עוד ניסתה לצאת להתקפה אחרונה, ארסנל העיפה את הכדור והמשחק נגמר. ארסנל אלופה, לראשונה מאז 1971. בעונה ההיא, בה התותחנים זכו בדאבל, גרהאם עוד שיחק במדיהם. עכשיו הוא עשה את הבלתי ייאמן, הבלתי הגיוני והוביל אותם לזכייה בתואר. יו"ר ליברפול באותם ימים, פיטר רובינסון, נזכר: "חברת ברקלי'ס שנתנה את החסות לליגה, הוציאה שמפניות עם השם שלה ורצתה שהבקבוקים יחכו לשחקני האלופה בחדר ההלבשה כאשר הם יגיעו לשם, אחרי שריקת הסיום. כשארסנל כבשה את השער השני, התקשרתי בפאניקה למטבח של האצטדיון, שהיה שתי קומות מעל חדר ההלבשה. הבקבוקים חיכו שם במקרר, אבל נאמר לי שהם כבר נשלחו לעבר חדר ההלבשה שלנו. נכנסתי לחרדה ודהרתי לכיוון. רק ברגע האחרון הצלחתי לעצור הכול ולשנות את היעד אל חדר ההלבשה של ארסנל".
מיד לאחר השער ובאופן טבעי לאור אירועי העבר הטראגיים במיוחד, העיניים עברו אל היציעים, זה שהכיל את אוהדי ארסנל ואלה שהכילו את אוהדי ליברפול. שם, התגלה הרמז הבולט הראשון למה שכונה לימים "הרנסנס של הכדורגל האנגלי". גרובס סיפר: "זכינו באליפות, באנפילד, וקיבלנו סטנדינג אוביישן מהקופ. האוהדים שם ידעו להעריך את הסיטואציה בה הם נמצאים ואת המשחק שהם ראו". רובינסון הוסיף: "אני חושב שגם שחקני ארסנל והקהל שלה היו באותו רגע בהלם ממחיאות הכפיים".
כאמור, המשחק הזה שינה הכול, ביותר ממובן אחד. בשלושה מרכזיים למעשה. מעל כולם נמצא הכדורגל עצמו. בשל השעיית האנגליות, ארסנל לא זכתה לשחק בגביע האלופות בעונה שלאחר מכן, אבל הכדורגל בממלכה החל להשאיר מאחוריו את ההתפרעויות ואת חוסר הסדר וחוסר השליטה על האוהדים ויצא למציאות חדשה. פחות משלוש שנים לאחר אותו משחק כבר נוסדה הפרמיירליג, הליגה המצליחה והעשירה ביותר בעולם הכדורגל כיום, לאחר שהקבוצות הבכירות בממלכה החליטו להתנתק מכל הבלגן שהיה עד אז ולבנות משהו משלהן.
המשחק הזה גם סימל משהו הרבה יותר גדול מהכדורגל, הוא סימל את בריטניה החדשה. עשר שנים לפניו, במאי 1979, עלתה לשלטון אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר, שהפכה את בריטניה מחברה כפרית לחברה מודרנית. התאצ'ריזם, שרבים הסכימו לשיטותיו ורבים התנגדו לו, גרם לאימפריה הבריטית לשנות את פניה כפי שקרה מעט מאוד פעמים לאורך ההיסטוריה והעובדה שהמשחק נערך ממש בסוף שנות ה-80', בהן התחולל אותו שינוי ושנה וחצי בלבד לפני שתאצ'ר איבדה את השלטון, הבהיר לכולם שהתהליך הגדול הגיע לסיומו, שמה שהיה לא יהיה עוד ושהממלכה תצטרך להתמודד עם מציאות שונה מזו שהכירה. ואכן, בריטניה יצאה אל שנות ה-90' מחוזקת ומאוחדת יותר, ממש כמו אותם אוהדי ליברפול שמוחאים כפיים ליריבה שגנבה להם את האליפות בשנייה האחרונה של העונה, בבית שלהם. הנבחרת האנגלית, ששנה לאחר אותו משחק נסעה ללא ציפיות בניגוד לעבר (ולעתיד) למונדיאל 1990 והגיעה עד לחצי הגמר, הייתה עוד מייצג לסיטואציה החדשה.
בנוסף ועם קשר ישיר לכל נושא הקמת הפרמיירליג, המשחק בין ליברפול לארסנל גם יצר שינוי תפיסתי עמוק לגבי שידורים חיים בטלוויזיה. עד 1983 הליגה האנגלית כלל לא אפשרה שידורים חיים ממשחקיה, מחשש שהדבר יגרום לאוהדים לא להגיע למגרשים. העוצמה וההד התקשורתי שהיו סביב המשחק בין ליברפול לארסנל, שלמרות ששובץ ליום שישי בערב, הביא שמונה מיליון צופים לשבת מרותקים מול המסך, גרם לאנשי הליגה ולרשתות הטלוויזיה להבין את הפוטנציאל האדיר הגלום בשידור החי של משחקי כדורגל. כיום, זכויות השידור של הפרמיירליג שוות כמיליארד ליש"ט והליגה משודרת לכל פינה על הגלובוס.
רבע מיליון מאוהדי ארסנל יצאו לרחובות לונדון מספר ימים לאחר המשחק, על מנת ללוות את האוטובוס הפתוח ועליו הגיבורים המותשים, שחזרו מאנפילד עם הניצחון ההיסטורי. הכותרת של ה"מירור" למחרת המשחק הייתה: "הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם" ובין החוגגים היה גם אחד, ניק הורנבי. לאחר שהוא נרגע, הורנבי התיישב והחל לכתוב. ב-1992 הוא פירסם את זכרונותיו מאותה עונה, ובעיקר מאותו משחק אגדי, בספר שנקרא "אהבה על הדשא" (או "קדחת המגרש" אם תרצו). הספר הפך במהרה לרב מכר בבריטניה, שינה את התפיסה לגבי ספרים על ספורט ונחשב לאחד מספרי הכדורגל הטובים בכל הזמנים. ב-1997 יצא הסרט, בו מככב קולין פירת', שרץ במעלה המדרגות ונכנס לחדר בסלואו מושן מופלא, בדיוק בזמן כדי לראות את תומאס כובש. ב-2005 יצאה גם הגרסה האמריקאית, עם ג'ימי פאלון ודרו ברימור.
תומאס, שהשער שלו נבחר על ידי אוהדי ארסנל בתור הרגע השני הכי גדול בתולדות המועדון, אחרי עונת האליפות נטולת ההפסדים של 2003/04, הודה לאחר המשחק: "אי אפשר לתאר את התחושות האלה". באופן אירוני, ב-1991 הוא הסתכסך עם המנג'ר גרהאם ועזב את ארסנל. הוא עבר לשחק בלא-אחרת-מאשר ליברפול ואף כבש שער ב-0:2 בגמר הגביע של 1992 מול סנדרלנד. ליברפול עצמה השאירה את הטראומה במהרה מאחור. בעונה שלאחר אותו הפסד אכזרי היא חזרה לדרוס את הליגה וזכתה באליפות, האחרונה שלה מאז ועד היום.
גם העונה אליפות אנגליה תוכרע במחזור הסיום ולמרות שליברפול לא תלויה בעצמה הפעם ולמרות שהיא גם לא פוגשת למשחק ישיר את מנצ'סטר סיטי, אלן האנסן, אחד הגיבורים העצובים של המשחק ב-1989, ביקש מהשחקנים ללמוד מלקחי העבר: "ליברפול צריכה להסתכל לאחור, אל הלילה הבלתי נשכח ההוא במרסיסייד לפני 25 שנה, והיא כבר תדע שהכול יכול לקרות. אפילו ארסנל לא חלמה שהיא תיקח את האליפות לפני אותו משחק. זה היה אחד הלילות הכי מדהימים ודרמטיים בקריירה שלי. גם שער האליפות של אגוארו עבור סיטי לפני שנתיים, בדקה ה-95, הוא דוגמה מצוינת. ככה זה בכדורגל. רגע אחד אתה למטה, רגע אחר כך אתה למעלה".
עונות הפרמיירליג שהסתיימו עם הכרעת האליפות רק במחזור האחרון:
1994/95: בלקבורן, שהובילה ערב המחזור בשתי נקודות על מנצ'סטר יונייטד, מפסידה 2:1 בליברפול. אלא שיונייטד מסיימת רק ב-1:1 אצל ווסטהאם והרוברס של אלן שירר וקני דלגליש חוגגים אליפות.
1995/96: מנצ'סטר יונייטד, אחרי שסגרה כבר פיגור של 12 נקודות מניוקאסל, מנצחת 0:3 את מידלסבורו במחזור האחרון ומבטיחה את התואר. המגפאייז סיימו רק ב-1:1 ביתי מול טוטנהאם והשדים האדומים אפילו זכו להגדיל את הפער לארבע נקודות.
1998/99: בעונת הטרבל, מנצ'סטר יונייטד חוזרת מפיגור לניצחון 1:2 על טוטנהאם ושומרת על יתרון הנקודה שהיה לה מול ארסנל, כדי לזכות בתואר.
2007/08: מנצ'סטר יונייטד מנצחת 0:2 את וויגאן ומבטיחה בכך את התואר, בעוד צ'לסי ואברהם גרנט מסיימים רק ב-1:1 ביתי מול בולטון.
2009/10: צ'לסי מביסה 0:8 את וויגאן וזוכה עם נקודה יותר ממנצ'סטר יונייטד, שבעצמה הביסה 0:4 את סטוק.
2011/12: מנצ'סטר סיטי כובשת בדקה האחרונה וזוכה באליפות בהפרש שערים על חשבון מנצ'סטר יונייטד.
