1. ערן לוי. מקצועית, מכבי נתניה בנויה על שחקן אחד. ערן לוי. לא מדובר בקבוצה שבנויה על החזקת כדור באחוזים גבוהים או משחק מסודר. הסגנון שלה מושתת באופן אבסולוטי על הברקות של מספר 99. הקפטן שולט במשחק ההתקפה שלו וכל כדור חייב לעבור דרכו, יש לו ראיית משחק מדהימה והוא מנצל אותה להפעיל את רן רול באגף הימני, עידן שריקי בשמאלי ולנצל את המהירות של לארי קאיודה. כמעט כל מהלך התקפי של נתניה מתחיל בפעולה של לוי באזור מרכז המגרש: כדור ארוך ומדוד קדימה או דאבל פס עם אחד משחקני הקו ולא צריך להזכיר כוח ההרתעה בעיטות ממרחק או במצבים נייחים. בחצי הגמר, מכבי פתח תקוה הדביקה לקפטן הצהוב שני שחקנים בכל פעם שהוא קיבל את הכדור עם הגב לשער והוציאה אותו מהמשחק, אבל שתי פעולות שלו הפכו למכריעות. כדור ארוך הוביל לשער הראשון של שריקי ופעולה אישית של אחד על אחד על מגן באגף השמאלי הסתיימה בבישול לקאיודה.
לוי עבר הרבה השנה. הוא התבגר ואולי סוף הרומן בבית"ר ירושלים הבהיר לו שהוא צריך להשתנות ולצאת מנישת "אני לא מבין מה רוצים ממני". הרבה דברים עשו לו טוב. האחריות שבאה עם סרט הקפטן, האהבה הלא נגמרת מהקהל וכמובן מאמן שלא מתנגח איתו ונותן לו להיות מי שהוא - ערן לוי. כן, הוא צועק על שחקנים ועושה לפעמים פרצופים על המגרש. הוא מתווכח בלי סוף עם הצוות המקצועי ועם שופטים והוא גם קיבל שני אדומים העונה, אחד מהם במשחק העונה נגד הפועל פתח תקוה. אבל בנתניה לא ירדו לו לחיים, לא ציפו ממנו לעשות דברים שהוא לא בנוי לעשות, ידעו גם מתי להעלים עין כשצריך וקיבלו חזרה על המגרש.
אבל סוד ההצלחה האמיתי קשור בחברים מסביב. נתניה נבנתה במכוון סביב ערן לוי ולידו הביאה חבורה נטולת אגו שיודעת מי הכוכב, מי בעל הבית ועובדת בשבילו. וכשלוי מרגיש שעושים בשבילו, המחויבות עולה והוא נותן יותר גם לחברים. זה בא לידי ביטוי גם במחוות תוך כדי משחק. כשקובי חסן נכנס כמחליף ברבע גמר הגביע, לוי רץ לתת לו את סרט הקפטן. הוא קבע שאדיר טובול יבעט פנדל נגד הכח כדי לאפשר למגן הוותיק להבקיע שער בכורה, וכשיצא במהלך ה-1:4 הגדול על הפועל פתח תקוה, הלביש את סרט הקפטן על המצטיין באותו משחק, עומר פרץ.
סיפור האהבה בין לוי לנתניה הוביל את הקפטן להצהיר שהוא מוכן לסיים את הקריירה במועדון. אלא שרצון ומציאות לא תמיד הולכים ביחד וקשר טוב צריך לתחזק. מבחינת יכולת. אין שום סיבה שלוי לא ימשיך להוביל את נתניה בליגת העל. היכולות שלו לא מוטלות בספק והוא מצא את המקום שהכי מתאים לו: להיות כוכב בלתי מעורער של קבוצה שסוגדת לו ובנויה עליו עם מאמן שלא נתפס לקטנות. כלומר, כדי שהשידוך יצליח נתניה צריכה לעשות בליגת העל מה שעשתה העונה בלאומית - להתאים את מסע הרכש, לא למלא את הסגל בכוכבים מלאי אגו ולכבד את האיש שהחזיר אותה לליגת העל. לבנות את עצמה סביב ערן לוי.
הערב, גמר הגביע: מכבי נתניה-קרית שמונה (20:00, ערוץ5)
2. עומר פרץ. ביציע המערבי באצטדיון החדש בנתניה, קרוב בצורה מחשידה ליציע העיתונאים, אפשר למצוא אוהד מיוחד. בטח בשנות הארבעים לחייו, לבוש תמיד בחולצת משחק צהובה ועל ראשו כובע. במשך עונה שלמה הוא עומד באותו המקום וצועק. רק שחקן אחד נמצא על הכוונת שלו: עומר פרץ. "יוסי, למה אתה מעלה אותו?", הוא שואג וממתין לטעות שתיתן לו לגיטימציה לשחרר עוד קיטון ביקורת. לפעמים, אחרי איבוד כדור ועוד צעקה, הוא מגניב מבט לעבר העיתונאים בחיוך מדושן: "אמרתי לכם". אלא שככל שהתקדמה העונה, הצעקות הלכו ופחתו, גם המבטים. עומר פרץ הפך משחקן שאף אחד לא מבין מה עושה במכבי נתניה לבאנקר בהרכב.
הוא רק בן 28, אבל כבר תייגו אותו כשחקן עבר. הילד שהגיע משטרסבורג והבריק בהפועל תל אביב רק הלך והידרדר. במכבי תל אביב סבל מהאוהדים, בקרית שמונה מיחס של בן המשפחה השריף ובהפועל רמת גן מפציעה איומה. אחר כך ירד ללאומית ונעלם באפרוריות של מכבי הרצליה ונס ציונה. ואז, אאוט אוף דה בלו, בא טל בנין והחזיר אותו לליגת העל. בתחילה השתמש בו כמחליף בהתקפה ומאוחר יותר הפך אותו למגן ימני, ויתר על טובארנו פינאס והשאיר את פרץ כאופציה היחידה בעמדה הזו. בסקאלת הטעויות המקצועיות שביצע בנין אשתקד, המהלך הזה יקבל דירוג גבוה.
פרץ הוא שחקן מוזר. הוא החל את דרכו בתור חלוץ, אבל מעולם לא היה סקורר ולא סיפק מספרים. הוא לא מספיק מהיר או טכני לשחק בכנף ולכן גם עמדת המגן הימני לא עשתה עמו חסד. יובל נעים אמר פעם ש"מבחינת נתונים פיזיים, הוא לא שחקן לארץ אלא לאירופה. גם האימונים שלו ברמה בלתי רגילה". הבעיה אצלו אחרת. הוא לא עמד בציפיות הענק שהגיעו גם בשל הייחוס המשפחתי (האבא ויקי, הדוד אבי ז"ל ובן הדוד תמיר). גם בעיות אישיות כאלה ואחרות כמעט חיסלו את הקריירה, אבל בשלב מסוים פרץ החליט להילחם. בקיץ, יוסי מזרחי בחן אותו במשך שבועות ארוכים לפני שקיבל החלטה סופית לצרף אותו לסגל. שחקנים אחרים לא היו מוכנים לשמוע על מבחנים, מרימים ידיים ומחפשים מקום אחר. לא פרץ.
במחזור הראשון של העונה אירחה נתניה את בני לוד ונראתה נורא. פרץ פתח כקשר אמצע-ימין, בהמשך החליף מקומות עם פינאס וירד לעמדת המגן הימני, חזר לקישור והוחלף בדקה ה-40 לקול שריקות בוז צורמות. חודשיים וחצי הוא ישב ביציע, גם בגלל פציעות, עד ההופעה הבאה: גיחה כמחליף למספר דקות במשחק ביתי מול הפועל עפולה (1:2). משם המעמד רק הלך והתחזק. מזרחי לקח את התכונות החזקות של פרץ: הפיזיות והלחימה והפך אותו לפועל שחור במרכז המגרש. הוא לא מצפה ממנו לפעולות טכניות, לנהל את המשחק או להבקיע שערים, אלא רק לתת גוף, לב, לחלץ כדורים ובעיקר להילחם. בכל משחקי המפתח של נתניה העונה, פרץ היה בפנים, בדרך כלל לצד עומר צלישר במרכז המגרש. לפני שבועיים הוא אפילו נשלח לספוג צהוב חמישי בכוונה, שחלילה לא יפסיד את גמר הגביע.
העלייה של נתניה מלאה בסיפורים קטנים על מהפכים גדולים. אוסף שחקנים שגדולים על הלאומית, אבל עם מניות בירידה בכל הקשור לליגת העל שהתחברו יחד בצורה כמעט קוסמית ונגד כל הציפיות. פרץ חתום על המהפך הגדול מכולם. כי אם פרץ לא היה העונה בנתניה, הוא כנראה היה נמוג לאטו, נדחק לשוליים בקבוצה נטולת עניין, מתפוגג ונעלם. מזרחי לא שיקם לו את הקריירה, הוא המציא אותו מחדש. משחקן נטול תפקיד שאף אחד לא מצליח לתהות על קנקנו פרץ הפך אולי לראשונה בקריירה שלו לבורג מרכזי ומשמעותי. הערב הוא יתמודד מול רוצ'ט, קהת, פאנקה ובראון במרכז המגרש, ייתן כהרגלו את הכול ואולי גם ינסה להוכיח למאמן שלו שיש לו מקום בעונה הבאה בליגת העל.
3. אין דרך פשוטה יותר לומר זאת: הבדלי הרמות בין עירוני קרית שמונה למכבי נתניה אדירים. זה הרבה מעבר למומנטום האדיר בו נמצאת החבורה של ברק בכר. קרית שמונה פשוט עדיפה על נתניה בכל עמדה במגרש. המאצ' אפ בעייתי מבחינת הצהובים. הגנה איטית מול שחקני התקפה מהירים, קבוצה שאוהבת לשלוט בכדור ולשחק בקצב גבוה מול קבוצה ללא קישור דומיננטי שמתבססת, גם בלאומית, בעיקר על מתפרצות. נתניה דרסה את הליגה הלאומית, אבל היא לא רגילה לשחק בקצב של ליגת העל וזה משמעותי. מול מכבי פתח תקוה, למשל, הקצב האיטי שיחק לטובת הצהובים שצופפו וחיפשו לעקוץ. גם בגמר מזרחי יחפש קודם כל להאט את המשחק, להביא עזרה על דויד מנגה ואחמד עאבד באגפים ולמנוע את הכניסות של רועי קהת לרחבה. ספוילר: לא בטוח שזה יהיה יפה לעין.
יש עוד הבדל מרכזי בין הקבוצות. אחרי מה שקרה בעונה שעברה, קרית שמונה חייבת לזכות בגביע. היא לא רק פייבוריטית מובהקת. יש לה חוב בעיקר לעצמה. ההפסד להפועל רמת גן היה טראומה. עוד הפסד וזה כבר פוביה. ונתניה? ללא קשר לתוצאת המשחק, היא כבר ניצחה העונה בגדול. המטרות הושגו. בראש ובראשונה עלייה, אבל גם בנייה מחדש ויציבות כלכלית-ניהולית. מבחינת המועדון, מדובר בלא פחות מלידה מחדש. כדי להבין את גודל המהפך מספיק לחזור בדיוק שנה אחורה.
בארבעה במאי 2013 נתניה ירדה ליגה. 12 אלף צופים ראו אותה מובסת במשחק ההישרדות מול הפועל באר שבע והתפזרו בשקט. כמעט בלי דמעות או מחזות קורעי לב. הם ראו קבוצה אדישה, אפאטית וכושלת ששחקניה התפזרו במהירות ובדיעבד רובם לא הצליחו להרים את עצמם מאז. נתניה של העונה היא כל מה שהקבוצה ההיא לא הייתה. קבוצה לוחמת ומחויבת. בשבעה במאי 2014, נתניה תשחק בגמר גביע המדינה. מבחינת אנשי המועדון, התיקון כבר נעשה. הגביע הוא רק בונוס. וקבוצה שאין לה מה להפסיד, נוטה להיות יותר מסוכנת.
והנה נתון סטטיסטי מעניין שאולי יעודד את אנשי מכבי נתניה: רק שניים מ-12 משחקי הגמר האחרונים הסתיימו בניצחון בהפרש של יותר שער אחד וזה כולל אגב שלושה מפגשים בין קבוצה מליגת העל לקבוצה מהלאומית.