פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בגלל הבנים אנחנו פה

        רק אחרי שהילדים שלהם נפלו במדי צה"ל, רוני הירשנזון, ג'וחא אנגל וציון בירי, שלושה אבות שכולים, התחילו לתפוס את מקום הבנים ביציעי הפועל ירושלים וממשיכים את המורשת. מאז, בלב שבור ובגאווה גדולה, הם פשוט לא יכולים לעזוב

        רוני הירשנזון, ג'וחא יוסף אנגל, ציון בירי, אוהדי הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        מימין לשמאל: רוני הירשנזון, ג'וחא אנגל, ציון בירי (צילום: ברני ארדוב)

        כאילו ציירת במלחה משולש, והצבת אחד מהם בכל קודקוד, והם נמצאים ברדיוס של פחות מ-50 מטר אחד מהשני.

        בקודקוד אחד יושב ציון בירי, בשער 2. בחולצה שההדפס עליה נראה כמו מטרה או ביצת עין, ועם הקול הכי נעים שפגשתם, זו השנה הראשונה שהוא מגיע לכל משחק של הפועל ירושלים אחרי הרבה שנים שרצה אבל לא יכול היה; בקודקוד שני, בדיוק מול בירי ומעליו מתפללים האוהדים במחצית, יושב לו "ג'וחא" אנגל, אחד מיועציו של הנשיא שמעון פרס. לצווארו צעיף של הקבוצה, בידיו מצלמה של פרופשנלס והשפם שלו מפואר כמו שפמים של פעם; ובראש המשולש עומד רוני הירשנזון. יש לו מנוי לשער 2, אבל הוא לא יכול לשבת. הוא עומד מעל אחד הסלים, בחולצה שחורה ומעליה מכופתרת. הוא עומד כשני מטרים מעל הכיתוב הזהוב שאומר "יציע אמיר". בגלל אמיר הוא בכלל פה. גם בגלל אלעד. וג'וחא פה בגלל יאיר. וציון בגלל דוד. הם פה בגלל הבנים שלהם. והבנים שלהם כבר מזמן לא פה.

        ***

        אמיר הירשנזון ז"ל (באדיבות המשפחה)
        "מאז החיים התהפכו, פתאום, ואתה חי בעולם אחר. עולם שמי שלא נמצא בו לא יכול להבין אותו ואי אפשר להסביר אותו. את הכאב הזה, את הצער של אבדן ילד, אי אפשר להסביר. רק אם אתה בפנים אתה יודע". אמיר הירשנזון ז"ל (הצילום באדיבות המשפחה)

        22.1.1995.

        בבוקר הגיעו החדשות על הפיגוע הכפול בבית ליד. רוני הירשנזון ידע שבנו אמיר, לוחם בצנחנים, עשה שבת בבסיס במחנה סנור. "הייתי רגוע", הוא אומר, "ואני זוכר שאפילו אמרתי 'מסכנים ההורים שלא יודעים איפה הילדים שלהם עכשיו'". אחר הצהריים הבן הצעיר אלעד התקשר לאבא רוני ואמר שבאו מהצבא. "ואז ידעתי", הוא אומר בעיניים בורקות. "הגעתי מהר הביתה ואני רואה את אלעד, ואימא שלו על הרצפה והוא מנסה בכוח להרים אותה. מאז החיים התהפכו, פתאום, ואתה חי בעולם אחר. עולם שמי שלא נמצא בו לא יכול להבין אותו ואי אפשר להסביר אותו. את הכאב הזה, את הצער של אבדן ילד, אי אפשר להסביר. רק אם אתה בפנים אתה יודע. אתה לא מאמין שזה קורה לך, אתה מבולבל. זה דבר שלא יכול לקרות והוא קורה, זה לא יכול להיות".


        4.12.1996.

        ברבע לשש בבוקר חזר ג'וחא אנגל משמירת לילה. "איך שנכנסתי למיטה הבת שלי, שאז היתה בת 12, אומרת 'אבא, יש פה חיילים בחוץ'. חיילים? עכשיו? אפילו לא חשבתי. יצאתי מהמיטה, פתחתי להם את הדלת בתחתונים. אומרים לי 'יאיר נעדר'. מה נעדר? איפה, איך, מי? סגן מפקד השייטת היה, יחד עם עוד קצינה ורופא". הבן, יאיר אנגל, לוחם שייטת, השתתף בתרגיל צלילה במפרץ חיפה. הוא היה קשור בחבל לחברו לצוות מתן פוליבודה. 16 שעות חיכו ג'וחא ומשפחתו להודעה משמחת. "אני זוכר שהיתה לנו תקווה", הוא אומר. "אמרנו אולי נכנסו לאיזה חור, אולי מצאה אותם איזו אונייה. אחרי 16 שעות קיבלנו את ההודעה. מצאו אותם מתים. אחד ליד השני. אתה לא מבין את זה. ופתאום מתחילים חיים חדשים ואתה אומר לעצמך 'נו, יש לך עוד ארבעה ילדים - מה הלאה?'".

        יאיר אנגל ז?ל (באדיבות המשפחה)
        "אחרי 16 שעות קיבלנו את ההודעה. מצאו אותם מתים. אחד ליד השני. אתה לא מבין את זה. ופתאום מתחילים חיים חדשים ואתה אומר לעצמך ?נו, יש לך עוד ארבעה ילדים - מה הלאה?'". יאיר אנגל ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

        28.9.2000.

        "ערב ראש השנה, 12 בלילה, שומעים רעשים ואשתי חנה אומרת 'נדמה לי שדופקים בדלת'", משחזר שמואל (ציון) בירי. "אני הולך, מציץ, רואה חבר'ה עם מדים. הייתי בטוח שזה קשור אליי כי בדיוק סיימתי מילואים וחשבתי 'הפסיכים האלה בטח לא קיבלו איזה טופס'. ואז פתחתי את הדלת…". הבן, דוד בירי מסיירת גבעתי, נפצע אנוש ממטען צד ליד נצרים. "אתה אפילו לא מעז לשאול מה קרה", ממשיך ציון. "ואז אתה נוסע לסורוקה, שעה וחצי שמרגישה כמו נצח. אתה מגיע לבית החולים, רץ לילד ורואה ילד שלם, שוכב ככה על הגב. ואשתי אומרת, 'תשמע אין לו כלום'. היא עוד דאגה מהשריטה שיש לו ברגל, כנראה בזמן הנפילה. הוא נפגע מרסיס. ומחכים כמה שעות ואז אתה מבין שזה הסוף. לפנות בוקר הרופאים קראו לנו ואמרו שכל מה שיש לעשות זה להיפרד ממנו". מההרוג הראשון של אינתיפדת אל אקצה. "זה סרט רע מאוד. אתה לא תופס שהבן שלך… כשיצאנו ונכנסו לאוטו ונסענו חנה עוד אומרת לי 'רגע, השארתי שם את הילד. איך השארתי שם את הילד?'".


        18.10.2000.

        כשאמיר הירשנזון נהרג בבית ליד, אחיו אלעד היה רק בן 13. אם בכלל התחיל להתגבר על הסבל הבלתי נסבל, זה הרבה בגלל החבר הכי טוב שלו, דוד. הם היו כמו אחים. אבל אז גם דוד נהרג, ואת הסבל הכפול הזה, של איבוד האח אמיר והחבר דוד, אלעד כבר לא יכול היה לשאת. אבא רוני היה על מטוס בדרך לפורטוגל. המטוס כבר גרר עצמו למסלול ההמראה, לפתע עצר, והקברניט אמר שחוזרים לכמה דקות לרחבת הטרמינל. "מהקצה של המטוס ראיתי את הדייל מצביע עליי", אומר רוני. "הוא התקרב ואמר 'יש פה טלפון, כדאי שתצלצל הביתה'. ענתה לי מישהי, אמרה 'בוא הביתה. זה אלעד'. ידעתי. הוא הלך". במכתב שהשאיר הסביר אלעד שלא יכול היה לשאת את הכאב הכפול, ושהאבדן והצער הכריעו אותו.

        כך, באופן נורא ואיום, התברר שלפעמים מעגל השכול הוא לא מטפורי בכלל. ברדיוס של 500 מטרים בירושלים גדלו להם ארבעה ילדים, וכולם נפלו. יאיר אנגל מרמת רחל, שגדר הקיבוץ נוגעת בשכונת ארנונה, שכונה שבה גרו אמיר ואלעד הירשנזון ודוד בירי. אבל המעגל של שלושת גיבורי הסיפור הזה הוא לא רק של שכול. הוא של הנצחה וזיכרון, ושל הפועל ירושלים.

        דוד בירי ז?ל (באדיבות המשפחה)
        "אתה מגיע לבית החולים, רץ לילד ורואה ילד שלם, שוכב ככה על הגב. ואישתי אומרת ?תשמע אין לו כלום?. היא עוד דאגה מהשריטה שיש לו ברגל, כנראה בזמן הנפילה". דוד בירי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

        רוני הירשנזון הדביק את הבן אמיר בחיידק של האדומים ממלחה. ואמיר נדבק חזק. היה מגיע לכל משחק, יושב ביציע של הילדים המשוגעים (לטובה), על הג'ריקן בצבא הוא כתב הפועל ירושלים. כשאמיר נפל בפיגוע, כל הקבוצה בראשות דני קליין הגיעה לנחם ומשכה את האב האבל למשחקיה. השילוב הזה - אוהדים, מנהלים - ביחד עם אגף ההנצחה של משרד הביטחון בראשות אייל לוי, הם אלה שעשו את החיבור הזה לאפשרי ולחזק.

        "אנחנו עוד עזרנו להביא את נחום מנבר לקבוצה", נזכר רוני, שהחיבור בינו לבין האדומים נהיה כל כך חזק בכל כך הרבה רמות. "מאז האסון לא חושב שהפסדתי משחק של הקבוצה, בית, חוץ, חו"ל. אולי משחקים ספורים", הוא אומר.

        גם אלעד המשיך את המסורת. כשהאח אמיר נפל, הוא והחבר דוד הרחיבו את גבולות הטירוף אחר הקבוצה. הם ישבו בגוש המעודד, ושניהם צבעו את קירות החדר שלהם באדום. אחרי שגם אמיר נפל, אוהדי הקבוצה החלו במחווה לתלות שלטים בשני יציעי האוהדים הצעירים שמאחורי הסלים. לאחד הם קראו 'יציע אמיר' ולשני 'יציע אלעד'. ראשי הקבוצה אימצו את המחווה וראש העיר אהוד אולמרט סייע בכך שמשלטים פשוטים ההנצחה תהפוך לאותיות זהב מעל הטריבונות.

        כשיאיר אנגל נפל, גם ג'וחא זכה לחיבוק עוטף מהקבוצה. יאיר שיחק בקבוצה מגיל צעיר ועד שהתגייס לשייטת. כשחקן במועדון, הוא גם היה אוהד שרוף שלו. במשחקים הוא היה קופץ באותם יציעים שנקראים היום 'אמיר' ו'אלעד'. אחרי שנפל נערך טקס לכבודו. "לפני המשחק נגד בני הרצליה", אומר ג'וחא, "לא אשכח את זה. דני קליין חיבר ביני לבין הקבוצה, קיבלתי את גופיה מספר 13, של יאיר. מאז אני יכול לספור על יד אחת כמה משחקי בית הפסדתי. התחברתי להפועל".

        אלעד הירשנזון ז"ל (באדיבות המשפחה)
        ?מהקצה של המטוס ראיתי את הדייל מצביע עליי?, אומר רוני. ?הוא התקרב ואמר ?יש פה טלפון, כדאי שתצלצל הביתה?. ענתה לי מישהי, אמרה ?בוא הביתה. זה אלעד?. ידעתי. הוא הלך?. אלעד הירשנזון ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

        אצל ציון הסיפור קצת אחר. "לא הייתי אוהד הפועל", הוא אומר. "אני מאוד אוהב ספורט, מכור לשידורי ספורט אבל לא הייתי הולך למשחקים. אחרי שקרה מה שקרה עם דוד, היה לי קשה להגיע לפה. אני אפילו לא בטוח שרוני יודע את זה, אבל היה לי קשה לראות את השמות של אמיר ואלעד על היציעים. כל זריקה לסל אתה רואה את זה. לא הייתי עוקב אחרי הכדור אלא רק מסתכל על השמות שלהם. זה נשמע קצת פסיכי אבל זו האמת. היה לי מחסום. עם דוד אין לי בעיה, דווקא עם אמיר ואלעד. אומר משהו שלדעתי לא אמרתי אף פעם - אחרי מה שקרה עם אלעד, הסתובבתי זמן רב בתחושה של… לא יודע אם רגשות אשם, אבל משהו הציק לי. הרי כל הסיפור עם אלעד קרה בגלל מה שקרה לדוד. והירשנזון זו משפחה נפלאה, אף פעם לא נתנו לי להרגיש ככה. אבל זו היתה ההרגשה ואי אפשר להשתחרר ממנה".

        אבל העונה משהו השתנה. אייל חומסקי, אחד הבעלים החדשים של הקבוצה והחתן של רוני הירשנזון (אמרנו לכם שהכול קשור בסיפור הזה), העניק לבירי מנוי ובירי הרגיש שהוא חייב לנסות לעשות מאמץ. והוא הגיע, ומאז הוא מגיע לכל משחקי הבית. "גם היום קשה לי", הוא אומר, "אבל אני רואה את המשפחות ממול ורואה את רוני וג'וחא, ויש בזה משהו מעורר. זה נותן לי את הכוח לבוא גם למשחק הבא. לראות את כל האוהדים הצעירים האלה, את הנוער ביציעים, זה עושה טוב".

        אז שלושתם שם, בכל משחק ביתי, והמשפחות גם. בירי בשער 2 ואנגל מולו והירשנזון עומד מעל הסל, זועם קצת על ההגנה הרכה של הפועל ירושלים במשחק מספר 1 בסדרה מול חולון.

        והקשר, כפי שהבנתם, סבוך ואדוק, ולא רק בגלל שהילדים של הירשנזון ובירי, אמיר ודוד, היו כאחים. כל צלע במשולש, מתברר, היתה קיימת הרבה לפני השכול. "ג'וחא בטח אפילו לא יודע", אומר בירי ומסתכל על הגבוה המשופם, "אבל כשהייתי נער והיינו נשלחים לעבוד בקטיף, ג'וחא היה האחראי עלינו. פחדנו ממנו פחד מוות". "ורוני ואני היינו שנים במילואים ביחד", מספר ג'וחא. "זה הגלגול של גדוד 163, הגדוד שכבש את הכותל. אנחנו היינו שם ראשונים, זה שמוטה גור עשה רעש בתקשורת זה משהו אחר". והפועל ירושלים מעורבבת בכולם. אחד מחברי הצוות של יאיר ז"ל הוא בעצם אחד החברים הכי טובים של אורי אלון, הבעלים של הקבוצה, והוא זה ששכנע אותו להגיע. ואז אלון הגיע לחומסקי, החתן של הירשנזון, והציע לו שותפות. "אלון הציע ותוך 10 דקות חומסקי הסכים", מספר רוני. "והוא בכלל היה אוהד בית"ר". "ההנהלה החדשה היא כולה הצוות של יאיר", אומר ג'וחא.

        יציע אלעד הירשנזון ז"ל באולם מלחה (ברני ארדוב)
        "אני אפילו לא בטוח שרוני יודע את זה, אבל היה לי קשה לראות את השמות של אמיר ואלעד על היציעים. כל זריקה לסל אתה רואה את זה. לא הייתי עוקב אחרי הכדור אלא רק מסתכל על השמות שלהם. זה נשמע קצת פסיכי אבל זו האמת" (צילום: ברני ארדוב)

        אז מה בעצם הם עושים, שלושת הגיבורים הללו. האם ההגעה למלחה היא תחליף, הדחקה, הכחשה או ניסיון לחיות את החיים של הבנים דרך אהבתם - הפועל ירושלים. "תחליף? לא", אומר הירשנזון. "זו פעילות שיוצרת הרבה רגעים שמחים, וקצת עצובים, אבל משחק זה משחק ובשבילי זו תמיד חגיגה. זה מוציא אותך החוצה. אתה מרגיש מחובר לדברים שהילדים עברו. אני מרגיש שותף לחוויה שלהם. אני לא מאמין במיסטיקה או בדברים כאלה, אבל הצורה שיכולתי לשאת את האבדן והאבדן השני היא בכך שאני מרגיש שהם נמצאים פה איתי. אני רואה את המשחקים בשבילם, זה ביחד. זו צורת הנצחה, מעודדים פה תמיד, גם כשפחות הולך, ואני אוהב את זה. אנחנו מרגישים מחוברים. כשזכינו בגביע יול"ב כולנו היינו שם ובכינו. הנכד שלי עשה קעקוע של הפועל ירושלים על הרגל. זה משהו שאוסף את כולנו, מנציח, מזכיר, מרפא".

        ג'וחא לא מאמין בהתכנסות לתוך השכול. "אני זוכר את זה כאילו זה היה היום - יום אחרי ההלוויה אספנו את כל המשפחה וביחד החלטנו שממשיכים הלאה בראש מורם. צד אחד הנצחה, צד שני חיים. כי יש בשביל מה לחיות. זה קשה, אבל לא התחברנו לארגוני השכול. מהיום הראשון אנחנו חיים כאילו יאיר איתנו. כל הזמן. את התליון שלו אני לא מוריד. הוא איתי כל הזמן. גם הילדים והנכדים קשורים. יש לי 10 נכדים ואחד דומה לו פחד. פחד. הרבה פעמים אני מתבלבל בשם, כמה שהוא דומה לו. ואני עוסק בהנצחה. יש לי מצפה שבנינו לכבודו, אני מחלק מלגות על שמו, יש מרוץ על שמו ויש את הכדורסל".

        זה לא מרגיש כמו הדחקה?

        "להפך. הוא פה ופה ופה ופה. אצלי מעל השולחן בבית יש צילום בגודל גיליון. בצד השני יש תמונה שלו עומד ליד פוסטר של מייקל ג'ורדן. הוא היה משוגע על שיקגו".

        "אצל כל אחד זה אחרת", אומר בירי, "ואי אפשר לפרש את זה לפי פסיכולוגיה. כל אחד אומר משהו ומתנהג איך שבא לו. אצלי למשל אין תמונות בכלל. החדר שלו פתוח, עדיין צבוע באדום, נשאר אותו דבר והנכדים משתוללים בתוכו. אבל תמונות אין. אני לא מרגיש שאני צריך תמונה כדי לזכור אותו. ההתחברות העונה לכדורסל עושה משהו. שמעתי שזה קורה להרבה משפחות שאיבדו את הילדים - אתה כל הזמן מחפש שיזכרו את הבן. לי יש איזה פחד פנימי שישכחו אותו יום אחד. זה נראה אידיוטי כי ברור שזה קורה עם הזמן ויש נופלים טריים ומדברים עליהם יותר וזה ברור שבאיזה שלב זה הולך והופך להיות שם ותאריך וכו'. אבל כל זמן שאני חי יש לי רצון כזה שלא ישכחו אותו. שיזכרו אותו. ואני מרגיש שכל העניין הזה עושה את זה. לאו דווקא הפועל אלא החוויה הזו. שכולנו באים ביחד. גם הבן השני שלי, עוז, מגיע לכל משחק וגרר אותי. והוא נהיה חבר טוב של הנכד של רוני, הבן של חומסקי. והכל מתחבר. דוד לא היה מעריץ שרוף של הפועל, לא היה אובססיבי כמו אלעד".

        בעצם כמו שאתה עכשיו.

        "כן", הוא צוחק. "בסדר הגודל הזה".

        יאיר אנגל ז?ל (באדיבות המשפחה)
        "הוא פה ופה ופה ופה. אצלי מעל השולחן בבית יש צילום בגודל גליון. בצד השני יש תמונה שלו עומד ליד פוסטר של מייקל ג?ורדן. הוא היה משוגע על שיקגו?. יאיר אנגל ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

        ושלושתם כל כך מיוחדים. כמו שהם טוענים שאין דרך להסביר את התחושות למי שלא עבר אסון כזה, כך קשה לתאר אותם למישהו שלא פגש בהם. אתה רואה את הכאב ואת הרצון להנצחה בתוך העיניים. אבל הם גם בתוך המשחק. בירי לא לוקח את זה קשה מדי, הדרך חשובה לו. ג'וחא נהנה מכל רגע, מחזיק את המצלמה ומקליק על כל התרחשות. כשיניב גרין נבחר לשחקן המצטיין הוא ממהר ללכוד אותו בעדשה. הירשנזון במתח אדיר. ברבע הרביעי, כשחולון מצמצמת את ההפרש, הוא משתגע. אומר לאנשים לידו "לא ייאמן" ו"לא באו לעשות הגנה היום". כשהמשחק נגמר, וירושלים ניצחה 83:89, הוא נרגע קצת. "המשחק הראשון בסדרה תמיד הכי חשוב", הוא מסביר.

        הקהל מתרוקן ממלחה, והשלושה נפגשים מחוץ לאולם. לחיצת יד, חיבוק, מה עניינים. השחקנים גם יוצאים מחדר ההלבשה, עושים שלום. שלושתם דמויות מוכרות מאוד במועדון, וקשה מאוד להחליף איתם מילה בלי שמנהל או שחקן או אוהד לא יעצור לידם ויזרוק כמה מילים חמות.

        העונה גם הכדורסל מאיר את פניו, אחרי לא מעט שנים קשות מקצועית. "סוף סוף יש קצת נחת", אומר ג'וחא, "למרות שבחיים לא הלכתי באמצע משחק, גם כשהיה ממש לא טוב", חשוב לו להבהיר. "בחיים לא הלכתי, ברור", מוסיף הירשנזון. ובירי מחדד: "מה שכיף בהפועל זו הדרך. אין פה כל הזמן שאיפה לנצח בכל מחיר. זו לא המטרה פה".

        אז מה יקרה השנה?

        "תרשום - 11 ביוני אנחנו בגמר", מכריז ג'וחא. הירשנזון מצנן: "אין קבוצה שלא רוצה לנצח, אבל אנחנו מסתכלים לטווח הארוך. כשאתה רוצה לתת אגרוף אתה חושב איך היד שלך עוברת את הפרצוף של הבנאדם, לא נעצרת בו. כשאתה מסתכל שלוש שנים קדימה, אתה יכול להרוויח גם את השנה הזו. הכול יכול לקרות. אתה יכול לתת להם 28 בנוקיה ויכול להילחם על כל נקודה כמו הערב מול חולון". בירי: "אליפות זו לא הכול. העיקר שנמשיך לבוא, שיהיה פה שמח ושישקיעו. זה מה שעושה את הכיף של הפועל".

        יציע אמיר הירשנזון ז"ל באולם מלחה (ברני ארדוב)
        ?סוף סוף יש קצת נחת?, אומר ג?וחא, ?למרות שבחיים לא הלכתי באמצע משחק, גם כשהיה ממש לא טוב?, חשוב לו להבהיר. ?בחיים לא הלכתי, ברור?, מוסיף הירשנזון. ובירי מחדד: ?מה שכיף בהפועל זו הדרך. אין פה כל הזמן שאיפה לנצח בכל מחיר. זו לא המטרה פה? (צילום: ברני ארדוב)

        ***

        הם קמים והולכים יחד לעבר החניה, אוטוטו ייפרדו שוב וכל אחד יילך לדרכו. מאחוריהם יניב גרין ויותם הלפרין, כוכבי כדורסל, והפרופורציות מתחדדות לגבי מי הכוכבים האמיתיים של העולם הזה. שלושתם - הירשנזון, בירי ואנגל - מבטיחים שהם ימשיכו להגיע למלחה, הבית השני. שהקבוצה כבר מעורבבת בתוכם והם מעורבבים בתוכה. את אמיר ואלעד ויאיר ודוד אף אחד לא יחזיר להם, אבל את הפועל ירושלים אף אחד לא ייקח. ובגלל שהילדים היו כל כך הפועל ירושלים, אולי הם באמת כאן, במלחה, מעודדים את האדומים וקופצים ומתופפים ושרים וצועקים. אולי תמיד יישארו כאן. אולי, בעצם, אף פעם לא הלכו.

        לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il

        רוני הירשנזון, ג'וחא יוסף אנגל, ציון בירי, אוהדי הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        ?תרשום - 11 ביוני אנחנו בגמר?, מכריז ג?וחא. הירשנזון מצנן: ?אין קבוצה שלא רוצה לנצח, אבל אנחנו מסתכלים לטווח הארוך" (צילום: ברני ארדוב)
        דוד בירי ז?ל (באדיבות המשפחה)
        דוד בירי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
        יאיר אנגל ז?ל (באדיבות המשפחה)
        במצפה לזכרו של יאיר אנגל (צילום: באדיבות המשפחה)