1. יכול להיות שבדיעבד יתברר שאטלנטה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לפרנק ווגל ולאינדיאנה. לא בטוח שלפייסרס יש את הכוחות הנפשיים להתגבר על המשבר שהיא נמצאת בו ושההפסד להוקס העצים, אבל אם יש לה דרך החוצה ממנו יהיה לה הרבה יותר קל לעשות זאת בתנאי המעבדה של סיבוב ראשון מול יריבה בינונית עם אולם ביתי לא מפחיד במיוחד.
עבור ווגל, זאת הזדמנות נהדרת להתחיל להתגמש. עד כה הוא לא זז במילימטר משיטת משחק מאוד מסוימת שכוללת סנטר ופאוור פורוורד מסורתיים, מול יריבות נמוכות הפייסרס דחפו כדורים פנימה ודאגו לנצל את יתרון הגובה יותר מאשר היריבות ניצלו את יתרון הזריזות בצד השני. אבל ה-NBA כיום זו ליגה שעמוסה בקבוצות שונות ומשונות, קבוצה ששואפת לרוץ לאליפות חייבת לעבוד על תכניות חלופיות ועל התמודדות עם סוגים שונים של יריבות. אטלנטה היא בדיוק המאץ'-אפ מהגיהינום של אינדיאנה - קבוצה שמשחקת עם חמישה קלעי שלשות שרוי היברט לא יכול לשמור על אף אחד מהם, ובמקביל יש לה גם את השחקנים שיכולים לשים גוף על שחקני הפנים של הפייסרס ולמנוע מהם לחגוג בצבע. בטח בכושר הנוכחי של היברט, אבל גם במפגשים המוקדמים יותר בין הקבוצות בעונה הרגילה זו הייתה אחת היריבות הקשות ביותר עבורו.
קשה לראות את אינדיאנה עוברת את הסדרה הזאת בלי תגובה משמעותית מצד המאמן שלה. אם פרנק ווגל לא ישנה שיטה בקרוב, מאוד יכול להיות שהוא ילך הביתה, ולא בטוח שרק ברמה הקבוצתית-מטאפורית. בקצה הספסל שלו נמצא כריס קופלנד, שבשני המשחקים בהם קיבל דקות משמעותיות באפריל קלע 9 מ-16 משלוש. לידו יושב לאבוי אלן, סנטר דינאמי שהרבה יותר מתאים לסדרה כזאת מאשר היברט ויאן מהימני. השניים האלה צריכים לקבל נתח משמעותי מהדקות של שחקני הפנים, כאשר גם האפשרות להכריז שזו לא סדרה עבור היברט ולתת לו לנוח לקראת ההמשך (בתקווה שיהיה כזה) אמורה להיות על השולחן. ההפסד של הפייסרס במשחק הראשון ממש לא נראה כמו הפסד של מדורגת ראשונה שעוד רגע תתאושש (ההפרש הסופי משקר, זו הייתה תבוסה לכל דבר), אלא כמו נורת אזהרה בוהקת המצריכה שימוש באמצעים קיצוניים. האמצעיים הקיצוניים האלה, בקנה המידה של ווגל, עשויים להיות חבל ההצלה של אינדיאנה לפלייאוף הזה, לא רק לסיבוב הראשון.
2. ההפסד של אינדיאנה היה רק אחד מחמישה הפסדי בית בשמונה המשחקים הראשונים, כאשר גם שלוש קבוצות הבית שניצחו לא ממש טיילו. זאת בשורה מצוינת, כי ניצחון של קבוצת החוץ במשחק הראשון מגדיל מאוד את הסיכוי לסדרה צמודה. גולדן סטייט ופורטלנד ניצחו משחקים צמודים שאם היו מפסידות מאוד יכול להיות שהסדרה הייתה בורחת להן.
ניצחונות החוץ במזרח היו תולדה של עדיפות ברורה, לפחות חלק מהסדרות האלה עשויות להתברר כקלות דווקא עבור קבוצת החוץ. בכל מקרה, באף אחד מהמקרים זה לא נראה כמו מעידה סתמית של משחק ראשון (לסן אנטוניו כמעט הייתה מעידה כזאת מול דאלאס, אבל אצלם זו סוג של מסורת), ניתן לצפות לכמה סדרות שוויוניות מאוד.
3. אחרי כל ניצחונות החוץ האלה, עולה השאלה - מי הסוס השחור שחיזק את מעמדו ככזה בעקבות היומיים הראשונים? מפתה לדבר על גולדן סטייט, אבל במערב צריך לעבור שלושה מדורי גיהינום כדי להגיע לגמר. סוס שחור אמיתי יכול להיות בעיקר במזרח, מה שמוביל אותנו לברוקלין. קצת מוזר לדבר על הקבוצה העשירה בליגה כאנדרדוג, אבל זה בדיוק מה שהיא כרגע, לאחר הפתיחה האיומה, הפציעה של ברוק לופז והשינוי שהפך אותה לקבוצה נמוכה ונמרצת. בניצחון בקנדה הסגנון הייחודי עבד יפה גם בהגנה וגם בהתקפה (למרות יום קליעה נוראי מבחוץ, רוב הזריקות היו טובות). מה שעוד יותר בלט זה מצב ששכחנו ממנו בכל הבלגן של הקבוצה - היכולת של ג'ייסון קיד להעלות את פול פירס וקווין גארנט רעננים למאני טיים. בשנים האחרונות בבוסטון הם סחטו את עצמם רק כדי להגיע צמודים לדקות האחרונות, מול טורונטו הם יכלו לעלות שש דקות לסיום ולהכריע את המשחק (בעיקר פירס). לא כדאי לזלזל בכך.
4. אחרי שנים בהן הליגה הפכה יותר ויותר לליגה של פוינט גארדים, פיק נ' רול ושלשות, ואחרי שההגנות התארגנו בהתאם, היומיים הראשונים של הפלייאוף מצביעים על מגמה חדשה, על אלמנט שיותר ויותר שחקנים מוסיפים למשחק שלהם - שחקני חוץ עם משחק פוסט. המלכה האם של התופעה היא ברוקלין, שמשחקת עם ארבעה שחקני חוץ שכולם מאסיביים ויודעים מה לעשות עם הכדור כשהם עם הגב לסל. היתרון המרכזי של גולדן סטייט על הקליפרס הוא ששחקני הכנף של הווריורס מסוגלים לבצע מהלכי פוסט על השומרים הנמוכים והחלשים יותר בצד השני, במשחק הראשון זה קרה כמה פעמים. במיאמי, וויד ולברון מתחילים יותר פוזשנים מתמיד עם הגב לסל. פורטלנד הלכה מהמהלך הראשון על פוסט-אפ של ווס מתיוז על הארדן, זה עבד כמה פעמים עד שלהארדן נמאס שחוגגים עליו. כאשר לשחקן כנף יש משחק פוסט אפקטיבי, זה אומר שהיריבה לא יכולה להחביא מולו בהגנה את הסטף קרי/ג'מאל קרופורד/הארדן שלה (מה שגולדן סטייט עושה עם מאט בארנס, שהתפקיד שלו בהתקפה הוא לעמוד בפינה ולחכות).
5. בגזרת שחקני הפנים, התופעה המעניינת ביותר הייתה הנטייה להשתמש בסנטרים הגנתיים דווקא למשימות של שמירה אישית על הסקורר המרכזי של היריבה. כך, סנטרים רבים שמרו על פאוור פורוורדים. בסן אנטוניו הייתה חלוקה מוצלחת - טיאגו ספליטר נצמד לדירק נוביצקי (ושמר עליו טוב מהצפוי), טים דאנקן אטם את הצבע. באוקלהומה סיטי קנדריק פרקינס (ואחריו ניק קוליסון) סגר בצורה טובה את זאק רנדולף בזמן שאיבקה הסתדר עם מארק גאסול למרות הבדלי הגודל והיה לו זמן גם לעזור מול חדירות. שיקגו שלחה את ג'ואקים נואה לשמור על ננה, הוא התקשה מול הפיק נ' פופ של הברזילאי (זריקה ששיקגו בדרך כלל מאפשרת, אבל ננה קלע באחוזים מצוינים), גורטאט חגג בריבאונד על קרלוס בוזר ונואה היה חסר בצבע. תיבודו יצטרך למצוא פתרון אחר. יוסטון פשוט לא מצאה פתרון מול למרקוס אולדרידג'. אחרי כמה ניסיונות כושלים, נראה שלא תהיה לקווין מקהייל ברירה אלא לשים עליו את דווייט הווארד לכמות משמעותית של דקות (גם דונאטאס מוטיונאס שווה לפחות בדיקה, עם השילוב של גודל וזריזות).
