מדורים ובלוגים

חייל צעצוע: עשור למות פאט טילמן, החייל שריגש ואז זעזע את ארצות הברית

מדיו נשרפו, יומניו נעלמו. ככה זה שפאט טילמן, כוכב פוטבול, מוותר על חוזה מיליונים בשביל שכר זעום בצבא, ומת באפגניסטאן. מדינה שלמה משקרת ובונה גיבור מושלם, אפילו שמת מאש חבריו. כשהזוועה נחשפה, נוצר סיפור שמטלטל את ארה"ב עד היום, עשור מאז מותו

נמרוד עופרן
23/04/2014
ארצות הברית עדיין לא שוכחת. פסל לזכרו של פאט טילמן(צילום: GettyImages)

הוא לא חלם להיות גיבור. בעולם שמונע כל כך מאינטרסים אישיים וחבויים להתפרסם, לצלם את 15 דקות התהילה שלך ביוטיוב ולחזור עליהן שוב ושוב, המניעים של פאט טילמן היו נדירים באותה מידה שהיו טהורים. הוא לא חלם להיות גיבור, ובמבט לאחור, ניתן רק לשער שסיפורו היה גדול דיו כדי להפוך אותו לסוג של גיבור אם היה עוזב חוזה שמן בליגת הפוטבול הגדולה בתבל לטובת הצבא האמריקאי. זה היה מספיק. אם רק היה נהרג וזהו, כמו אלפי חיילים אחרים ששילמו בחייהם על מלחמה שלא תמיד האמינו בה, בוודאי היה הופך, בעל כורחו, לגיבור שתמיד לא רצה להיות.

אבל סיפורו של פאט טילמן, שמת לפני עשר שנים ויום, לא נופל אל תוך אף תבנית שאנחנו מכירים, וכדי להבין לפחות חלק ממנו, צריך להטיל בספק בשלל מושגי ייסוד כגון אומץ, צדק, צביעות ולאומיות. כן, גם היום, שכן רק בסוף השבוע שעבר, רק עשר שנים אחרי שפאט טילמן נורה למוות, קם חייל אמריקאי ואמר בפה מלא: יכול להיות שזה הייתי אני. אמר, והתחיל את הכל מחדש.

והכל בגלל בחור מופנם אחד, שלא חלם להיות גיבור.

איזהו הגיבור? פאט טילמן(צילום: GettyImages)

***

פאט טילמן כתב יומן מגיל 16 ועד גיל 27, כמעט עד יום מותו. שרידים של היומנים האחרונים שכתב בחייו לא קיימים - בין אם מישהו רצה בכך ובין אם לא - אך הצצה אל תוך אחד מיומניו הראשונים, בגיל 16, מגלה מחשבות מאוד ביקורתיות שיגדירו במידה רבה את שארית חייו. "אני חושב שאני אתאיסט, אבל בחלק האחורי של הראש שלי אני תוהה אם יש משהו גדול יותר. אני מרגיש שאני מיועד לחוויה "גותית" או משהו נעלה שכזה - מצב בו השגתי את כל מה שאני יכול להשיג. תהילה, יוקרה, שקט נפשי. נירוונה. כמובן שלא אדע האם האינטואיציה שווה למשהו עד שאמות, ולכן אני לא מאמין בהטפה".

החשיבה הביקורתית הזאת, הטלת הספק בנושאים רבים וכבדים כגון דת, מדינה ופוליטיקה, העסיקה את טילמן מילדות ועד מוות. בצעירותו נהג לשאת ספר ציטוטים בו הופיעו דמויות כגון ווינסטון צ'רצ'יל, מארק טוויין, אברהם לינקולן ואחרים, ולאחר מכן התחלף ספר הציטטות הזה בספרים עבי כרס יותר: מראלף וולדו אמרסון והנרי ת'ורו, עד הקוראן, ספר מורמון והתנ"ך. לקראת סוף חייו ניסה להיפגש עם נועם חומסקי, מתנגד ידוע למדיניות המלחמתית של ארצות הברית, וכפי שנכתב כאן בפתח הכתבה: אפשר לזרוק את כל התבניות לפח במקרה של פאט טילמן. מדובר פה באדם אחר לגמרי, ואם דבר אחד נראה לכם סותר את השני, זה כנראה רק משום שפאט טילמן לא חשש מסתירות: הוא חיפש דרכן את האמת שהתאימה לו.

קריירת הפוטבול החלה כשקיבל את המלגה הספורטיבית האחרונה לאוניברסיטת אריזונה סטייט, בשורותיה שיחק כליינבאקר מ-1994 ועד 1998 בהצלחה רבה - גם על המגרש, גם מחוצה לו. "אני גאה בהישגים שלי בבית הספר, כי אני לא חכם", אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד' לקראת סוף 1997, בכתבה בה נכתב, בין היתר, כי "העונה טילמן הפך לשחקן הטוב ביותר במדינה שלא מדברים עליו כמועמד לזכות בתואר אישי, הוכחה חיה לכך שיש מקום ברמות הגבוהות לאדם לא מאוד גדול או מהיר, אבל עם מוח וביצים. הוא סתירה מהלכת: בחור קטן שמשחק כליינבאקר, תלמיד שקדן שנראה עצלן".

הבחור הקטן הזה - 92 ק"ג על 180 ס"מ - היה נוהג להתנגב לאצטדיון האוניברסיטה בלילה, כשהיה ריק, לטפס על עמודי התאורה, ובגובה של כ-60 מטר לעשות מדיטציה ולחשוב על החיים. ספק אם ידע אז שב-2010 הוא ייבחר להיכל התהילה של פוטבול המכללות. ספק אם יכול היה לדמיין אז את הנסיבות, או את מניעי הבחירה.

עוד בוואלה!

חביב הסלבס: האי היווני הסודי שכנראה לא הכרתם

בשיתוף לשכת התיירות של יוון
פוטבול מעולם לא היה משאת נפשו. פאט טילמן(צילום: GettyImages)

טילמן נבחר על ידי אריזונה קרדינלס במקום ה-226 של דראפט 1998 והחל לבסס את מעמדו כשחקן NFL לכל דבר, אך במובנים רבים הוא נותר האדם אשר היה: לחלק מהאימונים היה מגיע על אופניים, בכפכפים, עם ספר בתיק. לא היתה לו מכונית. לא היה לו טלפון סלולרי. בפגרה שבין עונת 1999 ו-2000 החליט לרוץ מרתון, כדי לראות איך זה מרגיש. שנה לאחר מכן, ניסה גם טריאתלון.

אחרי שעונת 2000 הגיעה לסיומה, עדכן את טילמן סוכנו כי סט. לואיס, עד לא מזמן אלופת הליגה, מוכנה להציע לו תשעה מיליון דולר לחמש שנים. טילמן דחה את ההצעה, ונותר באריזונה - אחת הקבוצות הגרועות בליגה - תמורת משכורת שנתית של 512 אלף דולר לעונה. "אתה יודע מה אתה עושה?" תהה בפניו סוכנו, וטילמן השיב: "זה לא יהיה הוגן לעזוב".

במאי 2002, טילמן כן הרגיש בנוח לעזוב. הפעם הוא הניח על הרצפה הצעת חוזה של 3.6 מיליון דולר לשלוש שנים מהקרדנילס, ובישר לראשי המועדון את ההחלטה חסרת התקדים אליה הגיע: הוא רוצה להתגייס לצבא האמריקאי, ולהרוויח 18 אלף דולר בשנה. אירועי ה-11 בספטמבר השפיעו על טילמן רבות, אך אף אחד לא ידע בדיוק עד כמה. "הרבה מהמשפחה שלי נלחמה במלחמות, ואני לא עשיתי שום דבר שכזה", אמר קצת אחרי פיגוע הטרור ההוא. אחד מחבריו אמר ל'ניו יורק טיימס' ב-2002: "אני לא חושב שהוא אי פעם יחלוק עם מישהו מאיתנו מדוע הוא עשה את זה. הוא יחזור מכל החוויה הזו חייל מעוטר. הוא הולך לעשות משהו גדול".

בהחלטה המדהימה של טילמן לא היה קמצוץ של ציניות, רצון לפרסום או לתשומת לב. להיפך; "הוא ביקש שההחלטה הזו לא תמשוך הרבה תשומת לב. הוא הרגיש מחויב, זה דבר שהוא באמת רצה לעשות", אמר מאמנו דאז, דייב מגיניס, ואכן, למשך כל הקריירה הצבאית שלו, פאט טילמן לא התראיין ולו פעם אחת. זה לא אומר שלא כתבו עליו, כמובן. "במקום לקדם ולעטוף את עצמו בדגל ארצות הברית - ועוד ביום הזיכרון, לא פחות - טילמן בחר להודיע בשקט על שינוי הקריירה שלו", נכתב ב'ספורטס אילוסטרייטד'. "זה לא מפתיע. ההחלטה לעזוב את הפוטבול ולסרב לראיונות זה טילמן טהור. הבחור נון-קונפורמיסט חסר פחד שתמיד סירב למדוד את עצמו אל מול הסטנדרטים הרגילים של החיים".

צפו בחלק מביצועיו של פאט טילמן על מגרש הפוטבול

***

ב-28 ביוני, 2002, זמן קצר לאחר שהתגייס, קיבל טילמן מכתב אישי משר ההגנה האמריקאי דאז, דונלד ראמספלד, שבירך אותו על כך שהפך לשחקן הפוטבול הראשון שעוזב מרצונו לטובת הצבא מאז מלחמת העולם השניה. מדובר היה במתנת יחסי ציבור משמיים לצבא ארצות הברית. מכתב נרגש נוסף שיגר ראמספלד אל מזכיר הצבא, טום ווייט, ובו כתב: "טילמן נשמע כמו בחור ברמה-עולמית. כדאי לשים עליו עין".

טילמן התגייס עם אחיו קווין, גם כן ספורטאי שהיה יכול לבחור בקריירת בייסבול מקצוענית, ולאחר טירונות, היו השניים חלק מהכוחות האמריקאים הראשונים שנשלחו במרץ 2003 לפלוש לעיראק. בגיל 25, היה טילמן מבוגר ממרבית שותפיו ליחידה, וגם המערכת לא ממש היתה לטעמו. "הפריע לו שהצבא לא ניצל את מלוא הפוטנציאל של האנשים, ושדברים לא ממש היו הגיוניים", אמרה לפני כארבע שנים אימו ל'דיילי טלגרף'. "חוץ מזה, הוא גם התחיל לפקפק בחוקיות המלחמה בעיראק". אחד מחבריו לפלוגה סיפר פעם: "היינו מחוץ לעיר בעיראק וראינו איך פצצות נופלות עליה. אני זוכר את זה, כאילו זה היה לקוח מסרט. דיברנו, ופאט אמר - אתה יודע, המלחמה הזאת כל כך פאקינג בלתי חוקית".

בשלב מסוים הוצעה לטילמן אפשרות לצאת מוקדם מהחוזה בן שלוש השנים עליו חתם עם הצבא ולחזור ל-NFL, אך שחקן הפוטבול בדימוס סירב, ובתחילת אפריל, 2004, שבו הטילמנים לבסיס בפורט לואיס, ומשם נשלחו לאפגניסטן.

בדיעבד, היה זה הביקור האחרון של פאט טילמן בארצות הברית.

קיבל מתנה משמיים, ולאחר מכן דאג להחריב אותה בציניות מצמררת למדי. ראמספלד(צילום: GettyImages)

***

זו היתה אמורה להיות "משימת ניקוי" פשוטה - שם מכובס למשימה שלא פעם עושה יותר לכלוך מניקיון. ב-22 באפריל, 2004, טילמן ופלוגתו היו אמורים לנקות מספר כפרים בדרום מזרח אפגניסטן, ליד הגבול עם פקיסטן, בהם, לכאורה, נמצאו לוחמי טליבאן.

כשאחד הרכבים של הפלוגה הושבת ובקשה למסוק שיישא אותו בחזרה לבסיס נדחתה, נאלצו טילמן וחבריו לאלתר. האלתור הזה כלל שכירת נהג מקומי שיגרור את הרכב, ועל הדרך, ניסיון להגיע לכפר מאנה עד השקיעה. לשם כך, התפצלה הפלוגה לשני כוחות - כוח 1 וכוח 2, כשעל הכוח השני הוטלה המשימה להביא את הרכב התקול לחוף מבטחים. במקור, כוח 1 אמור היה לצאת מהוואדי בו היו נתונים לכיוון הכפר מאנה, בעוד השני אמור היה לפנות שמאלה, לכיוון חוסט. אלא שהמשאית הגוררת היתה רחבה מדי לדרך הצרה, וכוח 2 נסע כרבע שעה לאחר מכן בעקבות הכוח הראשון ללא יכולת להודיע על כך במכשירי הקשר, מפאת תנאים טופוגרפיים לא אידיאליים.

השמש כבר שקעה כשאש החלה להיפתח על כוח 2 מאחת הגבעות. כוח 1, ובו טילמן, שמע את היריות. שחקן הפוטבול לקח איתו חייל בשם בריאן אוניל וחייל מיליציה אפגני להתמקם על אחד הרכסים הקרובים, בנסיון לחפות על הכוח שבוואדי. כוח 2 הבחין בחייל המיליציה שעל הגבעה, ופתח לעברו באש. שמונה כדורים הרגו אותו באופן מיידי. שעת המוות לא ידועה, אך היא סובבת סביב 18:45.

"חדל אש! חדל אש! Friendlies!" צעק טילמן וניסה לנופף בידיו, שעה שהוא ואוניל תפסו מחסה מאחורי כמה סלעים. שחקן הפוטבול לשעבר זרק רימון עשן בניסיון לסמן לחבריו לפלוגה להפסיק לירות, ולמשך כמה רגעים זה עבד. על פי חלק מהמסכים הצבאיים, אוניל התפלל וקרא: "שאלוהים יעזור לנו, שלאוהים יעזור לנו". "אולי תסתום את הפה המזוין שלך?" טילמן אמר לו. "אלוהים לא הולך לעזור לנו. אנחנו צריכים לעזור לעצמנו". ניסיון העזרה הזה כלל עמידה זהירה, מתוך הנחה שהפסקת הירי מלמדת שכוח 2 הבין שמדובר בחיילים אמריקאיים, אלא שהירי המשיך והתגבר, והותיר לפאט טילמן רגע או שניים להגיד את המשפט האחרון בחייו.

"אני פאט טילמן! אני פאט פאקינג טילמן!”

שלושה כדורים לראשו הרגו אותו במקום. סטיבן אליוט, שהיה חלק מהחוליה שירתה אל עבר טילמן, חשף בסוף השבוע שעבר בתחקיר של התכנית "Outside The Lines" מרשת ESPN כי קיים סיכוי שתת המקלע שלו הוא שהרג את הגיבור הלאומי. "לפי דעתי, בראש שלי, קיימת האפשרות שאני זה שפגעתי בו", אמר טיילור, שעזב את הצבא ב-2007 ומאז סבל מתסמונת פוסט-טראומתית. "אתה מכוון לנקודה, ופשוט יורה. אתה מחזיק את האצבע שלך על ההדק לשבריר שניה, אבל שבריר השניה הזה משחרר שלושה עד חמישה כדורים. אם זה נראה שהוא ספג שלושה כדורים קרובים מאוד אחד לשני, ובכן, זה דומה מאוד לדרך בה יריתי. זה יהיה לא יאה להגיד שאין סיכוי שהכדורים שלי לא הרגו אותו”.

בתחקיר הנ"ל של Outside The Line מופיע גם שחזור מצויר של רצף האירועים שהוביל למותו של פאט טילמן. כך זה נראה:

"אני חושב ששכבתי שם דקה וניסיתי להבין מה קרה", יגיד בריאן אוניל לחוקרים במסמכים צבאיים שיתפרסו, בחלקם, רק זמן רב לאחר מכן. "פתאום שמתי לב שאני שומע משהו שנשמע כמו מים זורמים, ואז ראיתי שאני מכוסה דם, ובאותו רגע הבנתי שמשהו לא בסדר. הסתכלתי על פאט והבנתי שהוא מת". קווין טילמן, האח-של, הגיע כמה דקות אחר כך, ומיד נלקח מזירת האירוע בחזרה לבסיס, ומשם לארצות הברית, מלווה בחייל נוסף שכל תפקידו הסתכם בלהרחיק את בן המשפחה מהמידע האמיתי ולהסיתו את עבר המידע הכוזב.

על פי עדויות, החקירה הראשונה של הנושא התבצעה פחות מ-24 שעות לאחר מותו של פאט טילמן, ואחד אחרי השני, מרבית אנשי היחידה - מנמוך עד גבוה, מגבוה עד נמוך - תודרכו לשמור את כל נושא הרוג-מירי-כוחותינו בסוד. בריאן אוניל, האחרון שראה את פאט טילמן בחיים, חשף את התדרוך הזה רק שלוש שנים אחרי המוות: "מיד רציתי לספר למשפחה מה קרה - בעיקר לקווין, כי עבדתי איתו בפלוגה והכרתי אותו היטב וידעתי שהוא והמשפחה צריכים לדעת מה שקרה שם. התחלחלתי כשאמרו לי שאסור לי לספר לו כלום".

כאן מוטב לעצור לרגע, ולשים את התקופה ההיא בקונטקסט מסוים. התסכול הלאומי מהמלחמה בעלת האינטרסים המפוקפקים גבר, הניסיון לכבוש את הכפר העיראקי פאלוג'ה תואר ב'טלגרף' כ"מהלומה משפילה", פרשת ההתעללויות בכלא אבו גאריב החלה להיחשף במלוא מערומיה המחרידים, ובחודש אפריל ההוא נהרגו 131 חיילים אמריקאים - הכמות הגבוהה ביותר מזה תשעה חודשים. ארצות הברית נואשה מתמיד לגיבור שיסיט את האש מהממשלה, שיאחד את העם, שיגרום לאנשים לעמוד בהמנון, להסתכל על הדגל, להזיל דמעה.

ב-23 באפריל מצאו בבית הלבן את הגיבור הזה, ופרסמו הספד לא מרגש במיוחד בדיעבד: "פאט טילמן היווה השראה על המגרש ומחוצה לו, כמו כל האנשים שמבצעים את ההקרבה האולטימטיבית והולכים להילחם נגד הטרור. משפחתו נמצאת בתפילותיו ומחשבותיו של הנשיא בוש". ג'ון מקיין כינה את הטרגדיה "מכה קשה למורל הלאומי".

באותו יום, בערך 11 אלף קילומטר משם, דאגו ביחידה של טילמן לשרוף את האפוד אותו לבש. יומיים לאחר מכן נשרפו גם מדיו, קסדתו ויומניו. זה יהיה מקום לא רע לציין שבספר החוקים של הצבא האמריקאי כתוב די בבירור כי מדים של חייל שנופל אמורים לעשות את דרכם למשפחתו, כמו ציודו האישי שנותר, אך הצבא האמריקאי לא ממש היה בקטע של לשרת את הפרוטוקולים שלו באותם ימים, ונו, מה זה כמה השמדת ראיות לטובת העלאת המורל הלאומי.

בדיעבד, יטען הצבא האמריקאי כי הציוד היווה "סכנה היגיינית".

כמובן שגם ל'פאמילי גאי' יש מה להגיד בנושא

מסך העשן עבד: למשך מספר שבועות, פאט טילמן היה גיבור לאומי כמו מעט מאוד גיבורים לאומיים בעידן המודרני. עולם הספורט התמוגג גם כן. "הוא הגיבור הגדול ביותר שאי פעם נתקלתי בו", אמר קווין הארט, המנהל הספורטיבי של אריזונה סטייט לשעבר; "פאט מייצג את כל מה שטוב במדינה שלנו, בחברה שלנו ובנפש האדם. בעולם של היום, של סיפוק מיידי ואנוכיות, הנה אדם שהוגדר באמצעות מילים כמו מחויבות, כבוד, תשוקה, אומץ וכוח. הוא גיבור מודרני", הוסיף הג'נרל מנג'ר של סיאטל, בוב פרגוסון, שבחר את טילמן בדראפט כשהיה באריזונה; "בספורט יש לנו נטיה להשתמש יותר מדי במונחים כמו 'אומץ' ו'גיבורים', ואז בא מישהו כמו פאט טילמן ומזכיר לנו מה המושגים האלה באמת אומרים", תרם סגן נשיא הקרדינלס, מייקל בידוול; "פאט סימל את כל הערכים הטובים של המדינה הזאת ושל ה-NFL", התגאה הקומישנר דאז, פול טאגליאבו.

מיותר לציין שגם התקשורת לא נותרה אדישה. לצד אינספור טורים שהיללו והנציחו את הגיבור שמת "בהיתקלות עם כוחות אויב", כך על פי ההודעה הרשמית שניתנה לתקשורת. דון פלמינג מה'שיקגו טריביון' הלך צעד אחד רחוק יותר מחבריו העיתונאים, והציע שכל קבוצות הספורט בארצות הברית יפרישו את הגופיה עם המספר 40 (זו שטילמן לבש): "אם כבר הפרישו את החולצה הזו, שיתלו חולצה נוספת לצידה. מעל הספרה יהיה כתוב "פאט טילמן". מתחת הספרה יהיה כתוב "גיבור אמיץ". כך גם בדורות הבאים, כל מי שיילך לראות אירוע ספורט או יצפה בו בטלוויזיה יבחין בגופיה. ילדים צעירים ישאלו את הוריהם, וילמדו באמת מה זה אומץ וגבורה".

זו היתה הסערה המושלמת, בימים ההם: הציבור, התקשורת, הממשלה, כולם הזינו אחד את השני כדי להעלות את סיפור האגדה עוד ספרה או שתיים מעל האמת. חמישה ימים אחרי שפאט טילמן מת באפגניסטן, המליצו להעניק לו את עיטור "כוכב הכסף" - העיטור השלישי בחשיבותו בצבא ארצות הברית - ויומיים לאחר מכן, הוחלט על נוסח ההודעה שאמור היה לצאת לתקשורת. ESPN חשפה אותו לא מזמן במלוא מערומיו: "נשיא ארצות הברית העניק את כוכב הכסף לפטריק טילמן על גבורתו בפעילות ב-22 באפריל 2004 נגד כוחות אויב חמושים, תוך שהוא משמש כמנהיג צוות... טילמן שם עצמו במרכז אש אויב מחרידה תוך שניווט את הצוות שלו לעמדה בה יוכלו לירות בחזרה באפקטיביות על האויב. בזמן הפציעה הנוראית שלו, המנהיגות הנועזת שלו והדוגמא האמיצה שהיווה תחת אש העניקו השראה לשאר הלוחמים להילחם ביריב, שלבסוף נכנע ואפשר לפלוגה לצלוח בשלום את האמבוש. האומץ האישי שלו, המיומנות הטקטית ויכולתו המקצועית תרמה באופן ישיר להצלחת המשימה של הפלוגה..."

נוסח ההודעה הרשמית השתנה במעט, אך הרוח נותרה כשם שהיתה, וכך גם הציניות המזעזעת שתתגלה רק בדיעבד. איש צבא הודה לאחרונה בפני ESPN כי מתוך 45 עיטורי כוכב הכסף שהעונקו לחיילים אמריקאים על "גבורה", פאט טילמן הוא היחיד שנהרג מאש כוחותיו. "זו היתה סטירה בפרצוף לכל החיילים שקיבלו בעבר את העיטור", אמר לאחרונה טייס אמריקאי בדימוס ל-ESPN. "זה מוזיל אותו. היה שם מסע לאומי להפוך את טילמן לגיבור מלחמה שנלחם על החירות והחופש של העם האפגני, ומה שהם היו צריכים לעשות כדי למכור את הסיפור הזה - עשו. זה מאוד טיפוסי לדרך בה אנחנו תופסים את המלחמות הללו".

מכה למוראל הלאומי. הסנטור ג'ון מקיין בטקס האשכבה של פאט טילמן(צילום: GettyImages)

יש לציין שבנקודה ההיא, שבוע אחרי המוות, לפחות 14 מאנשי הפלוגה של טילמן נחקרו תחת שבועה וסיפרו ששחקן הפוטבול לשעבר מת מירי דו-צדדי, כפי שהוא מכונה בארץ הקודש. מיותר לציין שהדרגים הגבוהים - אלה שהחליטו די במהרה על עיטור הכבוד - ידעו גם ידעו מה קרה בשטח. יותר מזה: ב-29 באפריל, יום לפני ההודעה על העיטור המדובר, נשלח מסמך צבאי חשאי שיועד לדרגים הגבוהים ביותר, ובו נכתב שיש סיכוי "מאוד גבוה" שטילמן נהרג מאש כוחותינו, ולכן כולם, כולל הנשיא ג'ורג' בוש, צריכים להיזהר בנאומיהם המתקרבים.

בשלב מסוים לפני מותו - יממה, חודש, שנה - אמר פאט טילמן לאשתו שהוא לא מעוניין בלוויה צבאית, ככל הנראה משום שידע כיצד תיראה. אז "לוויה צבאית" לא היתה, אבל 3,000 איש כן הופיעו לטקס האשכבה בסן חוסה (רבים אחרים צפו בשידור חי ב-ESPN), כולל שלל גנרלים בכירים שידעו את האמת ובכל זאת העדיפו לשמור אותה לעצמם במקום לחלוק אותה עם משפחת ההרוג. ובין נאום לכאורה-מרגש ופטריוטי של ג'ון מקיין לזה של מריה שרייבר, עלה האח השלישי לבית משפחת טילמן, ריצ'רד, וסיפק את הרגע המצמרר ביותר בטקס האשכבה:

כך נשמע אחיו, ריצ'רד טילמן, בהלוויה (מתוך הסרט הדוקומנטרי הנפלא, The Tillman Story)

רק ב-24 במאי, למעלה מחודש אחרי שאחיו מת בשם מלחמה בה לא האמין מלכתחילה, התבשר קווין טילמן כי פאט טילמן בעצם לא נהרג מאש אויב, כי אם מאש כוחותינו. ארבעה ימים לאחר מכן שמעה על החדשות גם אימו, מארי טילמן, אך לא מאחד הגנרלים, הפוליטיקאים, המנהיגים, חלילה, אלא מכתב של העיתון 'אריזונה רפבליק'. למחרת הודה הצבא האמריקאי כי אש כוחותינו היא "ככל הנראה" סיבת המוות, וגרם למשפחת טילמן לפצוח בחקירה ייסודית לא פחות מאלו שביצעו מנהיגי הצבא - חקירה שנמשכת עד היום.

מארי טילמן היתה צריכה להתחנן כדי לקבל אלפי מסמכים צבאיים מטושטשים ומצונזרים ברובם, וכשפטריק טילמן האב התייצב ביוני 2004 לתדריך צבאי ושמע שבנו קיבל את עיטור כוכב הכסף על "הגישה שלו", הוא התעצבן מאוד. "דוד שלי היה במלחמת העולם השניה, ואני יודע מה צריך לעשות כדי לקבל את העיטור הזה. נתנו לו מדליה שלא הגיעה לו". במכתב ששיגר לגנרל איתו שוחח, כתב: "להגיד לנו את האמת על איך פאט מת זה המעט שהייתם יכולים לעשות. כל אחד מכם בייש את השירות שלו... לסיכום, לכו תזדיינו".

לאט לאט, עוד ועוד פרטים החלו לצוף מקרקעית השקר אל עבר האמת: חוקרים רפואיים גילו ראיות חדשות שסתרו את הסיפור שסיפר הצבא, מסמכים צבאיים סודיים הודלפו, וכל פרט חדש שהוסתר מהם, רק הרתיח את משפחת טילמן עוד יותר. "אני לא אניח שכמה טעויות נעשו, שזה היה ערפל קרב", אמר טילמן סיניור ל'טלגרף'. "היו שם טעות אחת אחרי השניה, אבל אם מתחילים מלמעלה למטה, זה הגיוני לגמרי: הכל נעשה בהתאם לתכנית. אנשים לא שורפים ראיות, לא משמידים יומן של חייל. אנשים מאוד רציניים היו מעורבים בסיפור הזה, וזה כואב".

מארי טילמן היתה מהראשונים להעלות את התיאוריה - או לכל הפחות את המחשבה - ששחקן הפוטבול לשעבר נרצח, במכוון, על ידי אנשיו. בראיון למגזין 'דה ניישן' ב-2009 סיפרה שהאפשרות הזאת כבר ירדה מהפרק אחרי שקראה עשרות אלפי מסמכים שונים, אך דבר אחד עדיין המשיך להפריע לה: הצורה בה התקשורת מציירת את בנה המנוח. "הדבר הכי מטריד במוות של פאט היה איך התקשורת רצה עם התדמית שהיא ייצרה לו, כמו איזו קריקטורה של האדם שהם חשבו שהוא. זה היה כל כך רחוק מהאמת. זה מאוד מעליב, לקפוץ ישר למסקנות בלי שהם דיברו איתו אפילו פעם אחת. הוא היה אדם מאוד מסובך, היו לו המון דעות".

בראיון ההוא השמיעה טילמן ביקורת גם נגד ליגת ה-NFL, שחיבקה, לטענתה, את פאט יותר במותו מאשר בחייו. "הם ניצלו אותו, בדיוק כמו הצבא. הם ארגנו ערב הוקרה יפהפה, אבל לדעתי זה היה בעיקר בשבילם. הם כלל לא עזרו לנו לגלות מה באמת קרה לפאט. יש להם המון כוח, וכלל לא היה מאמץ מצידם לעזור לנו". בהזדמנויות אחרות, אמרה: "אם זה היה קורה למישהו אחר, פאט היה שובר קירות כדי לגלות את האמת. זה מחריד שהם לקחו בחור צעיר עם כוונות טהורות ושיקרו כדי לקדם מלחמה. הם השתמשו בו ככלי פרופגנדה. את מנסה לדמיין, איך הילד שלי מת? וזה משתנה. זה כאילו פאט מת שבע פעמים בראש שלי".

בתגובה, הודיע מדי מספר חודשים הצבא על קיום חקירה נוספת שבאופן כללי לא הולידה המון. במסמך בן 2,300 עמודים ששחרר משרד ההגנה האמריקאי, מופיעות 70 פעמים שונות בהן גנרל בכיר שהסתיר את המידע מהוריו של טילמן טוען כי יש לו "זיכרון רע", והוא לא זוכר חלק מהאירועים. בשלהי 2007 טען שר ההגנה לשעבר דונאלד ראמספלד כי "החקירה התנהלה רע וטעויות נעשו, אבל מעולם לא היתה כוונה להסתיר מידע או להציג מידע אחר"; באוגוסט של אותה שנה, ראמספלד וארבעה גנרלים לשעבר זומנו לוועידת קונגרס בנוגע לאירועי פאט טילמן. במשותף, החמישה חזרו על הביטוי "אני לא זוכר", על מעט הטיותיו השונות, 82 פעמים.

"הדבר הכי מטריד במוות של פאט היה איך התקשורת רצה עם התדמית שהיא ייצרה לו, כמו איזו קריקטורה של האדם שהם חשבו שהוא. זה היה כל כך רחוק מהאמת". מארי טילמן(צילום: GettyImages)

***

ובזמן שהם לא זוכרים, משפחת טילמן לא שוכחת – גם לא עשור אחרי האסון ההוא. נסיים, ברשותכם, בדבריו של קווין טילמן, שראה את אחיו המת כמה דקות אחרי שנורה, והתחיל לשמוע חלק מהאמת רק חודש לאחר מכן. הנה חלקים נרחבים מהמכתב שפרסם באתר Truthdig ב-19 באוקטובר, 2006 – שבועיים לפני שאחיו אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-30:

"... איכשהו נשלחנו לפלוש לארץ כלשהי כי היא היוותה איום ישיר לאזרחים האמריקאים, או לעולם, או הצמיחה טרוריסטים, או היתה מעורבת ב-11 בספטמבר, או שהיתה לה מעבדת נשק ניידת, או שהיו צריכים לשחרר אותה, או שהיינו צריכים להשליט בה דמוקרטיה, או לעצור בה התקוממות, או לעצור בה מלחמת אזרחים שאנחנו התחלנו ואסור לקרוא לה מלחמת אזרחים, למרות שזה מה שהיא היתה. משהו כזה.

"איכשהו, הנציגים הנבחרים שלנו חתרו תחת חוקים בינלאומיים כשהקימו בתי כלא סודיים ברחבי העולם, חטפו אנשים בסתר, החזיקו אותם בסתר בלי שהואשמו בדבר, עינו אותם בסתר. איכשהו, מדיניות העינויים הזו היתה באשמת כמה "תפוחים רקובים" בצבא.

"איכשהו, בבית, "תמיכה בחיילים" היתה ילדה בת חמש שמציירת ציור בטושים ושולחת אל מעבר לים, או הדבקת סטיקרים על מכוניות, או תמיכה במועמד כלשהו לקונגרס. זה מעניין שלחייל ותיק יחסית יהיה אכפת מציור של בת חמש או סטיקר כשחברים מתים סביבו, כאילו זה מה שיגן עליו.

"איכשהו, ככל שיותר חיילים מתו, ככה הפלישה הבלתי חוקית הפכה יותר לגיטימית.

"איכשהו להנהגה האמריקאית, שהקרדיט היחיד שמגיע לה הוא על זה ששיקרה לאזרחיה ופלשה בצורה בלתי חוקית למדינות, ניתנה האפשרות לגזול את האומץ, הטוהר והכבוד מחייליה שנמצאים בשטח.

"איכשהו, לאלה שפחדו להילחם בפלישה לא חוקית לפני עשורים מותר לשלוח חיילים למות בפלישה לא חוקית שהם התחילו.

"איכשהו, להרוויח מטרגדיה וזוועה זה דבר נסבל. איכשהו, עינויים זה דבר נסבל. איכשהו, שקרים זה דבר נסבל. איכשהו, ההנהגה האמריקאית הצליחה ליצור עולם מסוכן יותר.

"איכשהו, הנראטיב חשוב יותר מהמציאות".

שחקן הפוטבול לשעבר פאט טילמן. Creative Commons
"איכשהו להנהגה האמריקאית, שהקרדיט היחיד שמגיע לה הוא על זה ששיקרה לאזרחיה ופלשה בצורה חוקית למדינות, ניתנה האפשרות לגזול את האומץ, הטוהר והכבוד מחייליה שנמצאים בשטח". פאט טילמן(צילום: Creative Commons)

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il

  • פאט טילמן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully