ואז יוסי מזרחי נכנס למגרש. ולא סתם נכנס, אלא ממש פלש פנימה, לעומק, הגיע עד לרחבת ה-16 של הקבוצה שלו, תפס ביד לשחקן ונתן לו הוראות אחרונות לפני הפנדל. עקרונית כל חריגה מהתחום המסומן היא עונש למאמן, אבל במקרה הזה השופטים כבר לא ידעו מה לעשות. להעניש אותו? עכשיו? שנייה לפני שנתניה עולה לגמר? ביום חגו? ביום חגו של הכדורגל הישראלי? ברגעים האלה כל שנותר לשופט הרביעי להגיד זה "בחיאת יוסי, מה אתה עושה?". בחיאת יוסי.
כל חיי הייתי איש של כדורגל ישראלי. תמיד זו הייתה הבחירה הראשונה, האהבה הראשונה, ברירת המחדל, המנה העיקרית. יום רביעי האחרון היווה אתגר לאהבה הישנה, עם תחרות קשה מכל הכיוונים. כשערב השידורים כולל קלאסיקו מספרד ומכבי כדורסל (ובאיירן בגביע למכורים, וסיטי וסנדרלנד למדקדקים), חצאי גמר הגביע נדרשו לתת פייט כמעט בלתי אפשרי, מול יריבים לא פשוטים. והרגע הזה, שבו יוסי מזרחי פשוט נכנס למגרש והוא עשה את זה בטבעיות, מבלי לנסות להתריס, בלי עצבים, פשוט טייל על הדשא, מרגיש בבית זיקק את כל המטענים של הכדורגל הישראלי, בין השכונתיות הנעימה לשכונתיות השערורייתית. זה הרגע שגורם לך לבהות באירועים בהנאה, ובו זמנית לסגור את הטלוויזיה בבהלה.
זה התחיל ב-18:00, מכבי פתח תקוה נגד נתניה. משחק בשמש, באור יום, כמו פעם. הוא משודר ברקע, בסאונד רגוע לשעת שקיעה, כמו שצריך להיות. לרגעים, בזווית צילום מסוימת, רמת גן נראה כמו וומבלי. כשמצלמים את השער של אוהדי נתניה, ואלפי דגלים צהובים שחורים מתנופפים ביציעים, נראה כאילו כל העיר התגייסה לחגיגה, כאילו זו פרסטון או צ'סוורת' או איזה עיר אנגלייה קטנה שנכנסת לטירוף הגביע. כאילו הצגה כפולה ברמת גן זו באמת אטרקציה, חגיגה אמיתית שכבוד לקחת בה חלק. והאוהד אומר לעצמו, "היידה נתניה, האימפריה חוזרת", ושוב מרגיש התרגשות ופאתטיות בו זמנית. באמת אמרתי את זה עכשיו?
מה שבאותם רגעים המצלמה לא הראתה, זה את השער של אוהדי באר שבע, המיותם כמעט לחלוטין, כי איזה באר שבעי רוצה לצאת מהבית עשר שעות לפני שריקת הפתיחה כדי להספיק לראות את נתניה נגד מכבי פתח תקוה, הצגה כפולה בתחת שלו. ואחר כך, אחרי שנגמר המשחק של נתניה, גם השער שלה התרוקן במהירות כאילו הופעלה אזעקת חירום, כי כמה נתנייתים באמת רוצים להישאר עכשיו עוד שלוש שעות למשחק של באר שבע נגד קרית שמונה, הם ראו מספיק, עוד מעט יש קלאסיקו.
ואז עידן שריקי שם גול, ולא חוגג. אף אחד לא הבין למה הוא לא חוגג, הרי זו מחווה רומנטית ששמורה לכיבוש שער נגד קבוצת נעוריך, והרי כולם (כולם!) זוכרים ששריקי בכלל שיחק באשדוד, אבל מתברר שהוא גם היה במכבי פתח תקוה כמה חודשים. והרגע הזה, שבו שריקי עשה מחווה רומנטית שלקוחה ממקומות עם תרבות ויישם אותה בצורה מגוחכת ופאתטית אחרי שדחק מקרוב והקדים הגנה מנומנמת, גם הוא תמצית הכדורגל הישראלי, של הניסיון הכושל לחקות מקומות רחוקים, וליישם בצורה קלוקלת מנהגי כבוד, שאצלנו הופכים לפרודיה.
המצלמה עוברת לשער אוהדי קרית שמונה, ואתה נזכר שהכרטיסים שלהם מסובסדים, והאוטובוסים שלהם בחינם, ולמעשה מתחננים אליהם, אומרים להם "בואו, בבקשה, בואו לראות את הקבוצה", ובאמת שרצקי וברק בכר עשו עבודה מצוינת, אבל אין, אין התלהבות בעיר. זו עיר קטנה, יש להם מספיק דברים על הראש, מה הם צריכים עכשיו את הדבר הזה, אז מה אם זה מפגש בין מקום שני למקום שלישי, הם בכלל אוהדי בית"ר. בינתיים כיאה לתא הכבוד, איציק לוזון, המנכ"ל המואשם בפרשת הסחיטה, מתקבל בכבוד מלכים.
בשער שממול יושבים אוהדי באר שבע, שנראים פשוט נהדר מרחוק, איזה יופי, באמת, גוש אדום עוצמתי ונלהב, ומזל שהם נראים מרחוק, כי מקרוב אפשר להבחין בכל הכשלים של האצטדיון האנטי כדורגל הזה, איזה עוול הוא לאוהד, כמה רחוקים האוהדים מהדשא וכמה מעומעם הם נשמעים. ובאמת שבאר שבע עוברת עונה מרגשת, ומבחינתי למרות הסיומת המקרטעת אלישע לוי הוא עדיין בבירור מאמן העונה, אבל בשבועות האחרונים מיציעי באר שבע שומעים אוהדים נרגנים, קצת שריקות בוז אחרי מחצית מאופסת, קריאות גנאי אחרי הפסדים, אפילו קללות לאלישע. וגם אם זה מיעוט ברברי שלא מייצג, זה פשוט מגעיל.
אליניב ברדה מוחלף, ומספק עוד רגע טלוויזיוני מרגש כשהוא עובר שחקן שחקן, ודורש מכולם לתת את הכול, לא לקבל גול. תופס להם את הראש, מצמיד פרצוף לפרצוף, נותן בהם דרשה. רגע באמת יפה. חן דילמוני מספק בישול ענק, אבל הבעיה ששתי דקות לפני כן זפזפת לקלאסיקו, ואתה באמת דואג שמא הטלוויזיה התקלקלה, או שמא לחצת בטעות על כפתור הסלואו מושן, או על 2x במהירות, כי שם כולם באקסטזה ופה כולם עייפים.
ויש את ערן לוי. דקה 80, הוא מתנשף בכבדות. הידיים על המותניים, הכרס שלו עולה ויורדת בכל ניסיון נשימה. אבל אז הוא מקבל כדור, והוא נדלק. הוא רואה את השער, ובועט. מקבל עוד כדור, ושוב בועט. דקה אחרי זה הוא עובר שחקן כמו מים, בגאונות, ומבשל גול. והוא לא רץ לחגוג עם הכובש, אלא רץ ישר לקהל, והם שרים איתו, מתים עליו, מתמסרים לאנרגיות שלו, והוא מנופף להם בידיים, דקה לפני כן הוא כמעט התעלף. יש דברים בכדורגל הישראלי שעדיין אין להם תחליף, אבל הם הופכים לנדירים יותר ויותר.