אירופה זה בהחלט כאן: על ג'ורדי קרויף כיורשו של ריצ'רד נילסן

"ריצ'רד מולר נילסן היה איש ענק ומאמן כדורגל מצוין, ועבורנו הוא קודם כל האיש שהחל בשינוי של הכדורגל הישראלי. נילסן היה זה שהתווה את הדרך בהעברת הכדורגל שלנו ממה שהיה למקצוענות אמיתית, שמתחילה מחוץ למגרש וחודרת פנימה".

כך כתב אברהם גרנט על המאמן הדני של נבחרת ישראל שנפטר בפברואר השנה. אם צריך לחשוב על "יורש" לנילסן, שהגיע עם נבחרת ישראל מרחק שער אחד מהפלייאוף, אין הרבה קשיים. ב-13 באפריל 2012 נחת ג'ורדי קרויף לתוך מכבי תל אביב. בדיוק שנתיים עברו, וקשה לזהות את מה שהיה שם לפני שהגיע לעומת מה שקורה שם עכשיו. שנתיים – זו התקופה שנילסן היה כאן. להולנדי ולדני נקודות השקה רבות אבל גם הרבה שוני. בדבר אחד הם זהים – הכדורגל הישראלי הרוויח מנוכחותם, ובגדול.

מהר מאוד נילסן וקרויף הבינו מה לא עובד בכדורגל הישראלי ומה מונע ממנו מלהתקדם. שניהם התחילו חזק. הבינו מה לא דופק בכדורגל הישראלי ומה חייב להשתנות. נילסן ייבש את יוסי בניון במשחקי הידידות שלקראת הקמפיין, אבל עשה זאת בסטייל ובשיחה שלא דלפה לתקשורת עד שהנושא התקרר. אחד הדברים הראשונים שקרויף עשה בישראל הוא לשחרר את ברק יצחקי. הרבה גבות הורמו אז, אבל כיום מתברר כמה מחשבה לטווח ארוך עמדה מאחורי השלכת יצחקי לאי השכן, וכמה קרויף ומכבי תל אביב, ובמיוחד יצחקי, הרוויחו מהתהליך. שניהם גם ידעו לא להתחשב בדעת הקהל. נילסן זימן לנבחרת את כפיר אודי, וכולם התפוצצו. קרויף החתים את מהראן ראדי, וכמעט כולם חשבו שזו החתמה של קבוצה בעונה פיננסית. כמה הם טעו.

שניהם נתפסו כמתנשאים מעל הכדורגל הישראלי, כמעט כמו כל אדם זר שהגיע לכאן. על קרויף רואים זאת בכל ראיון, גם אם הוא לא ממש מנסה. אצל נילסן זה היה אפילו עמוק יותר. באחד ממשחקי הנבחרת החשובים הוא רצה לשנות מערך. במחצית הוא שאל את שחקניו האם הם מסוגלים להבין את מה שהוא מבקש מהם, והאם תהיה להם היכולת לעשות זאת תוך כדי משחק, או שמא עדיף לבצע את השינוי כבר עכשיו.
נילסן לא פחד להיכנס לתחומים רגישים, אבל עשה זאת בפאסון. כשחיים רביבו אמר שהוא פצוע כי לא יכול להתאמן, הדני הציב אותו כקוון במשחק אימון בקיסריה. כשבהתאחדות טענו שצריך לדרוש מאופ"א להזיז מועדי משחקים שנופלים על חגי ישראל, נילסן אמר להם: "תסלחו לי, אתם מגיעים לשחק בטורניר שהם מארגנים, לפי המועדים שלהם. אתם יכולים לבחור או לא להשתתף בטורניר זה ולארגן טורניר אחר משלכם, אבל אתם לא יכולים לבוא בדרישות הללו".

ג'ורדי לא ניסה לטפל בנושא מועדי ישראל, אבל הוא עדיין תוהה מדוע המשחק המרכזי מתקיים ביום שני, דבר שמפריע לקבוצות המשתתפות באירופה. לפני "משחק הטילים" מול בני יהודה בשנה שעברה, קרויף הצהיר שלא צריך לשחק כדורגל בעת מלחמה. יו"ר ההתאחדות אבי לוזון כעס ואמר: "הוא לא ינהל את הכדורגל כאן". קרויף הגיב בפוליטיקאיות מנומסת וישירה: "אין לי מטרות לנהל את הכדורגל. יש כאן אדם שמספיק טוב בזה".

באחת ממסיבות העיתונאים של נילסן, בדיוק כשהיה צריך להתחיל, שאול איזנברג הגיע עם טלפון באוזן וצווח לעבר המאמן: "ריצ'רד, צ'אנל 1, טראפיק". נילסן לא היסס לרגע, ופנה לכולם: "אפשר להתחיל". זמן זה זמן באירופה של נילסן, ומי שמאחר למסיבות עיתונאים בישראל, יפספס. כן, ביחס לתקשורת הם התנהגו באופן מאוד דומה. נילסן לא היה בקשר עם עיתונאים, לרובם לא היה בכלל את מספר הטלפון שלו. העיתונאים שמסקרים את הנבחרת זוכרים במיוחד משחק חוץ בליכטנשטיין. ערב לפני התרחש הפיגוע הנוראי בדולפינריום, ובהליכת הבוקר של הנבחרת הגיעו העיתונאים וביקשו לדבר עם השחקנים. הם אמרו לנילסן: "הם צריכים אותנו". נילסן ענה בכעס: "הם לא צריכים שום דבר. לכו מפה".

אצל קרויף הדבר זהה, והתקשורת שמסקרת את מכבי תל אביב נאלצה להתמודד עם אורח חיים שונה לחלוטין. אחד הדברים הראשונים שנעשו בתקופת קרויף היה לגדר את מגרש האימונים בקרית שלום. 'מה זאת אומרת שכל אחד יכול לראות את האימון?', תהה קרויף. 'מה זאת אומרת שהתקשורת מדברת עם השחקנים כל הזמן? המצאתם את הכדורגל?'.

אחרי ההפסד להפועל באר שבע בעונה הקודמת, קרויף הגיע בעצמו למסיבת העיתונאים. "בכדורגל יש שלוש אפשרויות", אמר, "ניצחון, תיקו או הפסד. הפסדנו, ונקווה שנלמד את הטעות כדי שזה לא יקרה יותר". כולם ציפו לשטיפה, לכאוס הרגיל שהיה יוצא ממכבי תל אביב. אבל כלום לא קרה. כשהוא היה נתקל בידיעות או כתבות חריפות מדי, הוא אמר: "אתם כורתים את הענף שאתם מסקרים. אם אתם קוטלים את המוצר, איך תרוויחו?".

הקשר של נילסן עם מעסיקיו היה מורכב. הוא ידע להתנהג אליהם בכבוד, אבל חברתית, הוא לא ממש ניסה להתחבר. באחת ממשחקי החוץ בקמפיין, נילסן ישב בלובי עם היו"ר גברי לוי וקצין העיתונות שאול איזנברג. כשהסיגר שלהם נדלק, הדני יצא מהחדר.

זה אולי גם אחד ההבדלים הגדולים ביניהם. נילסן הסקנדינבי הגיע לכאן עם ניסיון במדינות הקרות, גם מבחינת האקלים אבל גם מבחינת המזג. לא קל לאדם כזה להתערבב בחברה הישראלית, ולמרות שהיה חובב קפה שחור, הפער החברתי היה גדול מדי מכדי לגשר, בטח בגיל כזה. וקרויף? הוא אמנם הולנדי בגנים, אבל הבחור עבר הרבה בקריירה, במקומות הכי רחוקים מהאבטיפוס. כמנהל ספורטיבי הוא עבד במלטה ואז בקפריסין, כך שהוא היה מוכן למזרח התיכון החדש. קרויף הוא ג'נטלמן, כמו נילסן, אבל עם טוויסט. אחד המשפטים הכי שמישים של ההולנדי בישראל הוא: "אי אפשר לתחמן את התחמן". "קרויף הוא אנטי-תזה לנילסן בתחום הזה", מספר גורם שהכיר את שניהם. "נילסן ישר כמו סרגל, ומה שיש לקרויף זה הרבה יותר מחוכמת רחוב".

קרויף ידע מה הוא צריך לעשות בישראל ולמי להתחבר. גורם המקורב להולנדי אומר: "הוא לא בחל בשום אמצעים כדי להכיר את הכדורגל הישראלי". וקרויף מכיר. מלמעלה ועד למטה. ממעקבים אחר רוסלן ברסקי בליגה א' ועד טלפונים למאמן הלאומי.

אחד הטלפונים הראשונים לאחר ההגעה למכבי היה לאלי גוטמן. הוא ביקש פגישה, והשניים נפגשו. כשרצה להחתים את איתן טיבי, הוא התקשר לגוטמן להתייעץ. גוטמן ענה: "קח אותו מיד". גם כשנוצרה האפשרות להחתים את ראדי, קרויף הרים טלפון, ושוב, גוטמן המליץ. כיום הקשר התהדק עוד יותר, כשאחד מחברי הצוות של ההולנדי במכבי תל אביב, מאמן הכושר נאצ'ו טורניו, משמש גם כמאמן הכושר של גוטמן בנבחרת ישראל.

הקשר עם רוני לוי, למשל, התחיל כשקרויף שלח אליו את יצחקי. "קרויף היה מספיק אינטליגנט כדי להבין עם מי יש לו עסק", אומר מאמן בית"ר ירושלים. "הוא ידע מה טוב פה ומה רע. הוא בחור חכם, ורואים כמה משקל יש לו בקבוצה שלו. יש לו ידע יוצא מן הכלל בכדורגל, והוא יודע להפעיל מצוין את המערכת, בעיקר מהבחינה הפסיכולוגית. זה לא פשוט. במערכת עם כל כך הרבה שחקנים ואגו וחשיבות עצמית – לדעת לתת לכולם את היחס המרבי והכול בהרגשה טובה".

קרויף אומר שאם יפתח מסעדה, הוא לא ינהל אותה אבל יביא את האנשים הכי טובים שיש כדי שהמסעדה שהוא ישקיע בה תהיה הכי טובה שיש. במכבי תל אביב נותנים לו את מירב הכלים לעשות זאת. ופה ההבדל הגדול בין השניים. נילסן נכנס למערכת לא בריאה, ונאלץ לקבל צוות שלא הוא בחר וסגל עם תקרת זכוכית. לקרויף היה סיכוי גדול יותר להצליח, ואופי סתגלן יותר לתרבות הישראלית, ולכן הוא גם הצליח יותר.

אבל בסופו של דבר, מדובר בסיפור די דומה. סיפור על שני אנשי מקצוע עם עבר עשיר – כל איש לגופו – שהגיעו לכאן תחת סימני שאלה גדולים עוד לפני שהתחילו לעבוד. שניהם קנו את דעת הקהל באמצעות היכולות המקצועית והגינונים האירופיים, ושניהם מהווים דוגמה לגבי המקום שאליו הכדורגל הישראלי צריך ללכת. היום אפילו הסקפטים הכי גדולים, האנשים שהתנגדו באופן נמרץ לאיש המקצוע הזר, חושבים שזו הדרך הכי טובה להצליח. שניהם סימנו מטרה מראש והלכו רק לפיה.

לנילסן ההצלחה עברה בדקה האחרונה ובין הרגליים, ולקרויף ממש לא.