אם הטקסט הזה היה נכתב ביום שני, סמוך לאירועי הדרבי, הוא היה הרבה יותר מתלהם. סביר להניח שהיו בו התנצחויות קשות, וכחנות בלתי מתפשרת, דם מבעבע ואמוציות לוהטות. הייתי מסביר לכם למה אנחנו צודקים והם טועים, למה רק אנחנו רואים בעוד הם עיוורים. הייתי נשמע כמו מטיף אוונגליסט, הייתי מדבר בקול סוחף ונלהב, עם קצף בזווית הפה, מתנפל כמו טורף, מלא אמונה עיוורת, מסית ומוסת. הייתי שופך עכשיו טקסט כמו גרפומן על קוקאין, נכנס באמ-אמא שלהם, אולי אפילו נהנה מזה.
אבל הימים עברו, וזהו, די, כבר אין לי כוח. נמאס לי מהשטויות שלכם. עייפתם אותי. התשתם אותי. אני גמור. עוד סטטוס בפייסבוק, עוד תגובה לסטטוס, עוד טור, עוד טוקבק לטור, עוד סרטון (הפעם מזווית אחרת!), ולכל אחד יש מה להגיד. אומנם חלק מהתגובות נכונות ומאירות עיניים, אבל הבעיה היא שלכל אחד יש דרך לשתף את זה, וכולם מקושרים, וכל מילה של כל פלוני איכשהו מגיעה אליי למכשיר, ובאמת, די, נמאסתם. לא יכול לשמוע אתכם.
וכולם מאוד בטוחים בצדקת דרכם. כל אחד בטוח שהוא מחזיק באמת. כל אחד בטוח שהוא רואה משהו בבירור, ולא מבין איך לא כולם איתו. חלק מהווכחנים האובססיביים האלה, מחרחרי הריב וחובבי המדון, הם אנשים טובים. באמת, אני מכיר אותם. אבל כשזה מגיע להפועל-מכבי, הכול מתעוות. הדם מתרתח. האפשרות לביקורת עצמית מתבטלת. עיוורים מרוב שנאה. זה רק אירוני שבניסיון להסביר למה הצד השני יותר אלים, הם לא יהססו להתלהם. הם יאמרו "נכון, אולי גם אנחנו לא בסדר, אבל אתם...". וה"אבל" הזה, שממחיש את העקשנות שלא להתפשר, זה שובר אותי.
כי אתה קולט, אין עם מי לדבר. כולם משוגעים. רק רוצים לשפוך זעם, לבטא את הכעס, להוציא אגרסיות. (אגב, אני כבר לא באמת לא זוכר, מה היו עושים פעם האנשים, לפני הטוקבקים והפייסבוק? איפה היו משחררים את כל האמוציות שמצטברות שם?). הבעיה היא שבכל הנוגע לאהדת ספורט, לא רק מותר להיות פנאט - זו אפילו חובה. וכל המרבה הרי זה משובח. אנשים נורמטיביים, בעלי אמות מוסר בסיסיות, כאלה שבכל שאר תחומי החיים מאמינים בסובלנות ובהבנת הזולת משתוללים, ובגאווה.
העיתונאי אהרל'ה וייסברג כתב יפה על ההתמכרות לפנאטיות הזו, בשני הצדדים. איך האוהדים זקוקים לה, נהנים ממנה, איך זה מניע אותם ומרגש אותם. רואים את זה בכל מקום. אם לא מכבי-הפועל, הם יפנו את השנאה לבארסה-ריאל. למען השם, אפילו בפדרר-נדאל הם יפתחו שנאה, כאילו המטרה שלהם בחיים היא לפתח יריבות, למצוא איזה אובייקט ולהפנות אליו את כל התסכולים, לשנוא ולשנוא ולשנוא את המנוולים. רק בעולם כזה, המשפט I will fuck your mother הוא לא מספיק דרמטי, לא מספיק יוצא דופן, כאילו נדרש יותר כדי להצדיק תגובה נזעמת.
והעיר שלי תל אביב, האהובה שלי, זו שמתיימרת להיות פתוחה וליברלית, כל מה שהיא חוותה השבוע מעבר לאיבה ושליליות וכעס ורוגז - היה בעיקר קטנוניות. תל אביבים, אנשי העולם הגדול, חשפו מנטליות מקומונית. אנשים נפוחים, מלאים בעצמם, שבטוחים שזה מרכז העולם, כאילו את כולם מעניין הסופו הזה. וכמובן שגם אני הייתי שם, נסחף עם כולם, לרגעים ממש זועם, שומע את התלונות והטענות שלהם ומת לענות, רק רוצה לעלות על השולחן ולצעוק. ועכשיו אני נזכר בזה במבוכה, מלא חרטה.
ומאז, כשאני מתהלך לאטי
בעולם הזדוני הזה
מחפש אחר האור
בחשכת השיגעון
אני שואל את עצמי
האם התקווה אבדה?
האם כל מה שנשאר
זה רק כאב, שנאה ויגון?
ובכל פעם שכך אני מרגיש בפנים,
יש רק דבר אחד שאני רוצה לדעת
מה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה? אה?
מה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה?