הבקעת השער היא ללא ספק נקודת השיא של משחק הכדורגל. כל האימונים וכל המאמצים מנותבים בדיוק לנקודת הזמן הקצרה הזאת. אבל מה קורה לאחר הכיבוש? העובדה שמדובר באירוע שמתרחש מעט מאוד פעמים במשחק (בשונה ממשחקים אחרים בהם ההבקעה, הקליעה או ההנחתה קורות לרוב), הופכת את שמחת ההבקעה לטקס פורקן של ממש. אחד מכוון אצבעות לקהל בתנועת אקדח, אחד פורש ידיים ומנסה להמריא ואחר מפסק רגליים ורוקד ליד דגל הקרן. כל אחד והשריטה שלו. ובכל זאת יש ככל הנראה הסבר עמוק לכל אותן התגובות. מאחורי הטירוף הספונטני יש היגיון מסוים שמסביר חלק מהעניין. החגיגה, יש הטוענים, היא ביטוי למציאות חברתית, תרבותית ואפילו פוליטית רחבה יותר.
השמחה והריקודים לאחר הבקעת השערים זוכים בדרך כלל להתייחסות קלילה ומשעשעת, אולי גם ביקורתית לעיתים, אבל בטח לא הרבה מעבר לכך. מרק טרנר, חוקר בריטי, החליט דווקא לקחת את העסק הזה ברצינות. לטענתו, אפשר להבין מאותן חגיגות הרבה מאוד על החברה והתרבות שבהן הן מתרחשות. במחקר שפרסם בשנה שעברה בחן טרנר את חגיגות הכיבוש בכדורגל האנגלי לאורך יותר מששה עשורים. הטענה המרכזית שלו היא שהחגיגות אמנם מגוונות אבל לא לגמרי מקריות. בכל תקופה ניתן למצוא מכנה משותף לכל אותן חגיגות, שמבטאות, לא במודע, את הערכים בדומיננטיים של אותה התקופה.
עד אמצע שנות השישים, מוצא טרנר, שהחגיגות לאחר השערים היו מאוד שמרניות. הכובשים זכו לרוב ללחיצת יד רשמית או לטפיחה על השכם משאר חברי הקבוצה, אגב חזרה מהירה למרכז המגרש. במונחים של היום זאת אפילו לא חגיגה. גם בכיבושים של שערים דרמטיים התגובות נותרו מאופקות. זה כמובן לא מקרי ומשקף במידה רבה את ההוויה החברתית לאחר מלחמת העולם השנייה - חברה של פועלים עם ערכים של עבודת צוות וסולידריות קבוצתית. הברכות הרשמיות בין חברי הקבוצה מלמדות כי הגול נתפס כחשוב יותר לקבוצה מאשר לשחקן עצמו. מטרת העל של הכדורגלן הייתה למעשה לשרת את האינטרסים הקבוצתיים יותר מהאישיים.
מאמצע שנות השישים, ניתן לראות את לידתה של חגיגת הטלוויזיה. שידורי הספורט ונוכחותן של מצלמות הטלוויזיה במגרשים שינו את רבדים רבים במשחק וביניהם גם את טקסי החגיגה. התקופה מייצגת מעבר מחברה שמרנית לחברה רגשית ובעיקר אינדיבידואלית. הטלוויזיה הכתיבה מערכת יחסים חדשה בין השחקנים והקהל והחגיגות, בהתאם, הפכו אישיות יותר. כדורגלנים החלו להבין שהם חלק מהצגה גדולה יותר ומבקיעים מיהרו למשל לרוץ לקהל לאחר הכיבוש, לעתים אפילו תוך יצירת מגע פיזי. המחוות הרשמיות והקרות התחלפו בחגיגות רגשיות עם דגש על מקומו של הכובש. כך למשל, הרבה כובשים נשכבו על הדשא מייד עם ההבקעה וחיכו ששאר שחקני הקבוצה יקפצו עליהם. הדוגמא הבולטת יותר היא החגיגה בה הכובש מסמן את עצמו לקהל (לרוב על ידי הצבעה על עצמו), כאילו מוודא שכולם יידעו שהוא זה שהבקיע. כך או כך, ברור שהחגיגות האישיות המגוונות קשורות במישרין לשינויים החברתיים שהבליטו את מקומם של הפרטים בחברה על חשבון הקהילה.
בשנות השמונים שני תהליכים משמעותיים השפיעו על חגיגות ההבקעה. המסחור של הספורט והאלימות. טרנר מבחין בשני תהליכים מקבילים. מהצד האחד, החולצות הפכו להיות עניין מרכזי מעצם העובדה שהן נהיו זירה פרסומית. שחקנים החלו להתייחס לחולצה והפכו אותה למרכיב מרכזי בחגיגות הכיבוש. הרמת החולצה, הורדת החולצה, נפנוף בחולצה הפכו לפתע לחלק בלתי נפרד מטקס הבקעת השערים. במקביל, ניתן לראות בתקופה הזאת מיתון של חגיגות לאחר השערים כפועל יוצא מאירועים אלימים בכדורגל האנגלי. שחקנים חששו להזדהות או להיתפס כמי שמעודדים את התופעה. הנוכחות המוגברת של שוטרים על כר הדשא תרמה אף היא לצינון של החגיגות.
משנות התשעים ועד היום ניתן להבין את החגיגות בעיקר באמצעות תהליך הגלובליזציה. משחקי ליגת האלופות ובעיקר חוק בוסמן יצרו ערבוב מעניין של תרבויות במגרשי הכדורגל. הכדורגלן הבודד הפך להיות העניין המרכזי, בין השאר מכיוון שמוקד הכח שהיה בידי המועדונים עבר לידי השחקנים. שחקנים נתפסו כאייקונים תרבותיים. זה בוודאי משתלב עם העובדה שבתקופה הזאת צעירים ובני נוער בכל העולם החלו לצפות באמצעות טכנולוגיות תקשורתיות מתקדמות ב- MTV וערוצים בינ"ל נוספים וממילא החלו לדבר ולחשוב במונחים של קליפים וכוכבים. שחקני הכדורגל הפכו בהתאם את טקס ההבקעה לחתימה אישית, שהיא לא פחות ממופע. כל כדורגלן אימץ סגנון שהחל ללוות אותו בכל כיבוש. טרנר קושר את זה גם לעלייתם של משחקי המחשב שהצריכו כל שחקן לבסס מאפיין ייחודי שיזוהה איתו ויוכל לבוא לידי ביטוי גם במשחקים.
בכל מקרה מופעי הראווה לאחר הכיבוש הפכו לפולחן בפני עצמם וניתן, על פי המחקר, להצביע על מספר סגנונות מרכזיים: האקרובטיים שכוללים את הפליק-פלאקים, הסאלטות והמופעים הגופניים למיניהם; הרקדנים שכוללים את כל הטווח שבין רוז'ה מילה הקמרוני ועד ריקודי דגל הקרן המפורסמים; השחקנים התיאטרליים מבקיעים שהופכים לחיות לאחר השער (תנועות פנתר, הליכה על ארבע וכו'), מנגנים בכינורות ועד לכאלו שקופאים במקום כמעין הצגה דרמטית; שולפי האביזרים מהמוצץ של טבס ועד למסכות של סבה; ועוד כמה סגנונות קלאסיים נוספים.
חקר הספורט, בהקשר החברתי שלו, מאפשר לעתים להבין את המציאות החברתית שמעבר לו. העובדה שמדובר במרחב רגשי שמייצר תגובות מהירות ומשוחררות, מאפשרת להבין את הלכי הרוח האותנטיים. עכשיו רק נותר להמתין לסגנונות הריקוד החדשים שאולי יסייעו לנו להבין מה בעצם השתנה בנו כחברה.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן
לכל הכתבות במדור "ספורט בחקירה"