מניות חמות
דארן קוליסון (לוס אנג'לס קליפרס)
שימו לב לקליפרס כשאתם מדברים על מועמדות לאליפות. לא, ברצינות, אחד באפריל נגמר כבר - שימו לב לקליפרס. החבורה של דוק ריברס כבר עם המאזן השלישי בליגה (ולצערם גם במערב) ומה שמרשים במיוחד זה האופן בו הם מסתדרים למרות מיני מכת פציעות. הם שרדו את ההיעדרות של כריס פול, לא התרגשו מכך שג'יי ג'יי רדיק בקושי משחק השנה, לא נבהלו כשג'מאל קרופורד הנהדר נעלם לשבועיים ולא עוצרים גם כשבלייק גריפין נח קצת. על כל פצוע ריברס מוצא שחקן משנה שמתעלה - מאט בארנס חוזר להיות שחקן כנף משובח, ג'ארד דאדלי פתאום מופיע למשחק מזדמן, דני גריינג'ר נראה הרבה יותר טוב ואפילו הידו טורקוגלו הבליח במשחק האחרון. היכולת הזאת של שחקני משנה להתעלות בדיוק כשצריך אותם מאפיינת קבוצה שבשלה להיאבק על התואר.
עם כל הכבוד לכל האחרים, שחקן המשנה המרשים ביותר כרגע הוא קוליסון. מי שהגיע על תקן פוינט גארד מחליף די שולי בעקבות האכזבה ממנו בדאלאס הפך בחודשים האחרונים לשחקן מפתח באחת הקבוצות הטובות בליגה. זה החל בכך שהוא נכנס לנעליו של CP3 הפצוע בינואר ותרם להצלחה הקבוצתית באותה תקופה והמשיך בהצטרפות שלו לחמישייה לצד פול כמוביל כדור נוסף שגם קולע שלשות בקאץ' אנד שוט באחוזים נהדרים. את חודש מרץ קוליסון סיים עם 15.5 נקודות למשחק ב-48.3 אחוזים מהשדה, כולל 1.6 שלשות ב-44.7 אחוזים, והוסיף 4.2 אסיסטים על 1.7 איבודים ו-1.5 חטיפות. כמו כל כך הרבה שחקנים בשנים האחרונות, נדמה שגם קוליסון ממציא את עצמו מחדש אצל ריברס.
יונאס ולנצ'יונאס (טורונטו ראפטורס)
באופן כללי, התקופה הזו בשנה היא תקופה טובה לשחקני משנה צעירים שפתאום משהו מתחבר אצלם. יש שחקנים שאוהבים במיוחד את סוף העונה, למשל ניקולה ווצ'ביץ' ששוב מככב אחרי האולסטאר עם 16.3 נקודות ו-11.6 ריבאונדים למשחק. יש כאלה שמבצעים קפיצת מדרגה משמעותית אחרי עונה לא רעה באופן כללי, למשל מרקיף מוריס שמאז האולסטאר מספק 16.7 נקודות למשחק באחוזים נהדרים ועם 5.1 הליכות לקו העונשין במשחק. ויש כאלה שרוב העונה נדמה היה שהציפיות מהם היו מוגזמות ופתאום לאחרונה מתחילים לממש אותן, למשל ולנצ'יונאס.
דווקא ההצלחה של טורונטו הקשתה על תהליך ההתפתחות של הסנטר הליטאי, פתאום לא היה זמן להכניס אותו לעניינים בקצב שלו וקל היה לשכוח שמדובר בסך הכול בעונה השנייה ב-NBA של ילד שחגג החודש 22. הוא לא היה מספיק דומיננטי גם בהגנה וגם בהתקפה ונותר שחקן משני בקבוצה של שני גארדים איכותיים. בשבועות האחרונים ניתן לזהות שינוי, בעיקר בצד ההתקפי. ולנצ'יונאס עדיין לא מקבל יותר מדי כדורים, אך לאחר 14.1 נקודות למשחק בכמעט 60 אחוזים מהשדה ו-90 אחוזים מהעונשין בעשרת המשחקים האחרונים, קשה יותר שלא להכניס לו כדור כשהוא תופס עמדה טובה. הדעיכה של אינדיאנה מאפשרת לקנדים לפחות לפנטז על קמפיין פלייאוף ארוך, אם יונאס ימשיך ביכולת הזאת אולי יהיה להם סיכוי.
מייסון פלאמלי (ברוקלין נטס)
גבירותיי ורבותיי, מהפך במשפחת פלאמלי. לאחר שהאח הגדול מיילס פתח את העונה בסערה בפיניקס, ככל שנקפו החודשים המעמד של מיילס ירד במקביל לעלייה במעמדו של מייסון, שהשתלט על תפקיד הסנטר הפותח של ברוקלין. בכל עונה יש כמה רוקיס שפורצים לקראת הסוף תוך ניצול הזדמנויות, הבולט בשבועות האחרונים הוא גורגי דיאנג ממינסוטה שניצל את הפציעה של ניקולה פקוביץ' כדי לספק 12.1 נקודות ב-64.5 אחוזים מהשדה ו-12 ריבאונדים בתשעת המשחקים האחרונים. גם פלאמלי ניצל את הפציעה של ברוק לופז, אבל הוא אפקטיבי כבר כמה חודשים טובים ועושה זאת באחת הקבוצות המצליחות בליגה בחצי השני של העונה.
במקרה של פלאמלי אין מספרים דרמטיים מדי לספק. בקבוצה שכוללת לפחות סקורר איכותי אחד בכל שאר העמדות, הסנטר היעיל אחראי על הדברים הקטנים. הוא הולך ומשתפר כל חודש ומאז האולסטאר מספק 8 נקודות ב-62 אחוזים מהשדה ו-6 ריבאונדים ב-21 דקות משחק. הוא לא עוגן הגנתי ברמה של הסנטרים הבכירים (כולל לופז), אבל הוא השתלב נהדר בהגנה הקבוצתית המשודרגת של ברוקלין, הגנה שמתאימה לסנטר נייד כמוהו הרבה יותר מאשר ללופז. מעט מאוד רוקיס הולכים לקבל דקות משמעותיות בפלייאוף השנה, פלאמלי יהיה הבכיר שבהם.
מניות קרות
פול ג'ורג' (אינדיאנה פייסרס)
מה קורה לאינדיאנה? הקבוצה שנדמה היה שתטייל לאזור ה-65 ניצחונות לא מצליחה להתאושש מהתקופה הרעה, ירדה למקום החמישי בליגה והלחץ מתחיל ליצור בקיעים בתלכיד הקבוצתי. היא הפסידה שישה מתוך שמונת משחקיה האחרונים. התחושה שלי היא שמדובר קודם כל בבעיה פיזית - השיטה של פרנק ווגל דורשת השקעה אדירה בעבודה ההגנתית, שחקני החמישייה משחקים הרבה דקות וכמעט לא מחמיצים משחקים, צוות האימון והשחקנים עדיין לא יודעים איך קבוצה של 60 ניצחונות ומעלה אמורה לחלק כוחות במהלך העונה והתוצאה הייתה שהם התחילו חזק מדי. בתקופה הטובה כמעט כל ההפסדים של הפייסרס היו במשחק השני בבק-טו-בק, בדיעבד זה היה רמז לכך שהקבוצה קרובה מדי לשיא המאמץ. חודש מרץ היה קטלני במיוחד בהקשר הזה, הוא כלל 18 משחקים ו-5 בק-טו-בק, הבשורה הטובה היא שהלו"ז הצפוף נגמר ואינדיאנה לא תשחק יותר העונה שני משחקים ברצף.
פול ג'ורג' הוא המייצג הבולט של התופעה. בחצי הראשון של העונה הוא נתן הכול בכל משחק והיה גם אחד מחמשת שחקני ההתקפה הטובים בליגה וגם אחד משני שחקני ההגנה. את המחיר הוא משלם בחצי השני. בדומה לקבוצה בכללותה, גם אצל ג'ורג' ההגנה נחלשה רק במעט וההבדל המשמעותי הוא בצד ההתקפי בו ההצלחה שלו פחות טבעית. ב-2013 הוא היה קולע כמה זריקות קשות כל משחק והוציא מעצמו לחלוטין את המקסימום. מספרי 2013 שלו היו 23.8 נקודות ב-47.1 אחוזים מהשדה, כולל 2.6 שלשות ב-40 אחוזים, 3.5 אסיסטים ו-2.6 איבודים. ב-2014 המספרים הם 20.2 נקודות ב-39.4 אחוזים מהשדה, 2 שלשות ב-33.1 אחוזים, 3.5 אסיסטים ו-3 איבודים. לקראת הפלייאוף, ווגל יכול לשקול ברצינות לוותר על המקום הראשון במזרח כדי לתת לג'ורג' ולשאר הכוכבים זמן לנוח ולהגיע רעננים יותר לפלייאוף, אחרת הסיפור הזה עוד יכול להיגמר הרבה יותר מוקדם מהצפוי.
צ'נדלר פארסונס (יוסטון רוקטס)
קשה להתלונן על פארסונס. שחקן שנבחר בסיבוב השני והפך תוך שלוש עונות לשחקן השלישי בחשיבותו בסמי-קונטנדרית תוך כדי שהוא מרוויח פחות מעומרי כספי. גם כשהוא לקח צעד אחורה בחודשים האחרונים זה לא ממש הפריע לרוקטס להתקדם. אבל הפציעות של דווייט הווארד ופטריק בברלי, בעיצומם של מאבקי המיקום לקראת הפלייאוף, הובילו לכך שפתאום יוסטון זקוקה לפארסונס הרבה יותר, בעיקר בתפקיד הסקורר השני. הוא אכן לוקח על עצמו יותר ומדי פעם מספק משחק מרשים מול אחת הנמושות ההגנתיות של הליגה, אבל בתמונה הגדולה הירידה בעיצומה.
את חודש מרץ פארסונס סיים עם 14 נקודות למשחק ב-41.1 אחוזים מהשדה ו-28.3 אחוזים משלוש. זה היה שיא של ירידה שבאה לידי ביטוי גם בחודשיים הקודמים. הסמול פורוורד המגוון חיפה על כושר הקליעה הירוד ב-5 אסיסטים למשחק, אבל בלי הווארד חשוב במיוחד שהוא ישים את הכדור בתוך הטבעת. מבחינה הגנתית, קשה לזכור שבעונת הרוקי הוא נחשב לסטופר בהתהוות. הוא שומר על שחקן הכנף הבכיר של היריבה כי ג'יימס הארדן לא מתכוון לעשות את זה, ויותר מדי פעמים שחקן הכנף הזה חוגג. אם יוסטון חושבת על מעבר של יותר מסיבוב בפלייאוף, היא חייבת את פארסונס בשיאו.
טוני אלן (ממפיס גריזליס)
המאבק על המקומות האחרונים בפלייאוף של המערב כולל לאחרונה יותר מדי הפסדים מיותרים. ממפיס ודאלאס לא יציבות ואפשרו לפיניקס לחזור לעניינים למרות ההפסד הלא צפוי ללייקרס. במקרה של הגריזליס זה מפתיע, כי נדמה היה שהם בדרך הבטוחה למעלה ולמאבק על המקום השישי. לאחרונה הם מפסידים לרוב הקבוצות הטובות שהם פוגשים ועובדים קשה מדי כדי לנצח נמושות כמו יוטה, ניו אורלינס ואינדיאנה.
בזמן שהשלישייה מייק קונלי, זאק רנדולף ומארק גאסול בסך הכול עושה את העבודה שלה, רוטציית שחקני הכנף ממשיכה להיות בעייתית. בשנים קודמות היה מחסור חמור בשחקנים ראויים, השנה יש דווקא עודף של שחקני כנף סבירים. אף אחד מהם לא כוכב וההיררכיה ביניהם לא ברורה ומשתנה ממשחק למשחק, לכן הם מתקשים לשמור על יציבות. מי שנפגע במיוחד מהמצב הוא טוני אלן, באנקר בחמישייה עד לאמצע העונה הנוכחית. הסטופר הנהדר נפצע במהלך העונה ומאז הוא עולה מהספסל לכמות משתנה של דקות. מי שהיה אחד השחקנים החשובים בקבוצה שהגיעה לגמר המערב בעונה שעברה מתפקד עכשיו כעוד שחקן רוטציה. את חודש מרץ הוא סיים עם 20 דקות משחק ו-7.4 נקודות למשחק. יכול להיות שבקיץ יגיע הזמן שלו לחפש קבוצה שיכולה להרשות לעצמה שחקן שלא קולע מבחוץ וכך תוכל להשתמש באיכויות ההגנתיות שלו.
