1.
לאחר שראה איך עשר נקודות ההפרש עמן סיימה מכבי תל אביב את הרבע השלישי נמחקות והופכות לשלוש נקודות יתרון ירוקות, לאחר שלשה במשחק מעבר של דגן יבזורי, לקח דיוויד בלאט פסק זמן ועבר להרכב יום הדין שהתחבב עליו לאחרונה. אם ביג סופו לא בעניין, אלכס טיוס דווקא כן אבל חסר תועלת לחלוטין מול האזורית המתחלפת 1-3-1 שהעמיד מולו דני פרנקו והאחים ז'יזיץ' שניהם לא לבושים, אז קדימה: סופר-מגה סמול בול בלי אף גבוה שמפריע. וזה הלך לא רע. אז פעם אחת הלך דונטה סמית' לאיבוד ואפשר לגיא פניני להוציא לדיוויד בלו לשלשה. ופעם שניה ניצל פניני את בעיות המאצ'אפ והוסיף 2 נקודות משלו. העניין הוא שגם פרנקו יודע לנצל פסקי זמן ולאתר אי התאמות הגנתיות, כשנתן לסמית' שלו ללכת על הרגליים הבעייתיות של פניני בהגנה וניצל את היעדרו של אלכס טיוס מהליינאפ ההגנתי של מכבי (ואת העזרה המאוחרת של בלו לאחר שדווין סמית' התחייב לדאבלאפ).
עם כל הכבוד לטקטיקות, איבדה מכבי את המשחק לחיפה דווקא בדברים שהם תכל'ס, כמו בחסימה המטורפת של בריאן רנדל על פניני במצב של אחד על כלום ובהתקפה האחרונה שלה. כשמכבי חיפה צריכה סל, היא נותנת את הכדור לאס שלה (דונטה סמית' בשבילכם). אותו אס שסיים אתמול עם מדד יעילות 32 שמורכב מ-16 נקודות, 9 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. ככה היא חזרה למשחק, צעד אחר צעד, וככה היא גם ניצחה אותו. עם פסקי זמן או בלי פסקי זמן. עם תרגילים או בלי. יש למי ללכת, וכולם יודעים. בהתקפה האחרונה של מכבי, הכדור הגיע לגיא פניני עם 10 שניות לסוף. בקבוצה נורמאלית, יש עכשיו שתי אפשרויות: לתת את הכדור לפוינט גארד כדי שיקבל החלטה או ללכת לגו-טו-גאי. לפעמים, אגב, זה אותו השחקן. אבל מכבי היא לא קבוצה נורמאלית. אף אחד לא קם, אז פניני כדרר, נפטר מהכדור לכיוון הכללי של בלו (בלי קשר עין לסל), שהעביר את תפוח האדמה הלוהט לדווין סמית', שמסר אותו לקיבינימט. מקרי? בהתקפה המסודרת האחרונה של מכבי, חדר ריקי היקמן על קו הבסיס בלי שליטה, רק כדי להוציא את הירוקים להתקפה. כמו עדר בלי רועה עם שחקנים שלא רואים.
2.
תוך כדי רצף הניצחונות היפה של מכבי תל אביב, כאשר דיוויד בלאט מקפיד לספור ניצחון אחר ניצחון מבלי להתבלבל, תהינו בקול רם מי זו מכבי. האם זו הקבוצה המבולבלת והאבודה שראינו בשלבים מוקדמים של העונה או שמא החבורה המאוחדת ומלאת הביטחון שרצה משך כמה שבועות רצופים מאוחר יותר. תהינו עוד האם הרוח הגבית הצליחה להסתיר את הסדקים והחורים בבניית הקבוצה ובניהולה המקצועי או שמא פשוט מדובר בחבורה שהלכה, התגבשה והשתפרה במשך הזמן.
העונה של מכבי תוכרע, לטוב או לרע, בחודשיים הקרובים ובפני מכבי עדיין קיימת אפשרות ריאלית לחלוטין להעפיל לפיינל פור של היורוליג ולקחת את האליפות בארץ. אבל לפחות נכון לעכשיו, מכבי מציגה בפנינו פניית פרסה מוחלטת וחוזרת ליכולת המשחק וליכולת להפסיד מול קבוצות בינוניות. שמשחקות רע. כי אם תשאלו את פרנקו, גם הוא יגיד לכם שברמת משחק כזו הקבוצה שלו הייתה מפסידה (שוב) גם להפועל תל אביב וגם להפועל ירושלים.
3.
ובינתיים, ממשיכה חבורת הרקדנים של אורי אלון לעשות את מה שהיא יודעת. כלומר לרקוד. עוד מופע פירוטכני מרהיב עם עוד תצוגת שלשות ועוד מספרי אסיסטים מרשימים (לקבוצה שמוסרת הכי הרבה והכי טוב בליגה). הפועל ירושלים מציגה לראווה רמת כשרון נקודתית שפשוט אין לאף אחד אחר בשלולית. לאף קבוצה אין סקורינג גארד ברמה של ברייסי רייט.
לאף אחד כאן אין 4 מוכשר ו-ורסטילי כמו ג'וש דאנקן. ובמשחק שבו ליאור אליהו נעדר ואת מקומו ממלאים רונלד דופרי (שמקבל דקות בעמדה 4) וגרסה קשוחה, אינטיליגנטית וקפיצית של יניב גרין יש לה קו קדמי נטול מתחרים ברמה המקומית. הפועל ירושלים טובה ומתחילה להבין את זה. וגם כשהפועל תל אביב מתפוצצת עם רבע ראשון של 28 נקודות, זה רק עניין של זמן עד שהחברה של דרווין קיצ'ן תיקח פיקוד. הפועל תל אביב פשוט לא מסוגלת להחזיק מעמד בקצב שכזה מול הסגל של בראד גרינברג, בטח ובטח כשהיא כל כך לא מרוכזת וכל כך רכה.
4.
מילה אחרונה על המאמן של ירושלים. יכול להיות שממרום גילו זוכר הקואץ' סלי קלאץ' גדולים מהעבר (ואולי זה בכלל תרגיל ששרטט אורן עמיאל), אבל לנו הזכיר המהלך שהוביל לקליעה עם באזר המחצית של רפי מנקו את הקליעה הגדולה של כריסטיאן לייטנר במדי דיוק, אי שם בשנת 1992.