"רוקי" הוא אחד מסרטי הספורט הטובים בכל הזמנים. ספורטאים שצופים בו כיום יכולים להזדהות עם סיפור הגבורה, אבל פחות עם הפרטים הקטנים. הרבה דברים השתנו מאמצע שנות השבעים. בימינו, ספורטאים מובילים כבר לא מתאמנים בחדרי כושר מעופשים, לא רצים באזורי תעשיה אפורים ומוזנחים, ובטח שלא חובטים בנתחי בשר קפואים. כיום אנחנו חיים בתקופה של ציידי כשרונות, צוותים מקצועיים, אקדמיות לספורט, תכניות אימון באינטרנט ובקיצור טיפוח ספורטאים ב"תנאי מעבדה" - התנאים שיריבו של סילבסטר סטאלון ב"רוקי 4", דראגו הרוסי, זכה להם.
אבל מה שיפה בספורט הוא שתמיד יש יוצאים מהכלל, וכך יצא שהאצן המהיר בעולם בחורף האחרון, ריצ'רד קילטי הבריטי שזכה באליפות העולם ב-60 מטר, הוא סוג של רוקי בלבואה מהסרט של סילבסטר סטאלון. למעשה, סיפור החיים שלו הרבה יותר מורכב ומסובך. לא רק שהוא הצליח למרות שאף אחד לא האמין בו, הוא גם נושא עימו סיפור חיים דרמטי שכולל ילדות כהומלס, חיים בעוני, מעצר מתוקשר, התעלמות מצד התאחדות האתלטיקה הבריטית - כל אלה מלווים בתקופה ארוכה של בדידות ואימוני ריצה ברחובות, אימוני כושר בחצר הבית וחיים בתנאים קשים מאוד. מסתבר שגם ככה אפשר להפוך לאלוף עולם.
באחד הראיונות שלו אחרי זכייתו באליפות העולם באולם באתלטיקה שהתקיימה בתחילת מרץ, סיפר קילטי בן ה-24 על האווירה לפני הזינוק למרוץ ששינה את חייו. "כולם דיברו, ניסו לבלבל אחד את השני ולשחק משחקים פסיכולוגיים. נסטה קרטר (אחד הספרינטרים הג'מייקנים המובילים - ד.ב) היה מלא בביטחון וניסה להראות את זה. כשאנשים מנסים לשבור אותי על קו הזינוק אני צוחק ואומר לעצמי שאי אפשר לשבור אותי כי עברתי דברים בחיים שאף אחד לא עבר".
קילטי התכוון לסיפור החיים הקשה שלו, שהתחיל ב-1989 בעיר סטוקטון שבצפון-מזרח אנגליה. את שנותיו הראשונות אפשר לכנות כ"ילדות רגילה" כשאביו שהיה בעברו ספרינטר ולאחר מכן בודי-בילדר ושומר ראש החזיק במועדון לילה ופירנס את המשפחה. עוד לפני גיל 10 קילטי זוהה כילד שרץ מהר מאוד, ולמרות שהיה שמנמן ניצח בכל התחרויות לבתי ספר שבהן השתתף, ובגיל 12 הצליח לשבור את השיא הבריטי לילדים בריצת 60 מטר.
במקביל להצלחתו של הילד, העסק של אביו התמוטט ומשפחתו איבדה את כל רכושה. כשקילטי היה בן 13 הוא מצא את עצמו יחד עם שני הורים ועוד ארבעה אחים ואחיות בהוסטל להומלסים, שם הם התגוררו במשך שבעה חודשים בחדר אחד, עד שהוריו הצליחו לקום שוב על הרגליים. "נחשפתי שם לדברים קשים מאוד. היו שם חולי נפש ואנשים כל הזמן נדקרו והוכו במסדרונות. לאף אחד לא היה כסף וכולם ניסו לשדוד אחד מהשני. כל זה הפך אותי לאדם הרבה יותר חזק", מסביר קילטי ומספק את התשובה הראשונה מבין כמה לשאלה הגדולה שנשאלה לפני פחות מחודש: "מאיפה בא הספרינטר החדש שמשגע את עולם האתלטיקה?"
דווקא בבועת האתלטיקה הבריטית הכירו מצוין את קילטי. אחרי ששבר את השיא לילדים ב-60 מטר הוא היה חבר בכל נבחרות הגילאים של האי הבריטי, והיה אלוף בריטניה לנוער וגם האלוף הלאומי לבתי ספר בריצת 100 מטר, כשקבע 10.73 שניות בגיל 17, הוא אפילו זכה לכינוי "הטורנאדו מטיסייד" על שם האזור שהוא גדל בו. מצד שני, אחרי גיל 18 הוא לא הצליח למצוא את מקומו בצמרת האתלטיקה הבריטית, וההישג הטוב ביותר שלו בשנים הראשונות שלו כבוגר היה מדליית כסף באליפות אירופה עד גיל 23 כחבר ברביעיית השליחים הבריטית.
עושה רושם שהבריטים לא ממש האמינו בו, ואולי זה בגלל שסטטיסטית קשה לבנות על אצן לבן שיגיע לרמה בינלאומית גבוהה כפי שמצפים בממלכה המאוחדת, מדינה שייצרה עד היום ארבעה אצנים שירדו מ-10 שניות ב-100 מטרים. היות ורק אצן לבן אחד בעולם הצליח לעשות את זה (כריסטוף למייטרה הצרפתי), טבעי להשקיע יותר באתלטים שנהנים מיתרון גנטי, ולא חסרים כאלה בבריטניה. בנוסף, אי אפשר להאשים יותר מדי את ההתאחדות הבריטית, כי קילטי אכזב באליפות העולם לנוער ב-2008 כשלא הצליח לעלות לגמר ריצת ה-200 מטר.
בזמן שאצני הצמרת הבריטים נהנו מתנאים כלכליים טובים ותנאי אימון מצויינים, קילטי מצא את עצמו בגילאים 20-22 ללא תמיכה כספית, ואפילו בלי מתקן ראוי להתאמן בו. הנבחרת הבריטית התאמנה בלונדון, והוא נותר הרחק משם, במידלסבורו הצפונית. "לא רצתי במסלול, אלא על הכבישים של העיר עם נעלי ריצה רגילות. חיזקתי את הרגליים באימוני קפיצות על חומה בחצר הבית, ועבדתי עם משקולות בחדרי כושר מקומיים. כשהחברים שלי החליטו לרכב על אופנועים לאורך נהר טיז, אני הייתי רץ אחריהם והם היו מעודדים אותי. במקרים אחרים מצאתי את עצמי לבד, מחפש גבעות לרוץ עליהן מעלה ומטה עד שהייתי מתעייף". בתום תקופת האימונים הזאת, הוא חזר לנסות את מזלו בתחרויות הגדולות בבריטניה, בשאיפה לחזור לנבחרת הלאומית.
לקראת עונת התחרויות ב-2011 קילטי החליט ללכת על כל הקופה ועבר ללונדון כדי להתאמן אצל גדול הספרינטרים הבריטים בכל הזמנים, לינפורד כריסטי. למרות שהצליח לשפר את שיאיו בריצות הספרינט, זה עדיין לא הספיק לו כדי לקבל מימון מההתאחדות הבריטית. "ישנתי בדירת חדר מעופשת בצפון לונדון יחד עם אתלט נוסף, לוק לנון פורד (גם הוא הפך למדליסט בריצת שליחים באליפות העולם באולם - ד.ב). ניסינו להצטמצם כמה שאפשר, קנינו את האוכל הזול ביותר כי לא היה לנו כסף לכלום, אבל ניסינו להתקיים", סיפר קילטי.
בתור מי שנלחם כל כך הרבה שנים, קילטי חלם על מקום בנבחרת הבריטית למשחקים האולימפיים בלונדון, וזו הסיבה שהוא החליט להקריב את הכל ולחיות בעוני למען המטרה. עם תחילת עונת התחרווית ב-2012 הוא הצליח להתגבר על פציעה בשריר הירך האחורי וקבע את הקריטריון האולימפי בריצת 200 מטר כשרץ את המרחק בזמן של 20.50 שניות. הוא היה האצן הבריטי השלישי שקבע את הקריטריון, וראה מקרוב את החלום האולימפי מאחר והבריטים יכלו לשתף שלושה אצנים. אבל בהתאחדות הבריטית החליטו לבחון את יכולתו של קילטי ב-200 מטר פעם נוספת בתחרות גדולה שהתקיימה בבירמינגהאם. אל התחרות הזאת קילטי מספר שהגיע פצוע, כי שריר הירך האחורי שוב אותת, ושם הוא סיים במקום האחרון בזמן חלש.
קברניטי האתלטיקה הבריטית החליטו שלא לצרף אותו לסגל הסופי ללונדון 2012, ובעצם ויתרו על המקום שהיה להם לרץ שלישי. הם שלחו למשחקים את כריסטיאן מלקולם וכריס אלינגטון - הראשון נשר בחצי הגמר והשני כבר במוקדמות. קילטי ההמום היה כל כך פגוע מההחלטה, כשבמקביל לניפוץ החלום האולימפי הוא שוב הפסיק לזכות במימון מההתאחדות הבריטית. אבל קילטי לא ויתר וסיפר: "כל מה שאני רוצה זה לתת מוטיבציה לאנשים מה"טיסייד" (המקום בו גדל) ולהוכיח להם שלא משנה מאיזה רקע אתה מגיע, אתה כל הזמן חייב להילחם ולא לקבל את המילה לא כתשובה".
זה לא עזר לקילטי לזכות בערעור שהגיש כדי להשתתף במשחקים האולימפיים, אבל הוא בחר להמשיך הלאה למרות שהיה קרוב מאוד לוותר. קצת אחרי שנעצר בסתיו 2012 בחשד לתקיפה באמצעות אלת בייסבול וזוכה לאחר מכן, ב-2013 הוא הבין שהוא חייב להשתכר ובדק אפשרות להתגייס לצבא הבריטי כמדריך כושר גופני או כבאי - מה שהיה יכול להבטיח לו עתיד כלכלי. בשלב הזה מי שמנע ממנו את המהלך הזה היה אבא שלו, שלא הסכים שהבן שלו יוותר על החלום שבאותו רגע כנראה שרק שניהם האמינו בו. "אם לא אבא שלי, אין סיכוי שהייתי הופך לאלוף עולם, הוא נתן לי את כל התמיכה האפשרית", סיפר קילטי שכאתלט בוגר התגורר תקופה ארוכה עם שני הוריו שתמכו בו למרות שלא היה להם יותר מדי. ההכנסה הנוספת שלו הייתה כמרצה בבתי כלא לנוער".
וכך מצא את עצמו קילטי מתכונן לעונה משמעותית נוספת, קיץ 2013 שבמרכזה אליפות העולם באתלטיקה במוסקבה. כל זה אחרי שהוא פספס בשתי מאיות את הקריטריון להשתתפות בריצת ה-60 מטר באליפות אירופה באולם. דווקא בקיץ הוא התעלה על עצמו בריצת ה-200 וסיים שני בתחרות מבחן לקראת אליפות העולם בזמן של 20.50 שניות, מספר שבועות לאחר שקבע שיא אישי של 20.34 שניות. ובכל זאת, הבריטים שוב לא האמינו בו. הם שלחו למוסקבה 2013 את המנצח של אותה תחרות כריס אלינגטון, את דלאנו וויליאמס שהגיע מאיי טורקס וקייקוס שבקריביים וביקש לייצג את בריטניה כי מדינתו הזעירה לא רשומה בהתאחדות הבינלאומית, והבחירה השלישית של הבריטים הייתה אדם ג'מילי שהפך לסנסציה אחרי שזכה באליפות העולם לנוער. קיטלי צורף לסגל רק כרץ מחליף לרביעיית השליחים, עשה את העבודה השחורה שלו כרץ לבן ברביעייה בריצת המוקדמות והוחלף על ידי ג'מילי בריצת הגמר.
הנחישות של קיטלי סוף סוף עבדה לטובתו דווקא אחרי אליפות העולם. במקום לסיים את העונה ממורמר הוא השתתף בתחרות בצפון אנגליה בריצה ל-100 מטרים וקבע שיא אישי מדהים של 10.10 שניות. מהתוצאה הזאת ההתאחדות הבריטית כבר לא יכלה להתעלם, והוא צורף מיד לאימוני הנבחרת בלונדון, תחת הדרכתו של מאמן הספרינטים האמריקאי ריינה ריידר.
ואז הגיעה עונת חורף 2014. קילטי השתתף באליפות בריטניה באולם כדי לנסות ולתפוס את אחד משני המקומות הראשונים ב-60 מטר ולהגיע לאליפות העולם. הוא הגיע בכושר מצוין אחרי שהצוות המקצועי של הנבחרת הבריטית דאג לו לדיאטה ראויה, והמאמן החדש ריידר הבין את יכולות הזינוק המופלאות שלו והחליט לעבוד איתו יותר על טכניקה ופחות על משקולות. באליפות בריטניה הוא שיפר את שיאו האישי ב-60 מטר ל-6.53 שניות, אבל זה הספיק לו רק למקום השלישי מכיוון שג'יימס דאסולו שניצח קבע את תוצאת השנה בעולם (6.47) ודווין צ'יימברס המנוסה הגיע אחריו.
קילטי נאלץ להתמודד עם אכזבה נוספת, אלא שבפעם הראשונה בקריירה המזל האיר לו פנים. ג'יימס דאסולו נפצע וקילטי הוזעק לסגל כמחליפו וכאחד משני הספרינטרים הבריטים בסופוט 2014. הפעם הראשונה ששאלו בעולם האתלטיקה "מי זה קילטי?" הייתה במקצה חצי הגמר, כשהספרינטר הלבן זינק מהר יותר מכולם וקבע את הזמן השני בטיבו (6.52 שניות). ועדיין, כל עוד נסטה קרטר הג'מייקני היה בשטח, כמו גם מרווין ברייסי האמריקאי שהיה פייבוריט, אף אחד לא מיהר להמר על קילטי שלפני התחרות יחס הזכייה שלו בסוכניות ההימורים היה 1 ל-33. וחוץ מזה, הוא בכלל לבן. רק פעם אחת ניצח ספרינטר לבן בהיסטוריה של ריצת ה-60 מטר באליפות העולם.
בריצת הגמר קילטי הוכיח שאף אחד באמת לא יכול לשבור אותו מנטלית. הוא זינק בזמן תגובה מדהים, וקיץ שלוש מאיות נוספות משיאו האישי כדי לחצות ראשון את קו הסיום בזמן של 6.49 שניות בגמר הצמוד ביותר בהיסטוריה של ריצת ה-60 באליפות העולם. "הרגשתי שזה שלי", הוא סיפר לאחר מכן והוסיף: "אנשי הצוות המקצועי אמרו לי לפני הריצה שבחצי הגמר הייתי המהיר מכולם ב-30 המטרים האחרונים ונותר לי רק לשפר את החלק הראשון של הריצה. הייתי מוכן ודרוך לעשות את זה, ידעתי שזה שלי. עם הזינוק הרגשתי שנוריתי מאקדח, ב-30 המטרים הראשונים עוד הרגשתי את האנשים לידי אבל ב-30 הבאים דהרתי לבד. ידעתי שאני המנצח".
סיפור הגבורה המדהים הזה של ספורטאי שנלחם נגד כל העולם הסתיים בהשמעה המרגשת של ההמנון הבריטי, "שם נזכרתי בכל מה שעברתי כדי להיות אלוף עולם. באימונים לבד בכבישים, בכל הרגעים הקשים". ובעצם, נכון לחשוב שסיפורו של קילטי רק התחיל. כעת, כשסוף סוף יש לבריטים סיבה טובה לתפוס ממנו, ואחרי שההישג באליפות העולם סידר אותו לפחות ב-100 אלף פאונד, הוא כבר מוכן למשימה הבאה שלו - להפוך לספרינטר הלבן השני שירד מ-10 שניות ב-100 מטר. "אני חושב שאני יכול לעשות את זה, אני לא יודע אם זה יקרה השנה או בשנה הבאה, אבל זה אפשרי. ברור לי שזו הצהרה גדולה בגלל צבע העור שלי, אבל כשאני על קו הסיום אני לא מתייחס לצבע העור ומבחינתי כולם שווים. תביאו כבר את יוסאין בולט".
את המשפט האחרון קילטי אכן אמר, אבל בחיוך גדול. מה שכן, אליפות העולם באולם באתלטיקה בהחלט סיפקה לנו גיבור חדש, שקרוב לודאי שלא יסכן לעולם את יוסאין בולט אבל כן יוכיח שאותו בולט הוא לא הדבר היחיד באתלטיקה, שמספקת כל כך הרבה סיפורים טובים.
