קשה שלא ליפול לקלישאה הזאת, בעיקר כשדני מקליין עצמו היה מעריץ גדול של פרנק סינטרה. בעוד כמעט כל ספורטאי מתוכנת למנות ספורטאי אחר כשנשאל מי המודל לחיקוי שלו, דני מקליין תמיד דיבר על סינטרה. "הוא לא רק היה בדרן ענק עם מעריצים וחברים ומיליונים - יש לו גם כוח, ואת זה אני רוצה", אמר ל'ספורטס אילוסטרייטד' ב-1987, ובהזדמנות אחרת השמיע דברים דומים: "אני שכיר חרב, אני מודה. אני רוצה להיות מיליארדר, רוצה לנוע מהר ובמחלקה ראשונה. אני רוצה יאכטות ובתים גדולים, אולי ארמונות. אני רוצה את כל הכסף שאני יכול לבזבז. לשמשון היה את דלילה, לי יש חתיכות נייר ירוקות עם פרצופים של נשיאים. יש אנשים שמשתמשים בסמים או אלכוהול או הימורים כדי להתמסטל - אני עושה את זה עם כסף".
ביום שבת יחגוג דני מקליין, מהמגישים הגדולים בתולדות הבייסבול, יום הולדת 70. ובין כספים גדולים שהרוויח (ובזבז), הישגים היסטורים שרשם (וזרק לפח) ואהבת המונים (ושני ביקורים בכלא), קשה שלא ליפול לקלישאה הזאת, שיושבת בכל סוף משפט שאתם אומרים על פרנק סינטרה.
כן, דני מקליין עשה זאת בדרכו. וזאת היתה חתיכת דרך.
***
בדיעבד, קל מאוד להשליך את 55 השנים האחרונות של דני מקליין על 15 הראשונות, אולם כילד, לא היתה לו שום אפשרות לדעת שהאבא הזה שלו, האבא המעשן והשותה והמרביץ, ינווט את חייו גם מבעד לקבר. כל שטות טיפוסית - חזרה בשעה מאוחרת, דיבור לא יפה, לקיחת המכונית המשפחתית בגיל 12 - בדרך כלל הסתיים בחגורת עור על ישבן, לקח ולמידת לקח. "אמא שלי לא היתה מסוגלת לנחם אותי או אפילו לחבק אותי כשהיה לי יום רע", אמר פעם, ואולי גם בגלל זה, ולמרות הכל, העריץ את אביו הסמכותי והאגרסיבי. השינוי הגדול הגיע כשדני מקליין היה בן 15, והאבא הסמכותי והאגרסיבי מת מהתקף לב. לפתע, למעשים כבר לא היו השלכות.
"עד שאבא שלי מת, הייתי הילד האירי-קתולי הכי טוב בעולם, בגלל שהוא הצליף בתחת שלי עם חגורת עור. אני חושב שאם הוא היה חי, אולי דברים היו קורים אחרת", מקליין יגיד שנים רבות לאחר מכן ל'שיקגו טריביון', ובהזדמנות אחרת, איפשהו סביב שיא הקריירה שלו, יתאר את ההתמכרות המסוימת לדמות הקורבן, הילד הרע שזקוק לעונש: "כשמענישים אותך שוב ושוב כילד אתה מתרגל לזה, אתה מצפה לזה ובדרך מזוכיסטית כלשהי, אתה יוצר את זה. אבא שלי מת עשר שנים, אבל בי המשיכו להצליף עם החגורה אפילו שהוא לא זה שהחזיק בה". פסיכולוגים שונים בוודאי עשו מטעמים מהדברים הללו, כפי שנכתב בספר Athletes Who Indulge Their Dark Side: "מקליין פיתח הרגלים, נזקק לפלרטט עם בחינת הגבולות. דרך עונשים הוא יצר מחדש, בלי כוונה, את היחסים המוקדמים שהיו לו עם אביו הכוחני".
התחלת הקריירה היתה מושלמת, לא פחות: אחרי שסיים את בית הספר התיכון קיבל חוזה משיקגו ווייט סוקס, ונותר להתבשל בליגות הנמוכות. ב-28 ביוני, 1962, כשהוא בן 18, סיפק דני מקליין נו-היטר (כלומר, אף שחקן יריב לא הצליח לחבוט מולו לאורך משחק שלם) כבר בהופעת הבכורה שלו. השתן עשה את דרכו במעלה הראש במהירות, וכבר אז דני מקליין דאג לחיות לפי פעימות ליבו בלבד: אחרי אחד המשחקים, עבר על חוקי הקבוצה ויצא למסע בן 30 שעות כדי לבקר את חברה שלו, שרין בודריאו - ביתו של שחקן העבר האגדי לו בודריאו.
ב-21 בספטמבר, 1963, רשם הופעת בכורה גדולה לא פחות בדבר האמיתי - כעת במדי דטרויט מליגת הבייסבול הבכירה, ה-MLB: מקליין אפשר רק שבע חבטות, חבט בעצמו את ההום ראן היחיד בקריירה, והראה קמצוץ מהכישרון הנדיר בו ניחן. בקיץ של 1965 קבע שיא ליגה חדש למגישים מחליפים לאחר שפסל שבעה חובטים ברציפות, ואת העונה ההיא סיים עם ממוצע הפסילות השלישי בטיבו בכל הליגה. ב-1966 שיחק את משחק האולסטאר הראשון בקריירה, וחלק את כר הדשא עם שמות כגון סנדי קופקס, ווילי מייז ואחרים.
העליה המטאורית מעלה נמשכה גם בעונה של 1967, אולם לטובת הכרונולוגיה, מוטב שנציין כאן את ה-18 בספטמבר, אז הודיע מקליין לקבוצתו כי פצע כהוגן שתיים מאצבעותיו לאחר שצפה בטלוויזיה וקם כדי לגרש כמה דביבונים מפח האשפה, רק כדי לגלות שרגלו נרדמה. הפיצ'ר המבטיח החמיץ 13 ימים, ואתם - זכרו את הרגע הזה.
ואז הגיעה עונת 1968, העונה שהפכה את דני מקליין לאחד הספורטאים המפורסמים בתבל. באותה עונה היה בלי ספק המגיש המאיים ביותר בעולם, וכדי להוכיח זאת, דאג להשלים הישג היסטורי שאף אחד לא עשה מאז, וספק אם מישהו יעשה בעתיד. במהלך העונה ההיא, דני מקליין רשם 31 ניצחונות, ורגע לפני שנשים את ההישג הזה בפרופורציות הראויות, יש לציין שהמונח "ניצחון" מעט שונה כשמדובר על מגישים. עבור מגיש פותח, ניצחון מושג כאשר הוא הגיש חמישה אינינגים לפחות והיה חלק מהמשחק בשעה שקבוצתו עלתה ליתרון שנשמר עד סיום. דני מקליין עשה את זה 31 פעמים ב-1968 - הראשונה ב-21 באפריל, האחרונה ב-19 בספטמבר.
גם בענף שמורכב כל כולו ממספרים, קשה להבין כמה נדיר הוא, ההישג הזה. שיאי כל הזמנים בתחום הזה נרשמו רובם ככולם לקראת סוף המאה ה-19, ובמאה ה-20 היה נדיר למצוא פיצ'רים שהצליחו לסיים עונה אחת עם 30 ניצחונות או יותר. עד דני מקליין, האחרון שעשה זאת היה דיזי דין, אי שם ב-1934, ובארצות הברית מתקשים להאמין שבעידן המודרני יקום המגיש שמסוגל לשחזר את העונה ההיא של מקליין (בוב וולץ' הגיע הכי קרוב, עם 25 ניצחונות ב-1990, ומשום שבעידן המודרני מגישים משחקים פחות והרוטציות רחבות יותר, קשה להאמין שהמגמה הזו תשתנה).
והנה, כך נשמע שידור הרדיו של הרגע בו דני מקליין נכנס לספרי ההיסטוריה:
מיותר לציין שממשחק למשחק, מניצחון לניצחון, הפך דני מקליין לכוכב גדול עוד יותר. כמה גדול? ובכן, ב-1968 הוא הצטרף ליוהאן סבסטיאן באך, ריצ'ארד ניקסון, האפיפיור, רוברט קנדי ולינדון ג'ונסון (וכן, כמה שמות נוספים וביניהם גם יאסר ערפאת) ברשימת האנשים שזכו להופיע בשנה ההיא על השער של המגזין החשוב ביותר בארצות הברית - טיים. לאורך השנים היו ספורטאים גדולים יותר מדני מקליין, אבל מה שהביא אותו עד עמוד השער אז לא היה רק זרוע ימין אימתנית וכישרון מולד שאין להרבה אנשים; דני מקליין היה דמות, דמות שהלכה והפכה גדולה מהמשחק, גדולה מעצמו, גדולה מהחיים.
יותר אפילו מבייסבול, התחביב הגדול של מקליין היה לנגן באורגן. הוא קנה לעצמו מטוס פרטי ולמד להטיס אותו, והיה נוהג להמריא ממשחק אקראי ללאס וגאס, להופעות שהכניסו לו כמה עשרות אלפי דולרים בלילה. הופעות בתכניות הלייט-נייט הפופולריות ביותר דאז - סטיב אלן, אד סליבן, ג'ואי בישופ, ה"סמאת'רס בראת'רס" - הביאו איתן אפשרות להוציא שני אלבומים, וכל זאת במקביל להיותו השחקן הטוב יותר בעולם בתפקידו. כאן נעצור להפוגה מוסיקלית, כדי להוכיח לכם שיד ימין של דני מקליין לא רק ידעה לזרוק כדורים קשיחים במהירות מאוד גבוהה:
ב-1970 פורסמו ב'ספורטס אילוסטרייטד' חלקים מהיומן שכתב חברו של מקליין לקבוצה ביל פרייהן למשך עונת 1969, ומרביתם עסקו במגיש הגדול מהחיים.
6.5.1969
"אני לא מאמין על דני. אחרי משחק אימון בפילדלפיה אתמול בלילה הוא קפץ ממטוס אחד למטוס אחר כדי לנגן על אורגן במועדון לילה באונטריו. בלילה שלפני הוא הגיש. דני אומר שהוא קודם כל קלידן ורק אחר כך שחקן בייסבול, אבל בלי הבייסבול הוא היה - ובכן, כמה נגני אורגן אתם מכירים?"
16.5.1969
"דני לא הגיע היום. הוא התקשר לאחד המאמנים ואמר שהוא חולה בשפעת. אני לא בטוח איזה סוג היה לו, כי כשעמדנו להמנון לפני המשחק, המטוס שלו טס מעלינו. החוקים שחלים על דני לא חלים על כולנו. רובנו צריכים להיות באצטדיון לפחות שעתיים וחצי לפני משחק, דני לפעמים מגיע חמש או עשר דקות לפני".
1.8.1969
"דוקטור ראסל רייט, רופא שמתמחה במחלות של ספורטאים, תפס בחדר ההלבשה את דני שעדיין מחלים מברונכיטיס. הוא בדק אותו. זה היה מדהים שדני בכלל היה שם, ועוד יותר מדהים שהוא יצא להגיש. ביחד עם כל הדברים האחרים שמדהימים אותי, לדני יש הכי הרבה אומץ וכוחות שראיתי. הוא הגיע ישר מבית החולים למשחק נגד הווייט סוקס, והשיג ניצחון מספר 16. "גם אני רוצה ברונכיטיס" ג'ון הילר, המגיש המחליף שלנו, צעק אחרי המשחק. "גם אני רוצה ברונכיטיס!"
וזה רק חלק קטן מהדברים. אחד הרגעים המפורסמים ביותר מעונת 1968, למשל, הגיע ב-19 בספטמבר, כשמקליין כבר היה אחרי 30 ניצחונות, בחיפושו אחר ה-31. היריבה היתה ניו יורק יאנקיז, ובשורותיה מיקי מנטל בדמדומי הקריירה שלו, מגיבורי הילדות של דני מקליין, שנכנס למשחק ההוא עם 534 הום-ראנס - צמוד לג'ימי פוקס במקום השלישי בכל הזמנים. באינינג השמיני, מקליין זרק במכוון למנטל כדור חלש - מהסוג שלא זרק כלל באותה עונה - ואפשר לאליל שלו לחבוט את ההום ראן ה-535 ואחד לפני אחרון בקריירה (שהיה אז שלישי רק לבייב רות' ו-ווילי מייז). כשמיקי מנטל רץ להקיף את הבסיסים, דני מקליין עמד והריע.
***
את 1968 סיים מקליין עם האליפות הראשונה והאחרונה בקריירה שלו, והישג נוסף שלא נרשם מעולם: תואר המגיש הצעיר המצטיין של העונה ותואר ה-MVP גם יחד. "שיחקתי בייסבול, ניגנתי עם אורגן ופסנתר, הטסתי את המטוסים הפרטיים שלי, זכיתי באליפות. לכל אחד בעולם מגיעה שנה כמו שהיתה לי ב-1968", אמר לספורטס אילוסטרייטד ב-1993. הרבה קודם לכן, בארצות הברית יצאו מגדרם, ולא חדלו מלעסוק גם בחייו האישיים: נניח, שהיה שותה 24 בקבוקי פפסי ביום, מה שסידר לו חוזה פרסום אצל חברת המשקאות בשווי 15 אלף דולר לשנה, בתוספת 240 בקבוקים שעשו דרכם לביתו מדי שבוע. באותה תקופה, הרוויח יותר כסף מחוץ למגרש, מעליו.
"הייתי מגיש מצוין, וידעתי את זה", צוטט פעם כאומר בספר Sports Heroes, Fallen Idols. "ידעתי שאלא אם אהיה בלתי נסבל, הקבוצות לא יענישו אותי על שבירת חלק מהחוקים. אני מאשים את כתבי הספורט שגרמו לזה. מאז שהייתי נער, עיתונים פרסמו כתבות על איזה מגיש גדול אני. זה היה נחמד, אבל הבעיה היתה שהתחלתי להאמין לזה. כמה שיותר הם כתבו, כך האמנתי יותר. האגו שלי גדל לגודל שלא התאים למציאות".
בעוד שנבחר לאתלט השנה של סוכנות הידיעות AP ב-1969, שמר על תארו כשחקן הצעיר המצטיין של העונה וסיפק שנה מצוינת נוספת, פער מסוים נוצר בין יכולתו של דני מקליין, צורת התנהגותו ותדמיתו.
והפער הזה קיבל חתיכת זעזוע בתחילת 1970, זעזוע שריסק את הקריירה של המגיש הטוב בתבל, זעזוע ממנו לא יצליח להתאושש לעולם. זוכרים את הפציעה ההיא עליה דיברנו כמה פסקאות קודם לכן - הצפייה בטלוויזיה, הדביבונים, הרגל שנרדמה? ובכן, בפברואר של 1970 פורסם ב'ספורטס אילוסטרייטד' וב'פנטהאוז' תחקירים על מעורבותו של דני מקליין בפרשת הימורים, בהם נכתב כי לא טלוויזיה, לא דביבונים, לא רגל שנרדמה: האמת היא שכמה נושים עם מעט מאוד סבלנות דאגו לדרוך על רגלו של המגיש לאחר שלא עמד באחד מתשלומיו.
זה התחיל מהימורים על מירוצי סוסים, אבל ממש לא נגמר שם. מהר מאוד, מקליין נהיה מעורב במעין רשת הימורים משלו שהתנהלה ממסעדה במישיגן בה היו שותפים גם מספר נציגים של המאפיה הסורית. וכשמהמר בשם אדוארדן ושן זכה ב-46 אלף דולר על מירוץ סוסים ולסוכן ההימורים שלו לא היה איך לשלם, ושן הפעיל מאפיונר ידוע בשם טוני ג'יאקלונה, שפגע ברגליו של מקליין ולכל הפחות רמז לו על דרך הפעולה מעתה והלאה. ג'יאקלונה נהג להמר על משחקי בייסבול, ובסיום עונת 1967 ניסה להשתמש במגיש כדי להשפיע על תוצאת משחק סיום העונה.
מקליין הכחיש את מרבית הדיווח, אף שהודה כי השקיע כ-15 אלף דולר ברשת ההימורים בה היה מעורב. ב-1 באפריל, 1970, הקומישנר של הליגה הרחיקו לשלושה חודשים מהמגרשים - אורך מפוקפק למדי, כך חשבו בארצות הברית. חבר לקבוצה בשם דיק מקאוליף ביטא זאת טוב מכולם כשאמר: "אם דני חף מפשע, הוא לא היה צריך לקבל עונש. אם הוא אשם, העונש הזה לא מספיק".
ומשם, שום דבר כבר לא היה כמו בעבר. מקליין שב בתחילת יולי, אך נראה כמו הצל של עצמו. פחות מחודשיים לאחר מכן, שפך דליים של קרח על שני כתבים, והושעה לשבוע. מספר ימים חלפו, והקומישנר של ה-MLB גילה כי מקליין המריא לאחת הטיסות של הקבוצה עם אקדח, ובכך עבר על חוק התנהגותי נוסף. המגיש הורחק עד סוף העונה.
בסיום אותה שנה, אף שהיה השחקן הראשון בתולדות דטרויט טייגרס שהרוויח 100 אלף דולר לעונה, הכריז דני מקליין - עד לא מזמן אחד הפרצופים המזוהים בארצות הברית - על פשיטת רגל.
***
ב-9 באוקטובר, 1970, נשלח מקליין לוושינגטון. בסיום עונת 1971 הועבר לאוקלנד, ושנתיים לאחר שהוליך את הליגה בניצחונות בין כל המגישים (24, ב-1969), הוליך לפתע את הטבלה ההפוכה, עם 22 הפסדים. וב-1973, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים במיוחד להחיות את הקריירה בליגות הנמוכות, דני מקליין פרש מבייסבול. הוא היה בן 29 בלבד, ונראה הרבה יותר מזה. כל בקבוקי הפפסי הללו החלו לתת את אותותיהם, ואת המחצית השניה של שנות השבעים הקדיש למספר אופקים כלכליים שלא הובילו לשום מקום. בתקופה ההיא, הרוויח כסף בעיקר ממשחקי גולף. "הייתי מכה אלפי כדורים ביום", אמר לספורטס אילוסטרייטד. "מדי פעם היה מגיע אדם שחשב שהוא שחקן מצוין. הכסף האמיתי היה במיאמי. נהניתי לתת ליריבים שלי יתרון, ואז לחסל אותם, אולי אפילו יותר משנהניתי להגיש". הכסף הקל ביותר שעשה בחייו, ככל הנראה, הגיע מהפעם ההיא שהבריח מארצות הברית פושע נמלט, בעלות של 160 אלף דולר.
אלא שכל אותם אופקים כלכליים מפוקפקים סיבכו אותו כהוגן ב-1984, כשהואשם בשלל סעיפים, ביניהם סחיטה, סחיטה באיומים וסחר בקוקאין. מקליין נשלח לכלא ל-23 שנים (העונש המקסימלי על סך העבירות שלו היה 90 שנה), אך שוחרר בחלוף פחות משלוש שנים, אחרי שאחד הערעורים שהוגשו התקבל. בערעור אחר אמר לשופט שהוא שוקל להתאבד. "מה מונע ממך?" נשאל, והשיב: "לא מצאתי את הכדורים".
"לא הופתעתי כשדני הסתבך", אמר לאחרונה אחד מחבריו לקבוצה ההיא בדטרויט, ג'ו וורדן. "אפשר היה לראות את זה מגיע, איך שהוא שיקר לאנשים וניצל אותם. אני זוכר שהוא הימר בחדר ההלבשה. לעזאזל, אם אתה מנצל אנשים שהם כמו המשפחה המורחבת שלך, מה אתה עושה לאנשים שאתה לא אוהב? דני היה אתלט מצוין, אבל גם שקרן פתולוגי. הוא ינצל את כל מי שרק יוכל. הוא אהב לחיות על הקצה".
החיים על הקצה המדובר הביאו איתם עונש מאסר נוסף ב-1993, הפעם בן שבע שנים, כשמקליין הואשם כי גנב שלושה מיליון דולר מקרן הפנסיה של חברה בה היה שותף. עורך דינו ניסה להסיט את האש אל כיוון החברה, וכמובן שזה לא עזר: "שמו אותו במעמד גבוה מדי, ומה הוא בכלל ידע על העולם? היתה לו זרוע סנסציונית. זה הכל". במגזין GQ לא היו כל כך סלחניים, וכתבו: "הדבר היחיד שמקליין הוכיח שוב ושוב מבעד לכל ספק זה שהוא רמאי קטן, נוכל נטול חרטות ואדם חסר אחריות".
בלילה הראשון בסשן השני בכלא, התפלל שימות בשנתו. "הכלא באטלנטה היה המקום המטונף ביותר עלי אדמות", אמר לספורטס אילוסטרייטד. "היינו מוקפים חולדות וג'וקים. הקובנים התעצבנו והיו משתינים באוכל. הם זרקו פנימה עכברים. אי אפשר היה לדעת את זה עד שלא נתקלת בחולדה מתה במרק שלך. חמש או שש פעמים ביום התחילה מריבה ענקית - סכינים, מקלות". פעם אחת, אחת המריבות הללו נגמרה במטף כיבוי אש ישר על ראשו.
ב-2003 המגיש הטוב בעולם לשעבר שוחרר, ומצא נחמה בחיי היום יום. "אני אוהב ללכת לשירותים בעצמי בלי לבקש ממישהו לעזוב את החדר. אני אוהב לפתוח את הדואר בעצמי, אוהב לקחת את הכלב לטיול בשש בבוקר", אמר לספורטס אילוסטרייטד, ואף שמשקלו צמח עד 150 ק"ג, בשנים האחרונות הוא השיל 70 ק"ג ולא הסתבך בצרות נוספות. נדמה שלראשונה בחייו דני מקליין סוף סוף מצא קצת שקט, והפער הנצחי הזה שהיה קיים בין מה שהוא חשב על עצמו לבין מה שהיה בפועל, הצטמצם עד כדי שוויון כמעט מוחלט.
"חשבתי שכמו אבא שלי, גם אני אמות עד גיל 36", אמר פעם. "חשבתי שאמות עוד בגיל 24. לא האמנתי שיש לי סיכוי, בטח לא בצורה בה חייתי".
יום הולדת 70 שמח, דני מקליין.
לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il