ניקולאי הראשון: הקריירה הסובייטית של ניקולאי קודריצקי

"הוא התחיל מאוחר, עזב מוקדם, ובכל זאת הספיק כל כך הרבה", אומר ואדים טישנקו על חברו. רק שש שנים שיחק ניקולאי קודריצקי באופן סדיר בקבוצותיו, אבל הותיר רושם בלתי נשכח בשתי מדינות. לא רק בישראל זוכרים את ניקו, שכיכב בבני יהודה במשך פחות משלוש עונות עד שנהרג לפני 20 שנה בדיוק בתאנת הדרכים, בבוקר הארור ההוא ליד צומת רעננה. גם באוקראינה ממש לא שוכחים אותו. בעיר הולדתו ניקופול מתקיים טורניר שנתי גדול בשם גביע ניקולאי קודריצקי, בו נוטלות חלק עשרות קבוצות חובבים מרחבי האיזור. בדנייפר, המועדון היחיד בו שיחק בליגה הסובייטית הבכירה, מעריצים אותו עד היום, וטישנקו טוען: "ניקולאי היה אולי הקשר הימני הטוב ביותר בתולדות הקבוצה. בטוח בשלישיה הראשונה".

לא רע עבור מישהו שבכלל לא חשב ברצינות על קריירת כדורגלן בנעוריו. בילדותו אמרו לקודריצקי שלא כדאי לו לחלום על כדורגל בגלל מבנה גופו הצנום, והוא התרכז בעיקר בהתעמלות ובאקרובטיקה – מעטים יכלו להתחרות איתו בגמישות. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר גויס ניקו לצבא, ובניגוד לספורטאים שעברו בדרך כלל שירות באמצעות מעבר לקבוצות שהשתייכו למנגנון, כמו צסק"א, היה חייל רגיל ללא הנחות.

רק כאשר היה בן 20, ב-1983, החליט קודריצקי לנסות את מזלו במועדון הכדורגל המקומי, קולוס ניקופול, ששיחק בליגה הסובייטית השניה. הוא לא הרשים את המאמנים, הושאל לליגה השלישית, ושם החל לגלות ניצנים ראשונים של פוטנציאל. ב-1984 הוא הוחזר לקולוס, באפריל 1985 כבר עבר לדנייפר – הקבוצה הגדולה והחשובה באיזור. אלא שהדרך לצמרת עדיין היתה ארוכה מאוד.

באותם ימים היתה דנייפר הקבוצה השניה בטיבה באוקראינה אחרי דינמו קייב, והתהדרה בחוליית חוד נהדרת, ובראשה אולג פרוטאסוב – אחד החלוצים המבטיחים בכדורגל הסובייטי. לצידו שיחקו אולג טאראן והאליל המקומי ולאדימיר ליוטי (לימים כוכב בבונדסליגה במדי שאלקה). בתנאים אלה, לקודריצקי חסר הנסיון לא היה סיכוי להתברג בהרכב, גם אם הצליח לבשל שני שערים בהופעותיו הבודדות כמחליף, בעוד דנייפר סיימה במקום השלישי.

כאשר החלה עונת 1986 סבלה דנייפר מפציעותיהם של פרוטאסוב וטאראן, וקודריצקי נשלח למערכה. הוא ניצל את הצ'אנס בגדול, והבקיע במחזור הראשון את שער הניצחון על שטחיור בדקה ה-88. ואולם, כאשר הפצועים שבו לכשירות, החזיר אותו המאמן ולאדימיר ימץ לספסל, וניקו זכה להבקיע רק פעם אחת – גם זה היה שער ניצחון חשוב בדקה ה-90 מול ארארט. ב-1987 המצב השתנה מעט לטובתו עם הגעת המאמן יבגני קוצ'רבסקי שהחליט להסיט את החלוץ לאגף הימני, שם קיבל קצת יותר דקות משחק, אבל עדיין בילה בעיקר בקבוצת המילואים. למעשה, דנייפר זכתה באליפות ברית המועצות בליגת המילואים בעונה ההיא, ובמקביל שותף קודריצקי ב-15 משחקי ליגה רגילים, בעיקר כמחליף. דנייפר סיימה שלישית, והדבר איפשר לו לזכות בשתי מדליות, ארד וזהב, בו זמנית – אירוע חסר תקדים בכדורגל הסובייטי.

הפריצה הגיעה בתחילת 1988, כאשר פרוטאסוב והקשר גנאדי ליטובצ'נקו, הכוכב הגדול השני של הקבוצה, עזבו לטובת דינאמו קייב של ואלרי לובאנובסקי. המאמן המפורסם, שעבד גם בנבחרת, הבהיר בשנות ה-80' היטב לשחקנים אוקראינים רבים כי הם צריכים להצטרף לקבוצתו אם ברצונם ללבוש את החולצה הלאומית. מבחינת פרוטאסוב וליטובצ'נקו זה בהחלט עבד – הם היו שחקני ספסל במונדיאל 86', אבל כיכבו בהרכב ביורו 88', שם העפילה ברית המועצות לגמר. "היתה לנו קבוצה חזקה מאוד, אבל כאשר שני הכוכבים נטשו קיבל קודריצקי הזדמנות להוכיח את עצמו. הוא לקח את אותה בשתי הידיים, והיו לו כל התכונות כדי להצליח בתפקידו. הוא היה מהיר מאוד, טכני, עם בעיטה מדהימה ממרחק והגבהות מעולות. ניקולאי היה שחקן קבוצתי מאוד, וכולנו הרווחנו מהיכולת הנהדרת שלו", סיפור לוואלה! ספורט טישנקו.

וכך, בניגוד מוחלט לתחזיות המומחים, דווקא ללא שני הסטארים שערקו, דהרה דנייפר לאליפות סנסציונית ב-1988 והקדימה בשלוש נקודות את הקבוצה של לובאנובסקי. לקודריצקי בן ה-25, שלבש את החולצה מספר 6 בעונתו האמיתית המלאה הראשונה בהרכב הפותח, היה חלק עצום בהצלחה, גם אם מאזנו מבחינת הכיבושים עמד בסיום העונה על שלושה שערים בלבד. אחד מהם, טיל לחיבורים הרחוקים נגד ז'לגיריס, היה מרהיב במיוחד, והוא מופיע ראשון בתקציר הזה:

יבגני יארובנקו, בלם מצוין שזכה במדליית זהב אולימפית בסיאול 88' והצטרף לדנייפר בתחילת 1989, מספר לוואלה! ספורט: "כאשר הגעתי לאלופה, קודריצקי היה המנהיג. אני יודע שהוא חיכה שנים רבות כדי לפרוץ, אבל מאז לא עצר. בדנייפר אי אפשר היה לדמיין את הקבוצה בלעדיו. הוא היה הרוח החיה, השחקן המרכזי. האגף הימני היה שלו, והוא עשה שם ככל העולה על רוחו. אין ספק שהוא היה אחד הכוכבים הבולטים בזכיה באליפות ובגביע, ובהופעות באירופה. זה לא יכול היה להיות אחרת, כי הוא היה משקיען אמיתי. את כל מה שעשה בחיים, הוא הרוויח בעבודה קשה".

1989 היתה עונת שיא מבחינת קודריצקי באוקראינה. הוא הבקיע לא פחות מ-10 שערים בליגה, בעוד דנייפר מפספסת במעט אליפות שניה ברציפות ומסתפקת בסגנות אחרי ספרטק מוסקבה. בתחילת השנה הניפה הקבוצה את הגביע הסובייטי בפעם היחידה בהיסטוריה – תואר שרשום באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של המועדון. קודריצקי הבקיע את שער הניצחון מול דינאמו מינסק ברבע הגמר, והיה לו תפקיד מרכזי גם בגמר, שם גברה הקבוצה על טורפדו מוסקבה 0:1, על אף שהמשחק נערך בבירת ברית המועצות.

בסתיו השתתפה דנייפר בגביע האלופות, וגם בו היה לקודריצקי מה להגיד. בסיבוב הראשון, נגד לינפילד הצפון אירית, כבש הקשר צמד, כולל שער עוצר נשימה בבעיטה חופשית לחיבורים – תוכלו לראות את שניהם בסרטון למטה. "ניקולאי פשוט לא ידע להבקיע שערים לא יפים – כולם היו תאווה לעיניים", קובע טישנקו. דנייפר ניצחה את טירול האוסטרית בשמינית הגמר, אבל נכנעה לבנפיקה של סוון גוראן אריקסון ברבע הגמר. קודריצקי היה טוב במשחק הראשון באיצטדיון האור בליסבון, בו ניצחו הנשרים 0:1, אבל הקרב הצמוד בגומלין הוכרע כאשר בנפיקה כבשה שלושה שערים מהירים אחרי ההפסקה והפכה את התוצאה הסופית לתבוסה.

חבריו לקבוצה שומרים את זכרו בליבם לא רק בגלל כישוריו על הדשא, אלא גם בשל תכונותיו האישיות. "ניקולאי היה אדם נפלא. שמח, חברותי, אחד שתמיד אפשר לסמוך עליו. היו לו תחומי עניין מגוונים, אפשר היה לדבר איתו על כל נושא שבעולם. הוא גם אהב מאוד את כל המשחקים האפשריים – מפינג פונג ועד דומינו וקלפים. בכל תחרות שהיא, הוא רצה לנצח ושנא להפסיד, אבל אף פעם לא התעצבן ותמיד חייך", אומר יארובנקו. "אדם טוב לב, שאהב מאוד לעזור לכולם. הוא תמיד היה בלב העניינים, אירגן מפגשים חברתיים, היה מצוין בקלפים, וגם רקדן מעולה. הוא אהב כדורגל ואהב לחיות", נזכר טישנקו, כיום המנהל הספורטיבי של דנייפר. גם האוהדים העריצו אותו. "הוא תמיד היה קרוב אליהם, מאוד נגיש ופתוח. אף פעם לא סירב להצטלם ולתת חתימות", אומר יארובנקו.

קודריצקי לא זכה לקבל זימון מלובאנובסקי, גם בגלל סגל עמוס הכוכבים שעמד לרשותו של המאמן הלאומי, וגם בגלל ששיחק בקבוצה "הלא נכונה". ובכל זאת, בסוף 1990, כאשר אנטולי בישובץ קיבל לידיו את הנבחרת, ערך ניקולאי את הופעתו היחידה במדי ברית המועצות, גם אם היא לא מוכרת באופן רשמי. היה זה נגד ישראל, וכעבור פחות משנה היא כבר הפכה עבורו לבית חדש, כאשר גיורא שפיגל הביא אותו לבני יהודה.

אולי קצת מיותר להזכיר שוב את כל ההישגים של ניקו בשכונת התקווה, אבל חשוב להבין את עוצמת החיבור שלו לישראל. קודריצקי סיפר לכולם עד כמה הוא מרוצה במקום החדש, ופשוט זרח מאושר. יארובנקו זוכר היטב את הפגישה האחרונה שלהם, בקיץ 1993, כאשר בני יהודה שיחקה מול סארייר הטורקית במסגרת מחנה האימונים של שתי הקבוצות בהולנד. "שמחתי מאוד לראות אותו, כי הרי באותם ימים לא היה אינטרנט וסקייפ, והקשר בינינו קצת התנתק. ניקולאי סיפר לי עד כמה הוא מרוצה ואמר 'חבל שלא הגעתי לישראל מוקדם יותר. הכל פשוט נפלא עכשיו'. היו לו המון תוכניות לעתיד, הוא רצה לשחק עוד שנים ארוכות", מספר יארובנקו ששיחק אז בסארייר.

"זו טרגדיה נוראה", אומר יארובנקו, "כואב כל כך שאדם כמוהו נהרג בגיל 31. בשנת 2000, כאשר הייתי בצוות האימון של דנייפר, הגענו לישראל למחנה אימונים, והייתי באיצטדיון בשכונת התקווה. ראינו את התמונה של קודריצקי ואת התא שלו בחדר ההלבשה. אני יודע עד כמה הוא נערץ שם".

שחקני דנייפר לא מעטים הגיעו לארץ בתחילת שנות ה-90'. השוער סרגיי קראקובסקי שיחק בצפרירים חולון ובהפועל חדרה. יבגני שאחוב, שהוכתר למלך השערים בליגה הסובייטית כולה בעונת האליפות ב-1988, כיכב במכבי פתח תקוה ובמכבי יבנה. לא רבים זוכרים את החלוץ ולנטין מוסקבין שבילה עונה בהפועל כפר סבא. גם טישנקו הגיע לארץ הקודש ב-1992 והצטרף להפועל חיפה. קודריצקי היה החוט המקשר של החבורה, אירגן מפגשים רבים, ומובן שלא יכול היה לפספס את משחק הידידות בין ישראל לאוקראינה ב-15 במרץ 1994 בקרית אליעזר.

טישנקו לא ישכח את המשחק הזה לעולם: "ישבנו ביציע, ואמרתי לו 'חבל שאנחנו כבר קצת זקנים מדי'. ניקולאי לא הסכים, וענה לי 'מה פתאום, החיים רק מתחילים עכשיו'. כך הוא הרגיש – מבחינתו החיים רק התחילו, והיו לו כל כך הרבה חלומות". שעות ספורות מאוחר יותר, חייו של קודריצקי הסתיימו.