תחשבו שהכדורגלן המוכשר בישראל היה צריך לשלם 1,500 שקלים כדי לייצג את נבחרת הנוער? נשמע מופרך, אבל ככה זה נראה בטריאתלון הישראלי. קחו לדוגמה את אמיתי יונה, טריאתלט מוכשר מאוד שסיים במקום השביעי באליפות העולם האחרונה לנוער שנערכה בלונדון. כדי להשתייך לסגל "חנית" שזו המסגרת שמטפחת את הטריאתלטים המוכשרים ביותר בארץ בתנאי פנימייה, משפחתו משלמת 1,500 שקלים בחודש. אם הוא יצליח וילך בדרכו של הטריאתלט הבכיר בישראל, רון דרמון, הוא יקבל מלגה חודשית של כמה אלפי שקלים מהוועד האולימפי אבל עד אז הוא צריך להסתדר כלכלית.
אל כל תחרות בארץ שאליה מתייצב יונה, מגיעים מאות אם לא אלפי משתתפים שמייצגים את החלק המורגש יותר באיגוד הטריאתלון - הספורטאים החובבנים. רבים מאותם חובבנים יכולים להרשות לעצמם ציוד טריאתלון ברמה מקצוענית, ולכן אנשים רבים נוטים לחשוב שמדובר בספורט אליטיסטי, שמיועד לא רק למי שיש לו כושר גופני גבוה במיוחד אלא בעיקר למי שיכול להרשות לעצמו להשקיע הון תועפות בתחביב שלו.
כאן נשאלת השאלה האם הטריאתלון מיועד לאליטה, ועד כמה ספורטאי מוכשר צריך להיות מסודר כלכלית כדי להפוך לטריאתלט שחולם להגיע למשחקים האולימפיים? לצורך העניין ראיינו את יו"ר איגוד הטריאתלון יובל חץ.
מי שמשתתף במרוצים עממיים מכיר את חץ ככרוז מתלהב ומשעשע שחי ונושם את האירועים האלה ועושה הרבה שמח. את קולו ואת ההתלהבות שלו תוכלו לשמוע ולראות גם במרתונים של תל אביב וירושלים, כמו גם בהרבה מאוד מרוצים ואירועי ספורט אחרים. מי שמכיר טוב את ההיסטוריה של ייצוג ישראל במפעלי ספורט יותר קהילתיים יודע שחץ היה גם טריאתלט חובבן, שנחשף תקשורתית כשייצג את ישראל במשחקים הגאים בעשור הקודם. הוא עושה הרבה דברים, ומ-2012 מכהן גם כיו"ר איגוד הטריאתלון - ג'וב שונה מרוב הג'ובים של ראשי האיגודים האחרים. הגוף שהוא עומד בראשו צריך לשרת כמות קטנה של ספורטאי הישג עם פוטנציאל גבוה, אם כי אף אחד מהם לא הגיע עד היום למשחקים האולימפיים. מצד שני האיגוד צריך לתפקד לטובת רוב חבריו שהם טריאתלטים חובבנים, שבסך הכל רוצים לטפח את התחביב שלהם אבל בצורה מסודרת. מי שמנסה לשלב בין שני הקהלים האלה עלול להיתקל בלא מעט ביקורות, ונראה שחץ וחבריו להנהלת איגוד הטריאתלון לא יכולים להימנע מזה.
הרבה קולות נשמעו, גם מצד משפחות בני הנוער המצטיינים בארץ בטריאתלון, כנגד העובדה שהטיפוס שלהם אל הפסגה, בשאיפה להגיע אליה, עולה הרבה כסף. כדי להבין במה מדובר אותם טריאתלטים משתייכים לקבוצה ששמה "חנית". למעשה, מדובר פחות או יותא בנבחרת ישראל, שחבריה מתאמנים וגרים במכון וינגייט כמעט לאורך כל השנה. היות ופרוייקט כזה הוא יקר, הספורטאים עצמם או יותר נכון המשפחות שלהם מממנות חלק ממנו. רק שני טריאתלטים ישראלים מקבלים כסף מהוועד האולימפי ולא מהאיגוד, וזה בגלל שהם משתייכים לסגלים. מדובר ברון דרמון שבכל מקרה הוריו משלמים הון כדי לממן את אימוניו באוסטרליה ובפאני בייסרון שמתאמנת בוינגייט. לשם השוואה, אין סיכוי שחברי נבחרת ישראל בג'ודו יתבקשו לשלם על האימונים שלהם (למרות שבימים הקשים של האיגוד הם התבקשו לשלם על טיסות). בכל מקרה, המצב כאן הוא שונה ונראה קצת הזוי למי שמסתכל מבחוץ, אבל לא לחץ.
"תבדוק מה צריכים הג'ודאים, ומה צריכים הטריאתלטים", אומר חץ ולא מבין על מה המהומה. "זה שהטריאתלון נחשב לענף ספורט אחד זה לא אומר כלום, אבל תחשוב שאתה צריך שלוש תשתיות. מי ישלם את הכסף הזה? מאיפה ניקח אותו? אתה יודע כמה כסף הוציא מכיסו שחר צוברי לפני שהוא הביא מדליה? כדי להרוויח כסף לספורט גם באופן אישי וגם מהמשאבים שהמדינה מקצה, אתה קודם כל צריך להביא מדליה ורצוי אולימפית", כך מסביר יו"ר איגוד הטריאתלון את המצב העגום של הספורט בישראל וטוען שהתקציב הזעום של האיגוד לא מאפשר לו לממן את דור העתיד של הענף: "רק אחרי שאתה מביא מדליה אתה מגדיל את התקציבים הציבוריים. ברגע שנביא מדליה התקציב למעלה מיוכפל. אני רוצה להשקיע כדי להביא. היום איגוד הטריאתלון משקיע בספורט ההישגי יותר מפי שניים ממה שהושקע אי פעם בעבר, כסף שהולך ישירות לספורט ההישגי. אלה כספי ציבור וזה הכיוון שאני מכוון אליו כדי להגיע להישגים ברמה העולמית. בתכנון התקציבי של 2014 זה משליש את עצמו".
ובכל זאת זה לא מספיק. המצב של ענף הטריאתלון הוא די אבסורדי וזה מבלי להפנות אצבע מאשימה לאף גורם. מצד אחד, יותר ויותר אנשים מזהים את הטריאתלון כתחביב מדהים למי שרוצה לעסוק בפעילות גופנית ולנהל אורח חיים בריא. מצד שני, רבבות האנשים שעוסקים בטריאתלון בארץ לא באמת יחפשו שידור טלוויזיוני של אליפות העולם, וספק אם רובם יודעים בכלל מי הם האחים הבריטים אליסטר וג'ונתן בראונלי, שמובילים את הענף בעולם יחד עם חאבייר גומס הספרדי. רוב צרכני הספורט לא ממש מתעניינים בעובדה שהאנשים שהוזכרו כאן מתהדרים ביכולות פיזיות מטורפות, וזה אומר שהם יכולים לרוץ 10 קילומטרים בתוצאות קרובות לרמה העולמית הגבוהה של האתלטיקה וכל זה בנוסף לעובדה שהם שחיינים מחוננים ורוכבי אופניים חזקים. הבעיה העיקרית בשיווק של הטריאתלון היא שברמת המשחקים האולימפיים מדובר בענף שמתחרים בו בקטגוריה אחת לא כמו האתלטיקה והשחיה שם מתחרים במשך שמונה ימים בעשרות מקצים שונים. כך נוצר מצב של תחרות בינלאומית גדולה על מכסה מאוד מצומצמת של ספורטאים שיחשבו למוצלחים בעולם, וכל השאר יוכלו רק להתקרב אליהם ולא לזכות להכרה הראויה.
מה שנכתב כאן מוביל אותנו לעובדה שספורט הטריאתלון בארץ, כמו גם במקומות רבים בעולם, שייך למעשה לקהילת הספורטאים החובבנים שמשקיעים מכספם ומזמנם, וחלק גדול מהם מתעניין בטריאתלון בעיקר ברמה האישית. גם באיגוד הטריאתלון הישראלי הם הכוח הגדול יותר, ואותם צריך לשרת. בניגוד לכל איגוד ספורט ישראלי אחר, איגוד הטריאתלון צריך לפעול המון למען הספורטאים שאין להם שום סיכוי להגיע למשחקים האולימפיים, למרות שהטריאתלון הוא ספורט אולימפי. לצורך העניין מארגנים בארץ 9 טריאתלונים לבוגרים בשנה, ועוד כמה תחרויות לנוער. חץ מאמין שהשנה הוא יוכל למצוא את הנוסחה להכניס יותר כסף לאיגוד מהתחרויות האלה, כדי להשתמש בו לטובת דור העתיד שאולי יגיע למשחקים האולימפיים בריו 2016 ובטוקיו 2020.
"חשוב לי להדגיש שלא מדובר בספורט אליטיסטי ויקר. אני אישית מעולם לא הוצאתי סכומים מטורפים על טריאתלון למרות שגדלתי בתקופה שבה הוא שימש כסמל סטטוס, מסביר חץ ומוסיף: "בתחרות הראשונה שלי ירדתי באוטובוס לאילת עם אופני ברזל שעלו 300 שקל לפני 17 שנה. ישנתי אצל חברה באילת, קניתי שם בגדי תחרות, התחריתי. חזרתי באוטובוס חצות והייתי כל כך מאושר".
אז יו"ר האיגוד טוען שלעומת מה שרבים חושבים, הטריאתלון פתוח לחתך גדול מאוד של האוכלוסיה בישראל. כעת נותר לשכנע אנשים לעסוק בספורט שנחשב לקשה ותובעני, והשאלה היא איך עושים את זה. גם לזה הוא מבטיח פתרונות: "עד עכשיו היית צריך יכולת של פעילות של שעה וחצי אירובי מאומץ כדי לעשות את התחרות הכי קלה בטריאתלון. זה כמו שאני אגיד לך, 'רוצה לרוץ? בוא תרוץ מרתון'. אני אומר 'בואו נוריד את רף הכניסה לטריאתלון וניתן לאנשים מרחקים שיותר מתאימים למתחילים'. נלך על קהל של מרוצי 10 קילומטר, הם יודעים לעשות פעילות מאומצת במשך 45-80 דקות. בוא ניתן להם מקצה טריאתלון באותם תחומי זמן. נקרא לזה מיני ספרינט. מי שרץ 10 קילומטר יכול לעשות 3 ריצה ו-12 קילומטר אופניים. את השחייה נוריד ל-200 מטר, ניתן לבן אדם להירטב, להסתובב, לצאת מהמים לקחת את האופניים ולצאת לרכב, ולרוץ אחר כך. אתה נותן ליותר אנשים את האפשרות לטעום מה זה טריאתלון וזו הדרך להוריד את סף הכניסה. ב-2014 אני רוצה להתלבש על הקהל של רצי ה-10 קילומטר ומעלה, צריך לשווק להם את זה ולהראות להם שהם יכולים לעשות טריאתלון. מקצה המיני ספרינט יהיה יותר מוזל, אירוע עממי. הרי היום בשביל לעשות טריאתלון אתה אליטה, בואו תתנסו ואם תתלהבו תישארו. ככה אפשר יהיה להגדיל את ההכנסות ולדאוג גם לספורטאי העילית".
אין ספק ששנת 2014 שהתחרויות שלה יחלו כבר באפריל הקרוב תהיה מאתגרת עבור איגוד הטריאתלון, ששם לו למטרה לחשוף את הענף הזה כמה שיותר, מכיוון שלמרות שהוא נחשב לגדול בקרב העוסקים בספורט סיבולת, הוא כל כך קטן ברמת האיגוד שלו וההקצבה שלה הוא זוכה. בסוף השנה הזאת נוכל להעריך אם יש טריאתלט ישראלי שיתקרב למשחקים האולימפיים בריו ונוכל לדעת עם ה"הנגשה" שמתכנן יובל חץ עבור העוסקים בספורט העממי תעבוד. יהיה מעניין.