משנה לשנה, מקמפיין לקמפיין, נבחרת ישראל רק מידרדרת ומידרדרת, ומידת העניין בה רק דועכת ודועכת, והיא רק נחלשת ומשעממת, והקהל מאבד אליה סבלנות. יכול להיות שזה אני, כי למעשה התחושות שלי זהות גם לגבי נבחרת הכדורסל, שגם היא כבר פשוט מתקשה להלהיב אותי, אבל כנראה שזה לא רק אני, כי רק אלפים בודדים הטריחו את עצמם השבוע למשחק מול סלובקיה, ואומללים בודדים ראו את המשחק בטלוויזיה, ולמעשה מביך אפילו לומר לחבר בשיחת חולין "ראית את הנבחרת אתמול, איזה גרועים אה", כי הוא יביט עליך במבט תמוה, מעורר רחמים, של "לא ייאמן שאתה ממשיך לראות את הדבר הזה, אתה כנראה האחרון", וזה כנראה נכון.
זה לא מגיע רק מזיקנה, מאדם שהתבגר והבין שיש דברים אחרים בחיים ושחבל לבזבז אנרגיות מיותרות על עניין זניח שכזה. זה לא שאיבדתי עניין בכדורגל ישראלי. הרי הקבוצה שלי עדיין יקרה לי ומדירה שינה מעיניי, ואני מקדיש לה מחשבה ודואג לה ומזמזם לה שירי אהבה במהלך היום, ופעם, לא כזה מזמן, גם את הנבחרת אהבתי מאוד. ואין הכוונה לשנות ה-50, כשהמדינה רק נבנתה והנבחרת הייתה גאוות העם, ותבוסה 5:0 בברית המועצות זכורה כמפגן הרואיות של חודורוב. אני מדבר על שנות ה-80 המסריחות והעלובות, על נבחרת ששיחקה מול ניו זילנד, ועל ילד גוואד מתל אביב שהביט בה בהערצה.
לא יכולתי להאמין, למשל, שמלמיליאן וסיני משחקים באותה קבוצה. הרי זה היה בלתי נתפס. בדיעבד, בניגוד להיום למשל, הנבחרת הצדיקה את הגדרתה "נבחרת", כשרק השחקנים הבכירים נבחרו בקפידה למי שהייתה קבוצת הקבוצות. ראיתי בנבחרת כאסופה מופלאה של כוכבים - כמו היום שאני רואה את האולסטאר, למשל - נהניתי לראות שחקנים גדולים, יריבים ביום יום, שמשתפים פעולה למשחק חגיגי אחד. ככה נראתה לי הנבחרת, משהו חגיגי.
הייתי במשחק שבו בני טבק הבקיע רביעייה ב-3:4 מול ליברפול, טבק נראה לי אז כאחד השחקנים הטובים בעולם. הייתי במשחק שהנבחרת הפסידה 7:2 לארגנטינה, ובאמת התרשמתי מהיכולת ההתקפית שלנו. באותם ימים מאמן אוסטרליה פרנק ארוק הטריף את המדינה, קמנו באמצע הלילה כדי לראות משחקים מאוקיאניה, השער של אלי אוחנה מול אוסטרליה זכור לי עד היום כמעשה פאנק אלוהי, ובסיום ה-0:0 מול קולומביה ב-1989, גם בימים של אפרים דוידי ונסים ברדה בהגנה, הזלתי דמעה בשער 5, אחרי שלא ראיתי כלום כל המשחק, ועדיין רעד לי הלב בכל פעם שעברנו את החצי. זה לא שפעם כבשנו את העולם.
אפילו בשנות ה-90 (עד כמה שחורה לי להודות בזה היום, כששלמה שרף מבזה את נעוריו כפרשן) אהבתי מאוד את הנבחרת. גם אז היא הייתה בינונית, התוצאות היו גרועות, אבל לפחות הייתה תחושה של פוטנציאל. אמונה שאם הכול מתחבר, וברקוביץ' ונמני וזוהר ועטר יממשו קצת מהכישרון שלהם, יש לנו סיכוי. היה משהו תמים בנבחרת הזאת, מעורר תקווה, לפרקים גאווה. את ה-3:1 מול שבדיה ראיתי עם אבא שלי בשער 3 למטה, ולמרות ההפסד בסוף יצאנו מחויכים, השמחה אחרי השער של טל בנין הייתה שווה את הכול. אפילו את הנבחרת של נילסן אהבתי, וב-1:1 מול אוסטריה, כששמעון גרשון עמד לבעוט את הפנדל, צעקתי "יאללה שמעון!", והחבר שלי שלידי, גם הוא אוהד מכבי, דפק בי מרפק ולא האמין שאני מעודד את יריבנו האדום. זה לא הזיז לי. "יאללה שמעון!", צעקתי, עד כדי כך אהבתי את הנבחרת.
ומאז, כלום. שום דבר. שום משחק מרגש. זכור לי במיוחד ההפסד 1:0 ליוון בבלומפילד, ביום שישי בצהריים, כהפסד טראומתי, מכוער, עלוב, שממנו לא התאוששתי. הדעיכה נמשכה, רק החמירה, העניין אבד, ולפחות כרגע נראה ששיא השפל היה ביום רביעי, מול סלובקיה (נבחרת שחייבים לעבור!), כשהאוהד מסתכל על ההרכב הישראלי, ופשוט לא מאמין על האפרוריות המדכדכת הזו. זו כבר לא עננה כבדה שמעל הנבחרת, זה בור שחור שמתחתיה. בור עמוק ואפל, ששואב פנימה כל מי שמתקרב אליו. ממש דארק פורס, שכל מי שנוגע בו נתקף בשליליות.
זו נבחרת ישראל בכדורגל של השנים האחרונות, כזו שהורסת מאמנים, גומרת שחקנים, מדכאת את האוהדים. מה שפעם היה כיף, היום הפך להיות סיוט. מה שבעבר היה גאווה, כיום הפך לעול. שרן ייני, למשל, הודיע על מתיחה ולא שיחק מול סלובקיה. פעם זה לא היה עובר. מבלי לדעת את מצבו האמיתי, למה לו להיפצע בשביל הנבחרת הזו, שכולם רק מקללים ורוצים בכישלונה? יש מקומות שבהם לא סולחים על דבר כזה, כאשר מה שנחשד כהברזה מהנבחרת גורר ביקורת ציבורית. אבל במצב הנוכחי בישראל זה בדיוק הפוך. מי רוצה להיות חלק מהפיאסקו הזה. שחקנים מתחילים קמפיין חדש, ולא מתנפלים על היריב, אפילו לא לרבע שעה של הפתיחה, לא מראים התלהבות, אין שום ניצוץ, כלום. לכולם נוח שהיא נכשלת.
אין פה עניין של התרפקות על נוסטלגיה, לא היה כאן שמח לפני שנולדתם, גם פעם היינו גרועים. זה פשוט עניין של אנרגיות, ולאחרונה הנבחרת הפכה להיות הבור שסופג את הכול. העסקנות של ההתאחדות, האינטרסים של המאמן, החובבנות של השחקנים, השליליות של האוהדים, הרוע של התקשורת - אפשר ממש לראות את זה קורה, פיזית מול העיניים שלנו, נוזל שחור של רוע שמתנקז היישר לנבחרת. כל השנאה והציניות כלפי הכדורגל הישראלי, הכול מופנה למקום אחד, עוטף את השחקנים והיציעים, משחיר לכולם את הנשמה. סביר להניח שזה מעגל, ושגם הוא יסתובב, והאנרגיות יתהפכו, ויום אחד הנבחרת תצליח להדהים ותחזור לרגש. כרגע כל מה שאפשר לעשות זה לעצום עיניים, להיזכר בעבר, ולחכות שזה יעבור.
