גרנט וגברי שומרים על זכות השתיקה

עצוב לגלות בכל פעם מחדש, שגם כהונה במשרה ציבורית לא מסייעת לממלא התפקיד להבחין טוב יותר בין "עניין לציבור" (משהו שעשוי לעניין את הציבור) ו"עניין ציבורי" (משהו שחשוב שיובא לידיעת הציבור). הדבר בולט במיוחד כאשר מדובר ביו"ר ההתאחדות לכדורגל ומאמן הנבחרת הלאומית.

גברי לוי ואברהם גרנט מתעקשים לא לספק הסבר על שום דבר, אבל הם עזי מצח להלין כנגד מי שמתעקשים לשמור על זכות הציבור לדעת, מי שמבקשים למלא את תפקידם כרשות מבקרת בשעה שמערכות אחרות מתבטלות. מה לא לגיטימי בשאלה שמבקשת לדעת מהו שכרו של מאמן נבחרת ישראל, מדוע הסיבות למינויו של חיים רביבו כקפטן הנבחרת הן בחזקת סוד מדינה, ומה המניעים האמיתיים לאי זימונו של יוסי בניון למשחק נגד ליטא? על כל הנושאים הללו סירבו גרנט ולוי להשיב כאשר הופנתה אליהם שאלה ישירה, אבל ידעו לרטון לנוכח פרסום הערכות אפשריות בנושא בעיתונות. לא ברור מה הטריד אותם יותר: מידת הקרבה של התשובות לאמת, או החוצפה לא להסתפק בכך שמילאו פיהם מים.

גברי לוי מחבב את החשכה, וקל להבין זאת אחרי ההשפלה הפומבית שספג בדיון על האפשרות שיוענק לו שכר עבור פעילותו הציבורית. כאשר גברי בחר בתהליך חשוף לחלוטין כדי לנקות מעליו חשדות, הוא גמר כליצן העיר. כאשר ביקש לרחוץ את השרץ בפומבי, התברר לו כי הוא נותר קורבן הניקיון. מוזר, אבל במהלך המו"מ עם קשטן על משרת מאמן הנבחרת, היה קל הרבה יותר ללמוד מיו"ר ההתאחדות על הסכומים שלא פיתו את מאמן הפועל ת"א להירתם למשימה הלאומית. את הישיבות החשובות בהתאחדות, אלה שהן בעלות השפעה מכרעת על הכדורגל הישראלי, גברי הופך לחשאיות. למשל, ההצבעה על הקפאת הירידות. גברי פעל אז גם למען חבר מרעיו בהתאחדות, אלה שיש להם אמת אחת בחושך ואמת אחרת באור.

אברהם גרנט מלין כל העת על כך שמפקפקים ביושרו ובהגינותו. הוא מתקשה להבין כיצד נקשר שמו לסיפורים קפקאיים כמו הדחת קשטן ממכבי ת"א לאחר עונת דאבל מזהירה, פרשת האפדרין ומינויו למאמן הנבחרת. מעולם לא הוטל דופי ביכולות של גרנט כמאמן, כי על כך יש לו קבלות שנראו לעיני כל; גרנט האיש זה כבר סיפור עלום בהרבה. אהבתו הגדולה היא לשיחות שאינן לציטוט, ובמקרה זה חוטאים גם מי שמאפשרים לו לעשות זאת. בשיחות אלה יש לגרנט הסברים לכל דבר, הוא משכנע, נשמע אמין, אבל עדיין פוחד לצאת בגלוי. הוא מעדיף לשחק בדנידין, אבל כועס על המחיר.

גרנט, שמבין תקשורת כפי שהוא מעיד על עצמו, ודאי יודע כי יש לעיתונאי טיעונים כבדים נוספים מלבד עניין ציבורי. למשל, אמת דיברתי, או תום לב. מי שחושד בעיתונות כי היא מרבה לסבול מאי דיוקים, נגועה באופורטוניזם וסובלת מחטטנות שלא לצורך, חייב לשאול את עצמו כיצד הוא מתייחס לעקרונות אלה. ומוטב שיעשה זאת מעמדת המאמן הלאומי, או יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מבלי ללקות בפוביה למשמע המונח שקיפות.