הרכז של קדאפי: סיפורו של הכדורסלן אלכס אוומי

רק היום, שלוש שנים אחרי, מסוגל אלכס אוומי לדבר גלויות על הזוועות שעבר. הזיכרונות עדיין מדממים, הגוף והנשמה עדיין פצועים ומצולקים. שלוש שנים אחרי, הוא עדיין מתמודד עם דיכאונות וחרדות שתוקפים אותו אחת לכמה זמן בפתאומיות מוחלטת. התמונות האיומות עדיין רצות במוחו. רק אחת לשבוע, למשך 40 דקות בודדות, הוא מצליח לשכוח מהכל. זה קורה כשהוא עולה לפרקט וחוזר חזרה להרגל האהוב עליו מגיל ילדות – לשחק כדורסל.

חייו של אוומי, בן למשפחת ניגרית שהיגרה לארצות הברית, מעולם לא היו קלים במיוחד. עד גיל 11 חי אוומי יחד עם משפחתו בשכונה קשת יום בלאגוס הניגרית, ומצבו הוטב רק במעט עם המעבר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אך שום דבר – גם הקשיים שעבר בחייו הקצרים – לא הכין אותו למציאות אליה נחת כאשר הגיע ללוב בדצמבר 2010. עד מהרה התברר לאוומי כי קבוצתו, אל נאסר בנגאזי, נמצאת בבעלותו של לא אחר מהדיקטטור מועמר קדאפי.

מכאן יחל להתפתח אצל אוומי רצף אירועים מוטרף לחלוטין, שמתרחש על רקע הכאוס של ההפיכה בלוב ב-2011. אחרי שנקלע ללב מעוז המורדים, הסתתר בדירתו במשך שבועות ארוכים, ניזון מחרקים ויצא בחיים רק בנס, אוומי מרשה לעצמו לדבר. ספרו, "הרכז של קדאפי", ראה אור לפני שלושה חודשים וטלטל את הקוראים והמבקרים. הספר חשף את סיפורו הבלתי-נתפס של אוומי, אך לא פחות מכך, סיפק זוויות מרתקות על המציאות המסוכנת של לוב בזמן ההפיכה. הוא גם פתח צוהר לנעשה מאחורי הקלעים של הבייבי המאוחר והמסתורי של קדאפי – קבוצת הכדורסל שהייתה בבעלותו.

כשאלכס אוומי נענה לחיזורים מבנגאזי והחליט להצטרף לקבוצה, היה זה רק מתוך יצר הרפתקנות. קודם לכן שיחק אוומי בקבוצות קטנות בצרפת, מקדוניה ובקנדה, ושהונחה לפתחו ההצעה, אמר כן מבלי להסס. לימים, העיד אוומי כי אפילו לא הקיש את שמה של הקבוצה בגוגל לפני שהחליט לחתום בשורותיה ולא, זה לא שהייתה לו ידיעה קודמת על הקבוצה האלמונית מבנגאזי.

רק אחרי האימון הראשון במדי קבוצתו החדשה, החל אוומי להבין להיכן הגיע. משהו שם נראה לו מוזר. מצד אחד, נהנו שחקני הקבוצה מתנאים חלומיים: לרשות הקבוצה עמד מטוס פרטי, השחקנים שוכנו בפנטהאוזים עצומים ונהגו ברכבי פאר. עד כדי כך עשו להם כבוד בעיר, שבכל השווקים ובתי הממכר לא שילמו אגורה שחוקה מעולם. אך מנגד, אוומי חש שחבריו לקבוצה נראו כבויים ועייפים, כאילו הם אוצרים סוד איום ונורא.

"הייתה אווירה מוזרה מאוד באימון הראשון שלי בקבוצה. שאלתי את אחד מחבריי לקבוצה למה כולם נראים כל כך עצובים, והוא הסביר לי דבר מאוד פשוט – הפינוקים והתנאים החלומיים תקפים אך ורק בניצחונות. הוא סיפר לי שאחרי הפסדים הקבוצה לא משלמת משכורת, ושחלק מהשחקנים חוטפים מכות רצח. אחרי זה ראיתי על חלק מהשחקנים חבורות וסימני אלימות קשים שאישרו את מה שחברי סיפר לי קודם לכן. הבנתי שיש כאן דיל – אם ננצח, נקבל את כל ההטבות שאפשר להעלות על הדעת. אבל אם נפסיד, אנחנו עלולים להיות קורבן להתעללות", סיפר בכתבת פרופיל ב-BBC .

בערב, כשליווהו לדירה החדשה, נפל לאוומי האסימון. 'הדירה' הייתה למעשה בית עצום ורחב ידיים, שקירותיו כוסו בתמונות ענק של מועמר קדאפי. אוומי הגדיר את הדירה כ"המקבילה לטאג' מהאל". כל הטוב הזה, הפנים אוומי, לא בא בשום מקום – הוא מגיע הישר מהדיקטטור הכל יכול שעומד בראש המדינה ובראש קבוצתו החדשה, כך מסתבר. למרבה ההפתעה, הידיעה הזו דווקא ריגשה את אוומי. "כילד שגדל בניגריה, קדאפי היה עבורי אישיות נערצת. הוא תמיד הופיע בחדשות והוזכר כמי שמסייע לניגריה וניז'ר. עבורנו הוא היה אישיות כמו נלסון מנדלה. אף אחד לא ידע על המעשים האיומים שלו".

אך עד מהרה התוודע אוומי גם לצידו השני של קדאפי, הצד האכזרי והאלים. מאבטחיו של קדאפי היו נשלחים על ידו לחדר ההלבשה לאחר הפסדים ומכלים את זעמם בשחקנים האומללים. פעם אחר פעם היו השחקנים מוטחים בעוצמה אל הלוקרים בחדר ההלבשה, וחוטפים מכות בשלל צורות סדיסטיות. חלק מהשחקנים היו מסתובבים כמעט באופן קבוע עם פנס בעין, אך למזלו של אוומי הוא חמק מכל זה וזכה ליחס מיוחד. זה קרה בזכות משחק אחד בו קדאפי בכבודו ובעצמו הגיע ליציע, וחזה באוומי מפציץ 30 נקודות בדרך לניצחון. אוומי קיבל מקדאפי בסיום המשחק מעטפה ובה אלף דולר כמחווה אישית. במשחקים הבאים הוא המשיך להצטיין, הוביל את קבוצתו לרצף ניצחונות ונישא על כפיים.

עד שהגיע הזעזוע הגדול מכולם.

ב-17 בפברואר 2011 התעורר אוומי לעוד בוקר שגרתי, אך מבעד למרפסת דירתו נשקף מחזה מטריד: מאות מפגינים החלו בקרב יריות ממושך עם שוטרים מהתחנה הסמוכה לביתו. בנגאזי הייתה מוקד ההתקוממות הגדול ביותר בזמן ההפיכה בלוב. היה זה מעוז ההתנגדות למשטרו של קדאפי, ובאותו יום נורתה יריית הפתיחה למאבק. תוך זמן קצר הפכה הרחבה שמול ביתו של אוומי לזירת רצח של מאות אנשים – שוטרים ומורדים.

מנהל הקבוצה התקשר לאוומי בבהלה והנחה אותו להסתתר בדירתו ולא לצאת ממנה. חלק מחבריו לקבוצה, נאמר לאוומי, נתפסו על ידי קבוצת מורדים עם עשרות נשקים שאגרו בביתם, ומאותו רגע, תויגו שחקני אל נאסר כמשת"פים של קדאפי. מי מהם שהיה נקרה בדרכם של המורדים היה בוודאי נורה במקום. לכן, אוומי נעל את דירתו ועשה כדבריו של מנהל הקבוצה – הוא פשוט הסתתר בשקט, וחיכה שיגיע נציג הקבוצה כדי לשחררו.

בינתיים נותקו קווי האינטרנט והטלפון בעיר. בהמשך גם המים נותקו. ואם אוומי חשב שלברוח מהמדינה יהיה פיתרון יעיל, נודע לו כי המורדים השתלטו גם על שדה התעופה בטריפולי. הסכנה לא חלפה לרגע. "הצצתי מהחלון וראיתי ילדים בני 10 או 11, עימם נהגתי להשתעשע ולשחק כדורגל בעבר, כשהם מחזיקים בנשק ובחרבות משלהם. הם הפכו למורדים עכשיו. עכשיו זה אני מולם", כתב אוומי בספר.

במשך שבועיים תמימים ישב אוומי בדירתו הגדולה, שהפכה בינתיים לדירת מסתור, וחיכה שיעבור זעם. ובכן, הוא לא עבר. באחד מהימים פרץ כוח מורדים לבניין. אוומי הצליח לחמוק מהם, אך נאלץ לשמוע כיצד המורדים רוצחים ביריות בזה אחר זה את שכניו, שכמוהו היו מזוהים קדאפי. נערה אחת, שהתגוררה דלת מולו, נאנסה בברוטאליות במסדרון, בעוד אוומי מוטל על הרצפה, שומע את יללותיה ולא יכול לנקוף אצבע. גם בימים שבאו לאחר מכן לא הייתה שום בשורה.

בשלב מסוים אזלו לאוומי אוכל ומים. בצר לו, הוא החל בנוהל הישרדות: את השתייה הוא צרך ממי הניאגרה שבשירותים. הוא ניזון מחרקים ותולעים שמצא בדירתו ונאלץ ללקט. את צרכיו ביצע באמבטיה, כדי לא לבזבז את שארית המים שנותרה עבורו בשירותים. אחרי 14 יום שעברו כמו נצח, קיבל אוומי שיחת טלפון גואלת: בקו השני היה נשיא הקבוצה, שביקש מאוומי להגיע למשרדי הקבוצה – מרחק 10 דקות הליכה מהדירה – ומשם יוברח מהמדינה.

אוומי לא ישכח את הפחד שאחז בו עת שיצא מהדירה ובשארית כוחותיו ניסה להימלט מההמון הזועם. באותם רגעים אוומי היה בין חיים ומוות, פעם אחת בגלל המורדים שהקיפו את האזור, ופעם שנייה משום שגופו התשוש היה על סף קריסת מערכות. במהלך השבועיים בהם הסתתר בביתו השיל אוומי מעל 10 קילו ובקושי הניע את איבריו. כשקם וניסה ללכת, כמעט צנח לרצפה. למזלו, הגיע סיוע מכיוון לא צפוי.

"פתאום ראיתי את הילדים מהשכונה – אותם ילדים ששיחקו איתי כדורגל לפני שבועיים ועכשיו החזיקו נשקים שגדולים מהם פי 2. הם זכרו אותי, וחסו עליי", סיפר. "כמה מהם הרימו אותי וסחבו אותי ממש עד למשרדים של הקבוצה. שם פגשתי את נשיא הקבוצה, וחבר נוסף לקבוצה. התחבקנו שעה ארוכה. נתנו לי שם כמה עוגות ובקבוקי מים שהספיקו כדי להחזיר לי את אנרגיה. זה היה מרגיע, אבל עכשיו עמדה בפנינו המשימה הגדולה באמת – להסתנן אל מחוץ לגבולות לוב ללא פגע".

יחד עם חברו לקבוצה ונהג מקומי ששכרה הקבוצה, יצא אוומי לקרב נוסף על חייו: נסיעה של שש שעות באישון ליל עד לגבול מצרים, לתוכה קיווה להסתנן. הנסיעה הייתה קשה מכפי שחשבו. כוחות המורדים כבר שלטו לחלוטין באזור, ועצרו את הרכב לבידוק. כשאקדח מוצמד לרקתו, אוומי התחנן על חייו והסביר כי הוא בסך הכל שחקן כדורסל אמריקאי, וכי איננו תומך של קדאפי. כך, במזל רב, עברו אוומי וחבריו לא פחות משמונה עמדות בידוק והגיעו ליעדם. המזל היה עימם גם כשהצליחו להסתנן אל תוך שטחה של מצרים. את הלילות הבאים העביר אוומי בתת-תנאים במחנה פליטים מצרי, אך לפחות ידע שניצל ממוות בלוב.

"אחרי שעברתי את הגבול למצרים נטענתי מחדש באנרגיה. חשבתי על המשפחה שלי בארצות הברית, שלא שמעה ממני וחוששת שאני מת, חשבתי על חברה שלי. אבל יותר מכל חשבתי על הנהג שלקח אותנו לגבול. באותו רגע רציתי לחצות את הגבול בחזרה, לחבק אותו ולתת לו את כל הכסף שאי פעם היה לי", כותב אוומי בספר. אחרי כל התלאות הללו, אוומי חווה רגע של שמחה.

אני תופס את אוומי לשיחה קצרה ביום שלישי האחרון, רגע לפני שהוא יוצא לאימון בקבוצתו הנוכחית, וורצ'סטר האנגלית. הוא נשמע נינוח וקליל. ניכר שפרסום הספר עזר לו רבות לעיבוד התהליך הטראומטי שעבר. משפחתו וחברתו לחצו עליו לפרסם את הספר על מנת להתחיל בתהליך התאוששות. בשלוש השנים שחלפו מאז, מצבו הגופני והנפשי של אוומי ידע עליות ומורדות. אחרי שהגיע בשן ועין למצרים, הוא נשאר שם כמה חודשים ואפילו שיחק כדורסל בליגה המקומית, משום שלדבריו, לא רצה שמשפחתו תראה אותו במצבו.

כששב לארצות הברית ערך בדיקות רפואיות בהן התגלה כי הכבד והריאות נפגעו בעקבות אותן שבועיים מסויטים בדירה בבנגאזי. גם ספירות הדם היו נמוכות במיוחד. במקביל, הידרדר מצבו הנפשי. "שקעתי בדיכאון", הוא מספר. "הייתי נועל את עצמי בחדר עם תריסים מוגפים למשך 15 שעות ויותר. לא הייתי מתקלח שבועות שלמים. קיבלתי הרבה מאוד טיפול פסיכולוגי".

כיום, כאמור, מצבו טוב בהרבה. הוא מוביל את וורצ'סטר לראשות הטבלה בליגה האנגלית וקולע 18 נקודות בממוצע למשחק. באמצעות הקאמבק למגרשים חזרה אליו חדוות החיים, לפחות חלקית. הטראומה עדיין לא שככה לחלוטין.

"חברים לקבוצה עדיין לא ממש יודעים מה לעשות איתי לפעמים", סיפר ל-BBC. "אני יכול להיכנס לדיכאון בתוך שנייה. להפוך משמח לעצוב בין רגע. כשאני עוצם את העיניים, כל הזיכרונות צפים. אני רואה פרצופים, אני שומע רעשים. כדורסל הוא הבריחה שלי. רק שם הראש שלי נקי. לפעמים, אחרי משחקים, אני לא מוכן לעזוב את המגרש וללכת לישון. אנשים חושבים שאני משוגע, אבל אני יודע שאני נורמלי לחלוטין. אלה החיים הנורמליים באמת. הו, תודה לאל, כמה אני נורמלי".