90 דקות של טירוף

ארכיון מדורים

אין יותר קבוצתי מזה: מדור 4-4-2 על אליניב ברדה

הבצורת הארוכה של עשרה מחזורים ללא שער לא השפיעה לרעה על אליניב ברדה. להפך, היא הדגישה מדוע הוא השחקן המשמעותי ביותר בכדורגל הישראלי היום. מדור 4-4-2 מצביע על החשיבות של הקפטן גם לעתיד של הפועל באר שבע, ומעלה את השאלה שעליה נקבל תשובה במשחק העונה

ענבל מנור
08/02/2014

טוב לדעת (מקודם)

כניסה בלעדית לפסטיבל מוזיקה אלקטרונית שכולו אנרגיות גבוהות

מוגש מטעם XL ישראל

4: שחקן קבוצתי

אליניב ברדה לא הבקיע שער כבר 11 משחקים. שלושה חודשים. 959 דקות על המגרש. אפס כדורים ברשת ובישול אחד לדובב גבאי בניצחון הפועל באר שבע על הפועל תל אביב בבלומפילד. עבור חלוץ, ועל אחת כמה וכמה בסדר גודל של ברדה, מדובר בנצח. סיוט. וכששחקנים מסוגו נקלעים לבצורת, מהר מאוד נצעקת לאוויר המילה: 'משבר' והפרשנים ממהרים לנתח ולהסביר מה גרם לתופעה. בכלל, חלוצים הם טיפוסים מלאי אגו, רעבים לכבוש וכשהכדור לא נכנס זה שורף להם בנשמה, אוכל אותם מבפנים עד שמגיע השער שמשחרר פרץ אנרגיות מטורף על כבול המוגזם. זה קרה העונה לאיתי שכטר ולראדה פריצה ולשמעון אבוחצירא. אבל לא לברדה. כי ברדה שונה. עוף מוזר. שחקן ללא אגו. והוא לא עושה סיפור ממספרים.

כשמדברים על הבצורת של ברדה, השאלה "למה" פחות חשובה, אבל תורמת להסביר את מהות הבן אדם. בשבועות האחרונים אלישע לוי שינה לקפטן שלו את התפקיד והסיט אותו מעט אחורנית. ברדה משחק מאחורי החלוץ במעין 4-4-1-1, אבל מקבל לא מעט משימות הגנתיות כמו למשל לסגור את הקשר האחורי של היריבה ולשבש את בניית המשחק שלה. השינוי הזה פוגע ישירות במספרים. רוב השחקנים היו מתמרמרים ממצב כזה. ברדה לא אחד מהם. במונחים של מחויבות והשקעה, התפקוד שלו לא נפגע והוא עושה את העבודה שהמאמן מבקש ממנו בצורה נהדרת. לכן אף אחד לא מעז לדבר על משבר. "אם אצטרך להקריב בשביל הצלחת הקבוצה", הסביר השחקן באולפן "תמונת מחזור" בוואלה! ספורט. "אעשה זאת בשמחה".

שימו לב מה קורה מסביבו של ברדה בזמן שהוא מקריב מעצמו. ב-11 המחזורים האחרונים באר שבע צברה 27 נקודות (82 אחוזי הצלחה) וכבשה 20 שערים. בתשעת המחזורים הראשונים ברדה הבקיע חמישה שערים (מ-17 של הקבוצה), אך אחוזי ההצלחה עמדו על 74 בלבד. המשמעות ברורה: הבצורת לא פגעה בכמות השערים ובהצלחה הקבוצתית. כשברדה שובת, שחקנים אחרים פורחים. מאור בוזגלו סיפק ארבעה שערים (מהשישה שלו בסך הכול) ושבעה בישולים (מ-10) במחזורי הבצורת. דובב גבאי הבקיע שבעה (משמונה שלו בסך הכול) וגליינור פלט ארבעה (מחמישה בסך הכול).

אי אפשר לקחת את הנתונים הללו כמובנים מאליהם. בכדורגל המודרני קשה למצוא דוגמה לקבוצה שמצליחה יותר דווקא בתקופה פחות טובה של הכוכב שלה. גם הקבוצות השלמות ביותר תלויות התקפית בלפחות מוציא לפועל דומיננטי אחד. דמיינו את מכבי תל אביב עם ערן זהבי על המגרש, אבל בלי המספרים שלו. או להבדיל, את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו נשאבים לבצורת כיבושים. עכשיו תחשבו על התוצאות, הפרצופים, הכותרות, המצב החברתי בחדר ההלבשה וכל מה שקורה מסביב בפרק הזמן הזה. נראה לכם שהתוצאות הקבוצתיות היו משתפרות? רק קבוצה חזקה מאוד מנטאלית יודעת להוציא מעצמה יותר במצב כזה ורק שחקן נטול אגו יכול להכיל סיטואציה בה הוא מאפשר לשחקנים אחרים לפרוח על חשבונו בעוד הוא ממשיך לשאת בנטל הציפיות. באר שבע עונה על ההגדרות. גם ברדה. זה מה שהופך אותו לטים פלייר האולטימטיבי.

רק קבוצה חזקה מאוד מנטאלית יודעת להוציא מעצמה יותר במצב כזה ורק שחקן נטול אגו יכול להכיל סיטואציה בה הוא מאפשר לשחקנים אחרים לפרוח על חשבונו. ברדה(צילום: יוסי ציפקיס)

4: קבוצה של שחקן

ברדה תמיד ידע מתי לתת לפנות את הבמה לאחרים, אבל התכונה הזו, כמו לא מעט מההישגים בקריירה שלו, לא תמיד זכתה להכרה. בעונה השנייה בגנק, למשל, החלוץ ירד מ-16 לחמישה שערי ליגה בגלל שינוי תפקיד, אבל חיפה עם 11 בישולים ועזר לקבוצה לזכות בגביע. המספרים שלו המשיכו לדעת תנודות מעונה לעונה, אבל התרומה הקבוצתית והחברתית מעולם לא הוטלו בספק כי הוא תמיד ידע לשים את האגו בצד. גם ברגעים קשים. גם כשישב על הספסל, נפצע או קיבל הצעות לעבור. בבלגיה, ברדה הפך לסמל, לשחקן מוערך וגם תוגמל בהתאם. זו אחת הסיבות שבחר להישאר שש שנים באותו מועדון. ואולי גם אחת הסיבות שרצה להגיע למקום היחיד שייתן לו את אותה תחושה.

מספרים שבמהלך המגעים בין באר שבע לחלוץ בקיץ, זרק אחד מאנשי המועדון, חצי בצחוק חצי ברצינות, שייבנה פסל בדמותו של ברדה בעיר. זו אמנם לא מסוג המחוות שישפיעו על אדם כה צנוע, אבל סיפור שממחיש את מימדי התופעה. לא משנה איך תסתיים העונה, ההיסטוריה תזכור את חזרתו של ברדה לבירת הנגב בנשימה אחת עם החזרה של אלי אוחנה לבית"ר ירושלים בליגה הארצית. ולא משנה איך תסתיים העונה, הפועל באר שבע תהיה המנצחת הגדולה. כי ההצלחה שלה לא קשורה בכסף או בחיבור נדיר של שחקנים שיתפזרו אחר כך לכל עבר. זו הצלחה של הבנה כיצד עושים זאת נכון שבאה אחרי שנים של כישלונות, הצלחה של מאמן, של שחקנים שמחוברים למקום, של עיר רעבה לכדורגל, של קהל שמדביק הכול יחד ואדם שעומד בחזית. הפנים של הפרויקט. פרזנטור. זה התפקיד של ברדה וזה צריך להמשיך להיות התפקיד שלו בשנים הבאות כשחקן ואחר כך בכל תפקיד שיימצא לנכון.

התחושה היא גם אם באר שבע לא תיקח אליפות העונה, היא תהיה בשלה לעשות זאת בשנים הקרובות מאוד. זו בדיוק הסיבה לפיה ברדה הוא שחקן העונה האמיתי. הבחירה תהיה כנראה בין זהבי ובוזגלו, תלוי בזהות האלופה, אבל אף אחד מהם לא השפיע ושינה מועדון כמו שעשה ברדה. כבר בקיץ אלונה ברקת הבהירה לשחקן שהיא רוצה שימשוך שחקנים שאוטומטית סירבו לבאר שבע וזה אכן קרה. ההצלחה של בוזגלו, ההחתמה של גל אראל, הסבלנות כלפי פלט וההגעה של דויד הובר, עד לא מזמן קפטן קבוצת צמרת בליגה הבלגית, הם תוצאה ישירה לנכוחות והדומיננטיות של ברדה. וזה שווה לא פחות מעוד שער או בישול.

למעשה, הזהבים והבוזגלואים תמיד היו במרכז הבמה של הכדורגל הישראלי. אוחנה, ברקוביץ', רביבו, זוהר, נמני. כולם והיו (והינם) רוקסטארים, כוכבים בנשמה. ברדה הוא שחקן מסוג אחר. פחות רעש, צלצולים וגלאם ויותר דאון טו ארת', איש משפחה, יוסי בניון סטייל. מבחינת היררכיה, בניון אולי גדול ובוודאי מצליח יותר מכל השמות שהוזכרו וגם מבחינת מנהיגות, השפעה ודעת קהל יותר נכון לשים את המפתחות בידיים של טיפוסים כמוהו וכמו ברדה. וביום שמספר 15 לא יהיה חלק מהנבחרת, ברדה יכול להיות הפתרון שיעזור להביא אותה לגבהים חדשים. קחו שחקן קבוצתי, נטול אגו, מנוסה, שיודע לשים את עצמו בצד ולטפח צעירים וכוכבים מסביבו, מנהיג חיובי ומשפיע שמונע מאהבה נטו לכדורגל, שחקן שהפך לקונצנזוס ולא דבק בו רבב. מה קיבלתם? רמז: זה בא עם סרט על היד.

התחזית לשבת: העבודה השחורה של ברדה במרכז השדה תהיה חיונית להשפעה על יחסי הכוחות ולביטול היתרון של מכבי תל אביב בקישור.

שימו לב: באר שבע מובילה את הליגה בהבקעות במשחקי חוץ (2.11), מכבי תל אביב כובשת יותר מכל אחת בבית (2.5) ובכלל, לא היה כאן משחק עונה אמיתי כמעט שלוש שנים. התגעגענו.

דאון טו ארת'. ברדה(צילום: קובי אליהו)

2: שחקנים מול קבוצה

מכבי תל אביב עולה על הפועל באר שבע כמעט בכל פרמטר: עומק, איכות וגם ניסיון. לבאר שבע למשל יש בסגל שני שחקנים בלבד שזכו באליפות (פאיוביץ' וברדה), למכבי תל אביב יש עשרה. גם הפערים המקצועיים לא קטנים. לצהובים יש יתרון איכותי בעמדת הבלמים והעבודה ביניהם, מגוון רחב יותר של קשרים אחוריים שמניעים את המשחק ושחקני הכרעה קטלניים יותר שיודעים להרוג משחק בהברקה אחת. למעשה, בכל עמדה במגרש יש לצהובים שחקן בכיר ואופציה לתחרות בעוד באר שבע צרה יותר ומתבססת על הרבה אופי, התלהבות ואיזון נכון בין שחקנים יצירתיים לפועלים שחורים. אלא שמשהו במכלול גורם בפועל לפערים להצטמצם ולמאבק האליפות להישאר נכון לעכשיו פתוח. באר שבע היא פשוט הרבה יותר קבוצה ממכבי תל אביב.

הנה קצת מספרים להמחשת התופעה: 70 אחוז משערי באר שבע מבושלים (רביעית בליגה) לעומת 64 אחוזים אצל האלופה. תוסיפו לכך קרוב ל-50 אחוז הבקעה ממצבים נייחים (ו-24 שערי נגיחה) וקיבלתם הוכחה לרמת התיאום הגבוהה. גם חלוקת הנטל טובה יותר מכל קבוצה בליגה: חמישה שחקנים בסגל של באר שבע הבקיעו חמישה שערים או יותר לעומת שלושה במכבי תל אביב. האדומים מובילים את הליגה עם 75 אחוזי הצלחה לאחר ספיגת שער ראשון, 89 אחוזי הצלחה לאחר כיבוש שער ראשון ובמקום השני בשערים ברבע השעה האחרונה עם 10. אלישע לוי העמיד קבוצה מלאת אופי. פאולו סוזה העמיד קבוצה יעילה ואפקטיבית משל קודמו, אך פחות דורסנית. כזו שעושה בדיוק מה שצריך. משחק העונה יוכרע בדיוק על הסוגיה הזו: איכות מול קבוצתיות.

איכות או קבוצתיות? זהבי מול באר שבע בסיבוב הקודם(צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully