הקדנציה הקודמת של מאמן סיאטל סיהוקס פיט קרול ב-NFL נחשבת לכישלון. למה? כי ככה קבעו אוהדי ניו אינגלנד פטריוטס (וגם, אולי, כי לא היה לו את טום בריידי). קרול החליף את ביל פארסלס כמאמן הפטריוטס והגיע פעמיים לפלייאוף. כשדרו בלדסו נפצע, לביל בליצ'יק, מחליפו של קרול, היה את טום בריידי על הספסל והשאר היסטוריה. כשבלדסו נפצע אצל קרול, הוא נאלץ לשחק עם סקוט זולאק (מי?) בפלייאוף. אחר כך הוא נמחק, הלך למכללות וחטף חתיכת כתם גם שם, בעקבות שערורייה ענקית במכללת USC , אותה הצעיד קודם לאליפות.
בעקבות כך, כשסיאטל החתימה את קרול ב-2010 נראה היה שזה שידוך מתבקש מאמן שרוצה לשקם את הקריירה והתדמית (בעצם, הסעיף השני בספק גדול, האיש נהנתן חסר תקנה) בקבוצה "נטולת שאיפות" (הכול במרכאות, כמובן, ועדיין) שמתאים לשקם בה קריירה. סיאטל היא עיר נחמדה, סטודנטיאלית, ספורטיבית - אבל היא לא עיר של אליפויות.
לפחות לא הייתה עיר של אליפויות. עד הלילה.
שלושה דברים בולטים לעין בסיאטל: האפור בשמיים, הירוק בצמרות העצים והאדיבות של התושבים. בצפון הפסיפי תמצאו את האנשים הנחמדים ביותר ביקום. וכשזה מגיע לספורט זו לא מחמאה. הסוניקס של גארי פייטון היו טובים לפרקים, אבל איש לא האמין שיוכלו ללכת עד הסוף. והם לא. המארינרס היו קבוצה מצוינת בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, אבל למרות יהלום עצום כמו איצ'ירו סוזוקי מעולם לא יכלו ליאנקיז. הסיהוקס לא נכנסו אפילו לקטגוריה הזו, של מעידה בשלבים הסופיים. הם היו קבוצה בינונית מינוס שהסתפקה בהבלחה אחת לכמה שנים ובניצחון פלייאוף בודד, אם בכלל, בעונה. בסיום עונת 2005 הגיעו לסופרבול, אבל לא נתנו קרב של ממש לפיטסבורג. מהרגע שקרול הגיע הכול החל להשתנות.
קרול הוא "פליירס קוץ'", המאמן הסחבק נטול הדיסטנס. בניגוד למגמה הרווחת ב-NFL בשנים האחרונות, הוא האמין שאת הקבוצה שלו צריך לבנות דרך ההגנה. זה אולי היה טריוויאלי לפני 2005, אבל מאז ששונו החוקים והחלו לנטות בבירור לטובת המוסרים, קבוצות העדיפו להשקיע בהתקפה. זוכות סופרבול כמו ניו אורלינס וגרין ביי, עם קליבר בעמדת הקוורטרבק והגנה בינונית במקרה הטוב, החלו להפציע. קרול חזר לאחור, המשיך להאמין שהתקפה מנצחת והגנה מביאה אליפויות ויצר את אחת היחידות הכי דומיננטיות בשנים האחרונות. יחידה שהכניסה את פייטון מאנינג והברונקוס לשיתוק מוחלט.
קרול אוהב לקחת הימורים. אחד כזה ניצח לו את גמר ה-NFC נגד סן פרנסיסקו, כשבדאון רביעי ושבעה יארדים לעבור העלה בועט, התחרט, השאיר את ראסל וילסון על המגרש וקיבל ממנו טאצ'דאון מכריע. למעשה, וילסון עצמו הוא הימור. הוא בכלל לא היה אמור לשחק פוטבול ב-NFL, גם לא לפתוח במקום מאט פלין, שהגיע כדי לקבל את המפתחות.
וילסון הוא קוורטרבק שיכול לשגע אותך בסבסובים מיותרים, הוא עובד עם הרגליים, לפעמים ללא מחשבה, והוא לא מוסר מדהים. אבל דבר אחד מבדיל אותו מהרבה קוורטרבקים ברמתו: הוא לא עושה מה שהוא לא יודע ומתמסר למה שהוא כן יודע. ומה שהוא יודע זה שיש לו הגנה רצחנית שאפשר לסמוך עליה, יש לו תופסים יציבים שאף אחד לא סופר אבל יכולים לעקוץ, יש לו את מרשואן לינץ' ובסופרבול היה לו גם את פרסי הארווין.
הארווין הוא סיפור מעניין. הוא היה שחקן מצטיין במכללות, זכה פעמיים באליפות עם פלורידה ונבחר ל-NFL כתקווה גדולה של מינסוטה. בווייקינגס הוא היה בסך הכול שחקן מוביל, אבל בעונה האחרונה שם סבל מפציעה ונטל חלק בתשעה משחקים בלבד. קרול רצה אותו בסיאטל ושילם עליו מחיר לא נמוך כלל של שלוש בחירות דראפט. ההימור הזה התנפץ, כי הארווין, ממחזירי הבעיטות הטובים ב-NFL, לא שיחק כל העונה בגלל פציעה במותן. הוא נטל חלק במשחק אחד, ובפלייאוף רשם עוד אחד, חסר משמעות, נגד סן פרנסיסקו. הארווין רצה להרגיש שותף.
ההזדמנות הזו הגיעה בסופרבול כבר בפתיחה. עם ריצה ל-30 יארד. זה היה רק המתאבן. הארווין החליט שאם יענוד טבעת, הוא גם יהיה חתום עליה. במהלך הראשון במחצית השנייה הוא הוריד גרזן כבד על הראש של דנבר, כשרץ לאורך מגרש שלם היישר לאנדזון. עכשיו, אף אחד לא יוכל להגיד שלא היה שותף. עד כמה שזה נשמע מוזר, הטאצ'דאון הזה היה לא פחות חשוב לעתיד של סיאטל מאשר להווה. כי אם הארווין יצליח להישאר בריא, יש לנו סיכוי לעוד עונה נפלאה בחלק הכי מערבי של ארץ האפשרויות, שהתבררו גם הלילה כבלתי מוגבלות.
בכל מקום שממנו נפרד ללא טבעת השאיר פייטון מאנינג את ה"מאנינג פייס", אותו פרצוף עגום שמוסתר על ידי הקסדה ופונה מטה. במשחק הזה היה לו אחד כבר במהלך הראשון. סייפטי הוא הרוצח השקט של הסופרבול. לפני שנתיים טום בריידי נחלץ ממנו רק בקושי, ובכל זאת הפסיד. אפשר להיחטף, אפשר לשמוט אתה פשוט לא מצפה לקבל סייפטי כבר בהתחלה. את מאנינג המהלך הזה גמר. נכון, יש לסיאטל הגנה שצריך לתת לה את מלוא הקרדיט בעצם, הרבה יותר ממלוא הקרדיט, זו פשוט הגנה מושלמת אבל הסייפטי הזה נכנס כבר בסנאפ הראשון לראש של מאנינג. אחר כך הליינבקרים העצומים של הסיהוקס כבר חדרו לו לנשמה.
אל תטעו גם טום בריידי היה מפסיד במשחק הזה, גם דרו בריס (שכבר נוצח פעמיים על ידי הסיהוקס השנה) וארון רוג'רס. ההשערה לקראת גמרי החטיבות הייתה שכל נציגה של ה-NFC תרמוס את נציגת ה-AFC. מאנינג והברונקוס נראו כל כך טוב נגד הפטריוטס, שקשה היה להמר נגדם והיחס הציב אותם כפייבוריטים. הם לא היו, מלכתחילה. זו כמובן חוכמת בדיעבד, אבל הפער היה גדול מששיערנו. אולי לא פער של 35 נקודות, אבל עדיין, סיאטל היא פשוט קבוצה טובה יותר מדנבר. כל השבחים על קו ההתקפה המשובח ועל משחק הריצה האיכותי של הברונקוס נמוגו כבר בתחילת הרבע הראשון. סיאטל באה כדי להראות למאנינג שהיא בעלת הבית. הוא לא היה מוכן לדפיקה הזו בדלת ופשוט מסר את המפתחות.
ההפסד הזה לא על הראש של מאנינג בלבד. זה גם לא המקום לעסוק בסוגיה הנצחית "ווינר או לוזר" (הוא עדיין, מבחינת כישרון, הקוורטרבק הכי גדול בהיסטוריה), אבל מאנינג חייב לשאול את עצמו איך ומדוע נכנע כל כך מהר. דנבר חייבת לשאול את עצמה למה קרסה מנטאלית אחרי מהלך אחד. מהלך אחד שהניב שתי נקודות בלבד. סייפטי, קוראים למהלך הזה, שיטת הניקוד הנדירה ביותר ב-NFL. אותו סייפטי שגמר את הסופרבול אחרי שבע שניות בלבד.
