פג תוקף? השוואה בין ההתקפה של ריאל למכבי תל אביב הגדולה

בוידאו: ריאל מדיחה את מכבי תל אביב בהצלבה אשתקד

לפעמים הסטטיסטיקה משקרת. אם היה עלינו לשפוט על סמך מספרים בלבד, היינו עלולים לקפוץ למסקנה הבאה: למכבי תל אביב של פיני גרשון, זו שהציגה את ההתקפה הטובה, המלהיבה והיצירתית ביותר בתולדות היורוליג, קמה בעבר אלטרנטיבה של ממש – מולר ורונה מאיטליה. כן כן, קראתם נכון. בעונת 2000-20001, שלוש שנים לפני שנרקם לו השילוב השמימי והקטלני בין אנתוני פארקר, שאראס, וויצ'יץ' באסטון והיתר, חרכה הקבוצה האיטלקית הקטנטנה את הרשתות ברחבי היבשת הישנה. ממוצע הנקודות שלה – 91.3 לערב - הוא הקרוב ביותר לזה שהעמידה אותה מכבי תל אביב אגדית. יחד עם מכבי תל אביב ההיא, לורונה יש מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של היורוליג: בתצורתו הנוכחית (מאז שנת 2000), הן היחידות שחצו את רף 90 הנקודות בממוצע למשחק במשך עונה שלמה.

בשממה ההתקפית של היורוליג, ההישג של ורונה אינו דבר של מה בכך. אך עצם העובדה שרק היא התקרבה למכבי תל אביב מודל 2004-2005, ממחישה את הפער העצום בין החבורה ההיא בצהוב לבין האחרות. ורונה, חביבה ככל שתהיה, הייתה אפיזודה נשכחת. בסך הכל צירוף מקרים חד פעמי. המוניטין שמכבי תל אביב ההיא צברה לעולם לא באמת הוטל בספק. העליונות ההתקפית, הגאונות והמהפכנות שלה, מעולם לא קהו. עד שבאה ריאל מדריד מודל 2013-2014.

כל מי שראה העונה את ריאל מדריד מוכן להישבע שמדובר בקבוצה ההתקפית הטובה שידעה אירופה מאז ימי השושלת הגדולה של מכבי תל אביב. אחרי כמה שנים יחד, השלד של הבלאנקוס הפך העונה לתרכובת נפלאה, ייחודית, וקטלנית מתמיד. למרות ההפסד לצסק"א בשבוע שעבר, החבורה של פבלו לאסו היא הדבר הכי קרוב לחבורה העליזה של גרשון, שפעם גרמה ליד אליהו לעצור את נשימתו מדי ערב.

היא תוססת, היא מהירה, היא מציתה את הדמיון ובעיקר – היא מנצחת. לכן, לפני עוד מפגש בין שתי הקבוצות, ביצענו השוואה: מכבי תל אביב מודל 2004-2005 (אז הגיעה שושלת גרשון לשיאה המקצועי) VS ריאל מדריד מודל 2013-2014. בדקנו עד כמה, אם בכלל, מסוגלת ריאל להתקרב לחבורה הקסומה ההיא בצהוב-כחול, שנותרה בגדר קונצנזוס עד היום. יצוין כי ההשוואה איננה הישגית, כי אם סגנונית: אמנם ריאל טרם הטביעה חותם אמיתי עם זכייה ביורוליג, אך היא מציגה כדורסל התקפי ומהפכני, החותר תחת הפרדיגמות המסורתיות ביורוליג. ממש כמו מכבי תל אביב בזמנו.

כבר אחרי בחינה של המדדים הסטטיסטיים הקלאסיים, ניתן להגיע לכמה אבחנות באשר לשוני והדמיון בין שתי הקבוצות הללו. למרות זאת, הטבלה לא משקפת את ההבדל המהותי ביותר בין שתי הקבוצות: הפערים בעומק הסגל, וכפועל יוצא מכך גם חלוקת הדקות. מכבי תל אביב נסמכה כמעט באופן בלעדי על החמישייה המסורתית שלה, וויצ'יץ'-באסטון-פארקר-בורשטיין-שאראס. שניים מהם (שאראס ופארקר) קיבלו יותר מ-30 דקות למשחק.

לשם השוואה, ניקולה וויצ'יץ', שהיה אז שלישי בדקות למשחק אצל הצהובים, שווה לרודי פרננדס, שמוביל את ריאל בדקות עם 26.5. סרחיו רודריגס, המנוע והמוח מאחורי ההתקפה הקטלנית של הבלאנקוס, זוכה ל-21 דקות בלבד, ויחד עם פרננדס, סרחיו יול וניקולה מירוטיץ', הם היחידים שמקבלים מעל 20 דקות.

המספרים הללו ממחישים את הפוטנציאל העצום שטמון בריאל מדריד הנוכחית – רמת הכישרון ההתקפי שלה, על פי דעתם של רבים, עולה על זו של מכבי תל אביב, אף שהיא שהורכבה מהטריו שאראס-פארקר-וויצ'יץ', שלושה מגדולי הכדורסלנים באירופה בעידן הנוכחי, ובכלל. "שתיהן קבוצות התקפה אדירות, אבל למכבי תל אביב לא הייתה כזו כמות מסוכנת של שחקנים", מנתח צביקה שרף. "היה למכבי משולש ששלט באופן בלעדי בנעשה. היתר היו פועלים שחורים. מי שעלה מהספסל היה מוסיף קשיחות ותורם בהגנה. אצל ריאל מדריד אין שחקן אחד, שניים או אפילו שלושה שאפשר לעצור ולסגור עניין. אתה לא יודע מאיפה תבוא הצרה. יש לה 12 שחקנים שבכל קבוצה אחרת ביורוליג היו קולעים בספרות כפולות. ג'ייסי קארול עולה מהספסל עם קליעה קטלנית. סרחיו רודריגס, השחקן הטוב ביותר בריאל, לא פותח בחמישייה. אפילו שחקן כמו דונטיי דרייפר מקצה הספסל יכול לקלוע פתאום מעל 20 נקודות וזה יתרון עצום".

העומק של ריאל, מעבר להיותו "יתרון עצום" כדברי שרף, נדיר בנוף הכדורסל האירופי, ובולט על רקע בריחת הכישרונות מהיבשת הישנה ל-NBA. נכון, הרוטציות הארוכות הן מנת חלקם של רוב מאמני אירופה, אך ההבדל נעוץ באיכות השחקנים. בעידן בו כל זב חוטם שהצטיין באירופה מוצא את עצמו בליגה הטובה בעולם, ריאל מחזיקה בסגל כמה שחקנים שבכל תרחיש אחר היו מעדיפים את ה-NBA על פני היורוליג. סרחיו רודריגס, רודי פרננדס, ג'ייסי קארול וניקולה מירוטיץ' (לפחות בינתיים) – כולם בחרו להיות ראש לשועלים במקום זנב לאריות. הרוטציה הארוכה בריאל אמנם אופיינית ליורוליג, אולם איכותה היא היא המהפכנית. כן, גם ביחס למכבי תל אביב הגדולה.

כפי שראינו בטבלה המצורפת למעלה, ריאל אומנם לא חצתה את רף 90 הנקודות למשחק, אך היה זה בעיקר בגלל המשחק האחרון מול צסק"א, שהיה סטיית תקן בו קלעה 71 נקודות בלבד. בנקודות מדד, לדוגמא, ריאל מתעלה בינתיים על מכבי תל אביב הגדולה, ואם תמשיך בקצב דומה, תשבור את שיא היורוליג בו החזיקו הצהובים במדד זה. עד כה, גם ממוצע האסיסטים של ריאל טוב יותר. ההתקפה הקטלנית של ריאל מקבלת משנה תוקף גם במבט על סטטיסטיקות מתקדמות יותר. על פי ניתוח ארבעת הפקטורים, מונח אותו טבע דין אוליבר, ממבשרי עידן הסטטיסטיקות המתקדמות, לריאל יש עליונות ברורה על יתר יריבותיה ביורוליג. היא מוליכה את הליגה באפקטיביות הקליעות מהשדה (eFG) – המדד החשוב ביותר לשיטתו של אוליבר – עם 57.6%. גם בשלושת המדדים הנוספים של אוליבר היא מדורגת בצמרת – היא שלישית באיבודים פר פוזשן, היא שישית ביחס בין זריקות מהעונשין וזריקות מהשדה, ושמינית באחוזי ריבאונד התקפה פר פוזשן – מה שמספיק לה בשקלול ארבעת הפרמטרים את המקום הראשון ביורוליג, בפער ניכר.

הפרט המעניין טמון בשיטה ההתקפית של ריאל: יותר מכל קבוצה גדולה אחרת ביורוליג, והרבה, הרבה יותר ממכבי תל אביב הגדולה, הבלאנקוס נסמכים על זריקות מבחוץ. כפי שהודגם בטבלה, ריאל לוקחת העונה 26 שלשות בממוצע למשחק – 10.2 זריקות יותר ממכבי תל אביב של גרשון. ריאל אומנם קולעת ב-40% פנומנמליים מהשלוש, אך להתאהבות הזו יש גם מחיר: 18.6 זריקות מהקו למשחק. הנתון הזה אמנם מציב אותה במקום החמישי ביורוליג העונה, אך הוא רחוק מאוד מה-29.3 שהשיגה מכבי תל אביב בזמנו. אין בנמצא סטטיסטיקות מתקדמות שיאששו את הטענה הזאת, אך אצל מכבי תל אביב פילוח הזריקות היה בוודאי מאוזן יותר מאשר הבלאנקוס. אצל הבלאנקוס, 36% מסך הנקודות נקלעות מקו השלוש, לעומת 25% בלבד שנקלעות בקרבת הסל.

מטבע הדברים, הנפגעיים העיקריים הם הסנטרים של ריאל. אנטה טומיץ', אחד משחקני הפנים המוכשרים באירופה ובעל יכולות התקפיות משובחות, נזרק בעקבות חוסר התאמה לסגנון המשחק. בברצלונה, לעומת זאת, הוא פורח. יואניס בורוסיס, עוד שחקן התקפה מצוין ומוכח ביורוליג, הצטרף במהלך הקיץ ורושם תפוקה יפה ביחס לדקות המשחק שלו (7.1 נקודות ו-6.4 ריבאונדים ב-19 דקות בממוצע), אך מקבל כדורים רק כמוצא אחרון. הוא ויתר הסנטרים בריאל מניבים רק כ-15% מסך הנקודות של הקבוצה, פחות מכל עמדה אחרת.

אחרי הכל, יש הסוברים שמדובר בהכרח: ריאל מעמידה סגל של קלעים כפי שלא נראה ביורוליג במתכונתו הנוכחי עם שחקנים גבוהים שצולפים מבחוץ משל היו גארדים מן המניין. אף על פי שהתלות בשלשות עלולה להצביע על סגנון משולח רסן, במקרה של ריאל מדובר בשיטה מוצלחת, שמסדרת לצלפים שלה זריקות נוחות. משחק ההתקפה העומד של ריאל עמוס בתרגילי חסימות לקלעים. למעשה, הוא מתחיל ונגמר שם. גם במתפרצות אפשר לראות לעיתים קרובות את ג'ייסי קארול, רודי פרננדס וסרחיו יול אצים במכוון אל עבר הפינות, שם מחכות להם שלשות פנויות מהרגיל. אך האם הסתמכות יתר על שלשות עלול להתנקם בריאל בשלבים מאוחרים של העונה?

אלעד חסין, עוזר מאמן במכבי תל אביב בעונת 2004-2005, סבור שכן. "אם צריך להשוות בין הקבוצה שהייתה לנו לבין ריאל הנוכחית, הייתי אומר שההבדל העיקרי הוא בשיטה. שתי הקבוצות מוכשרות ויצירתיות התקפית, ריאל אפילו יותר מוכשרת, אבל מבלי לפגוע בפבלו לאסו, היא פחות מאומנת. פיני גרשון יצר יצירת מופת וחולל מהפך באירופה עם משחק המעבר בהתקפה, והמצ' אפ זון בהגנה. לריאל אין מאמן עם כזו השפעה. כמות השלשות לעומת זריקות העונשין זו הוכחה נוספת לכך. מכבי תל אביב בזמנו הלכה כל הזמן פנימה. היו לנו שחקני חוץ עצומים כמו שאראס ופארקר, ובכל זאת הכל התחיל מפוסט-אפ של וויצ'יץ'. גם השלשות שלקחנו באו אחרי הכנסה של כדורים לצבע".

קשה למצוא בריאל מדריד מקבילה לכוכבי מכבי תל אביב דאז. ניקולה מירוטיץ', לצורך העניין, הוא ניקולה וויצ'יץ', אך למעט שם פרטי זהה ומוצא מארצות הבלקן, הם לא חולקים הרבה מן המשותף, ומשחקים בעמדה שונה לחלוטין (וויצ'יץ' סנטר פול-טיים-ג'וב, מירוטיץ' פאוור פורוורד למשעי). רודי פרננדס, ובכן, רחוק שנות אור מאנתוני פארקר. דווקא בעמדת הרכז אפשר למצוא התאמה כמעט מלאה – לאור השנה האחרונה, סרחיו רודריגס בהחלט בר השוואה לשאראס. גם בימיו הטובים של שאראס, רודריגס הנוכחי עלול היה לתת לו פייט רציני. רודריגס אמנם מקבל פחות דקות משחק בהשוואה לשאראס בזמנו (21 לעומת 31), אך השפעתו על הקבוצה לא פחותה, ואולי אף גדולה יותר. היכולת המופלאה של רודריגס העונה באה לידי ביטוי במספרים דמיוניים ביחס לדקות: 14.1 נקודות, 57% משתיים, 51% משלוש, 5.1 אסיסטים, 1.4 חטיפות. כל זה, להזכירכם, ב-21 דקות.

כמו שאראס במכבי, גם רודריגס משנה לחלוטין את סגנון המשחק של ריאל: איתו ריאל משנה צורתה, מפחיתה בתרגילי הקלעים ועושה שימוש נרחב בפיק אנד רול. איתו, היא מעלה הילוך ומתחילה לרוץ ולחגוג במתפרצות שובות עין. לכאורה, סגנון המשחק שלהם כמעט זהה: לשניהם ראיית משחק נדירה, לשניהם יכולות קליעה משובחות, ושניהם ניזונים מתרגילי פיק אנד רול. האמנם? באתר IN THE GAME נברו בססטיסטיקות של רודריגס העונה וניסו לאתר את הרכזים הכי דומים לו לאורך השנים ביורוליג. הממצאים מסקרנים למדי: שאראס נמצא גבוה ברשימה, אך דווקא בגרסאות אחרות שלו, בקבוצות שאינן מכבי תל אביב. ההתאמה הגבוהה ביותר שנמצאה לרודריגס – התאמה של 88% - הייתה לשאראס של עונת 2001-2002 בברצלונה. בין 20 ההתאמות הגבוהות אפשר למצוא את שמו של שאראס פעמיים – האחת ב-2008 בפנאתינייקוס, השנייה ב-2000 בברצלונה. דווקא השנים במכבי תל אביב לא הניבו אחוז התאמה גבוה, בעיקר בגלל הבדלים מהותיים בדקות משחק ובמאזן הנקודות פר פוזשן, בו שאראס רשם ירידה במהלך התקופה ביד אליהו.

"בסך הכל, בניתוח קר, רודריגס מביא חבילה שלמה יותר", מנתח אלעד חסין. "הוא מוכיח שהוא יכול לקחת קבוצה על הכתפיים שלו, הוא בעל הבית הבלתי מעורער והוא לא זקוק לשום עזרה מאף אחד, מה שאי אפשר לומר על שאראס. שאראס היה זקוק לפארקר שיעזור לו מפעם לפעם לנהל את המשחק. רודריגס טוב יותר גם בהגנה. בקליעה ובראיית משחק הם שווים פחות או יותר".

אלמנט נוסף הוא אופי השימוש בשניהם, ששונה בתכלית. בעוד שמעמדו הרם של שאראס בא לידי ביטוי במכבי תל אביב באמצעות מקום מובטח בחמישייה, אצל רודריגס, שעולה מהספסל, לא מדובר באישיו. בזמנו, שאראס חם המזג לא היה מעלה בדעתו לעלות כשחקן שישי.

לכאורה, מדובר בחיסרון המצביע על אגו גדול, אך יש בכך כדי ללמד על היתרון הגדול של שאראס על פני הספרדי – בעתות צרה האגו הופך למנהיגות, לווינריות שאין שניה לה. רודריגס אמנם עדיין צעיר, אך לא בכדי עדיין לא רשומה על שמו זכייה ביורוליג. "עד שיוכח אחרת, שאראס שחקן קלאץ' הרבה יותר טוב מרודריגס. באופן כללי, שאראס מנהיג טוב יותר. הוא ווקאלי ומוחצן, בזמן שרודריגס מופנם ושקט. גם פפאלוקאס הגדול היה עולה מהספסל באופן קבוע, אבל רודריגס עוד לא הראה שהוא קורץ מאותו חומר. חובת ההוכחה עליו", אומר חסין.

רודריגס, למעשה, הוא השתקפות של ריאל מדריד כולה: כמוה, גם הוא מחזיק בכישרון נדיר שלא רואים כמעט ביורוליג. כמוה, גם הוא מנפק מספרים אדירים, ונמצא בדרך הבטוחה לשבור שיאים. וכמוה, גם הוא עדיין מחכה לחותמת הסופית – זכייה ביורוליג. עד שזה לא יקרה, מעמדה ההיסטורי של מכבי תל אביב יהיה יציב ואיתן. וכנראה, רק כנראה, שגם אחר כך.