קהל ישראלי אחר? בקאמפ נואו: סיכום מחזור ליגת העל

בוידאו: חמשת השערים היפים של המחזור

את שריקות הבוז של אוהדי מכבי חיפה בסיום משחק הניצחון על מכבי פתח תקווה, ניתן להסביר גם בכלים רגילים. בסופו של עניין, זה הפער בין הקהל שמגיע למשחקי בית לזה שמגיע למשחקי חוץ, ותומך גם אחרי הפסדים בבאר שבע. זה גם הנתק בין חלק מראשי האוהדים להנהלת הקבוצה, וגם שווה לשים לב שמי שסופג הפעם את האש הם השחקנים ולא המאמן בנאדו.

אבל זה הרבה מעבר לכך. המקרה הקטן הזה הוא עוד דוגמה גדולה למקום בו תקוע הקהל של מכבי חיפה. בזמן שיעקב שחר קידם כמעט כל פרמטר במועדון הזה ולקח אותו לאירופה, בגזרת הקהל מכבי חיפה נשארה עמוק בשנות ה-80. כולנו זוכרים את היחס המביש לרוני לוי. את חוסר הכבוד לאלישע לוי. את הקללות שנשמעו. את החפצים שנזרקו. את חוסר הסבלנות וחוסר התרבות. המועדון באירופה, אבל החלק המוחצן והמשפיע בקהל עדיין מתנהג כמו באסיה.

עשור של שליטה בכדורגל הישראלי לא סיפק אותם. שני ביקורים בצ'מפיונס ליג לא השביעו אותם. הם ראו את השחקנים הכי טובים, המאמנים הכי מוצלחים ויש להם הבעלים הכי טוב והכי יציב – חלומם של כל אוהדי הכדורגל בישראל, שמדי קיץ וחורף לא יודעים כיצד קבוצתם תגמור את החודש. ומה בסוף? קהל שגרתי בבעייתיות שלו, לעתים לא נדירות גם קצת בוגדני, וגם לא כזה קהל דוחף או סוחף בימים טובים יותר.

הסיפור כאן הוא יותר חשוב ממכבי חיפה, כי כל הקבוצות סובלות מאותה בעיה. אבל הנה – מכבי חיפה מוכיחה שלא משנה כמה תשקיע וכמה תפתח את המועדון וכמה תהיה הכי קרוב לאירופה, בסופו של דבר הקהל שלך יישאר ישראלי. מי שחשב שדרך ניהול נכון וגישה אירופית גם הקהל הישראלי ההרסני ישתפר וידביק את הפער, טעה והוטעה. מי שחלם על דרך ברורה מאוד לשינוי תרבות האוהדים בישראל, כזו שתביא אל הליגה את אלו שבאו רק ליורו 2013 ומעדיפים לבזבז את כספם על משחקים יקרים בחו"ל, לומד באמצעות המקרה של יעקב שחר שזו משימה הרבה יותר קשה. כולם עכשיו, למשל, נהנים מהקהל של מכבי תל אביב והעידוד המרשים של האוהדים הצהובים כחולים, אבל כולנו יודעים איך הם יתנהגו ביום שהקבוצה תחזור לפשל. וכך גם הפועל באר שבע.

רשמית: טוטו תמוז עזב את אורל, יגיע למכבי חיפה או מכבי תל אביב?

בהפועל תל אביב מתגאים: "משחקים את הכדורגל הכי טוב בארץ"

יוסיפוביץ: בן שמעון הוכיח שהסבלנות משתלמת

אריאל הרוש מבין: "אנחנו חייבים נקודות"

אחת השאלות הכי מעניינות בהקשר של הפועל באר שבע היא האם נכון למועדון הזה, עם כל העבר שלו, לזכות באליפות כבר העונה. קשה לשכוח כיצד באר שבע התרסקה אחרי הזכייה בגביע המדינה לפני שני עשורים, ועוד יותר קשה לשכוח מה הייתה המציאות הקבועה שלה לפני ובעיקר אחרי אותו תואר. התעשרות מהירה מדי של אדם שהיה עני לאורך כל חייו היא תמיד מסוכנת, אבל מי מבטיח לבאר שבע שבעונה הבאה תהיה לה קבוצה כזו והזדמנות כזו? למה לעסוק בכאלה דילמות בכלל? הפועל באר שבע תלויה קודם כל במכבי תל אביב, נכון. ואם נדייק – היא תלויה בצורה שבה יסתיים המפגש החוזר של הצהובים מול באזל. כמו שזה נראה כרגע, העונה של מכבי תל אביב נראית כמו מסלול מאוד ברור לקראת סגירת מעגל מול אותה קבוצה שהדיחה אותה ממוקדמות ליגת האלופות. אבל אם לא? אם העונה של מכבי תל אביב תקבל תפנית באותו מפגש קריטי בליגה האירופית, למה שהפועל באר שבע לא תארוב לה בפינה במטרה גם לנעוץ את הסכין?

הדרך לשם עוברת גם דרך שחקן רכש נוסף. אם הפועל באר שבע תמצא שחקן נוסף שישפר ויחזק את הקישור שלה, ויהפוך אותו לחוליה יותר משמעותית, עוצמתית ומבריקה, הפערים בין הסגלים של שתי המוליכות באמת יהיו ניתנים לגישור. אלא שההתנהלות של הפועל באר שבע בינואר האחרון מלמדת כמה הקבוצה הולכת על קצות באצבעות בנוגע לסוגיית האליפות, בדיוק כמו ההצהרות שלה בתקשורת אחרי משחקים. המחשבות נסתרות, המגעים צדדיים, ושום פנטזיה שגרתית של חלון ההעברות לא מלווה את המחשבה לצרף שחקן. הכול כדי לא לפגוע בהרמוניה. לא לפרק את המרקם המנצח. במקרה הזה, החשש להביא שחקן שיפגע בזרימה המוצלחת גדול לא פחות מהפחד שתותח נוסף שיגיע יעלה את הציפיות ויציב אותן במקום שיחייב את באר שבע להצהיר באמת.

מי שזוכר את מקרה דויד סולארי וקרית שמונה יכול בוודאי להבין שהחשש המובן הזה הוא גם מוגזם. ההרמוניה חשובה, אבל היא לא קדושה. שחקן טוב באמת, ובתנאי שהוא בן אדם טוב באמת, תמיד משתלב וכמעט תמיד מצליח. אם באר שבע לא יכולה להביא שחקן שיהיה ברמה של בוזגלו וברדה, ואפילו טוב מהם, אז אולי באמת שווה לה לשמור את הכסף לקיץ. אבל אם ברגע האחרון של חלון ההעברות תהיה לה הזדמנות לצרף קשר ברמה גבוהה, היא לא צריכה להסס. קרית שמונה של סולארי מוכיחה שקבוצה טובה תמיד זקוקה לעוד שחקן טוב, בתנאי שהוא ממלא חוסר אמתי. על הרמוניה נכון מאוד לשמור, אבל אין סיבה שגם לא לאתגר אותה. מי יודע מתי תהיה לבאר שבע הזדמנות נוספת לזכות באליפות.

היה משהו מאוד עלוב באופן שבו הפועל תל אביב חגגה את הניצחון על בית"ר ירושלים. בצורה שצריך ללמד בבתי ספר, כולם שכחו בדקה אחת שבעצם זו קבוצה שנבנתה כדי להיאבק על התואר. ניצחונות של גארבג' טיים? מומנטום רק אחרי שכל הלחץ מתמוסס לתוך תובנה שהליגה אבודה? עזבו אתכם משטויות. בהפועל תל אביב חוגגים, כאילו היו בני יהודה תל אביב.

בסופו של דבר, הטבלה מתיישרת, והפועל תל אביב ומכבי חיפה מתחילות להידבק לשיפולי הצמרת וליצור תמונה ברורה יותר. רק מה – יש פער חשוב בין האדומים לירוקים, שבמקרה שלהם ניצחונות בגארבג' טיים לא מלווים בפסטיבלים והצהרות. מכבי חיפה נבנתה העונה כדי לזכות באליפות. הפועל תל אביב כדי להתמודד על הצלחת. מכבי חיפה סימנה את התואר, הפועל תל אביב כיוונה לעבר המאבק על התואר.

במקרה הזה שתיהן נכשלו, לא משנה מי תסיים שלישית בסיום העונה ומי רביעית או חמישית. רק שהפועל תל אביב עשתה זאת מעמדה אחרת לגמרי. האדומים עברו קיץ מזעזע עד שהחליפו בעלים. הם בנו קבוצה מחדש, צירפו מאמן חדש, ושינו את הקבוצה מהקצה אל הקצה. הירוקים עברו יותר מחצי שנה של הרצה תחת אריק בנאדו לפני שהם ניגשו לעונה הזו. הם חיזקו את הקבוצה במקומות שהרגישו שחסר, אחרי הקאמבק הנהדר בעונה שעברה, וניצבו בתחילת העונה מרחק צעד אחד חשוב מהמטרה. לכן גם מכבי חיפה היא כישלון בליגה, והפועל תל אביב היא בעיקר אכזבה.

בני יהודה חיזקה את ההתקפה בצורה די מאסיבית בחלון ההעברות. ג'יימס קין, חן עזריאל, אוהד קדוסי. לגבי שני האחרונים, המוכרים יותר לנו, יהיה מעניין לראות כיצד יעמדו בלחץ הענק הזה שנקרא בני יהודה במקום האחרון. נכון שעזריאל עבר בבית"ר ירושלים, אבל הוא מעולם לא היה שחקן משפיע או משמעותי, והתקופה שלו במכבי חיפה מלמדת שהוא גם לא לוחם גדול בנפשו. קדוסי חווה כבר עונות בתחתית, אבל עונות בתחתית עם בני יהודה זה לחץ קצת יותר גדול מהרגיל. עונות בתחתית עם בני יהודה זה שווה ערך לעונות בצמרת עם קבוצה גדולה. הטירוף, הפאניקה, האמוציות, יכולים לפרק כל חלוץ טוב. וקדוסי נראה תמיד מהצד כמו חלוץ עדין מדי.

יש רק בעיה אחת עם הנושא הזה: הבעיה של בני יהודה היא לא בהתקפה. לבני יהודה יש את ההתקפה הכי טובה מבין קבוצות התחתית, התקפה שהיא גם פועל יוצא של משחק מסודר וחכם. עם מוציאים טובים יותר לפועל זה עלול לספק כמות יפה יותר של שערים, רק מה – כל זה לא שווה כלום אם בשער עומד שוער שכבר אי אפשר לסמוך עליו. הנסיגה ביכולת של דלה איינגובה לא החלה בטעות הנוראית שלו מול הפועל חיפה. אבל היא הגיעה לשלב שבו כבר אי אפשר לסמוך עליו.

עם הדילמה הזו יוסי אבוקסיס צריך לישון בכל לילה עד סגירת חלון ההעברות. אפשרות ההחלפה של איינוגבה כבר בינואר הזה חייבת לעלות לדיון, ודיון רציני. שוער כזה מסכן את הקאמבק של בני יהודה ולא עוזר במאבק בהרגל המגונה הזה של לספוג שער בדקות הסיום. הגם שכולנו זוכרים את התקופות היפות של איינגובה, מסוכן מאוד להגיע עם שוער כזה לדקות הסיום של העונה.