הגיע הזמן לבחור את מצטייני אמצע העונה. היום ייבחר ה-MVP, בשבוע הבא יחולקו שאר התארים. בהתאם למסורת החדשה, גם הפעם רשימת המצטיינים כוללת לא מעט שחקנים שעברו פציעות, מוגבלים מסיבות בריאותיות או פצועים כרגע ואין ברירה אלא לקחת בחשבון את המשחקים שהם החמיצו. נצא לדרך.
עשרים שחקנים בלטו מעל כולם, על העשירייה השנייה אעבור בקיצור:
19+20. אריק בלדסו וגוראן דראגיץ' (פיניקס): המנוע הדו ראשי של הפתעת העונה, למרות הסגנון השונה המספרים כמעט זהים וקשה לבודד אחד מהם כחשוב יותר מהשני. הפציעה של בלדסו תשאיר אותו מחוץ לדיוני סיכום העונה (ואולי את פיניקס מחוץ לפלייאוף), אז לפחות כאן הוא יקבל את הכבוד המגיע לו.
18. ג'ון וול (וושינגטון): עם 19.6 נקודות, 8.6 אסיסטים ו-2 חטיפות למשחק, וול מבהיר שהוא מהרכזים הבכירים בליגה. מוביל את וושינגטון למקום בפלייאוף במזרח, אבל עם הסגל הדי איכותי שיש סביבו ניתן היה לצפות ליותר ממאזן שלילי.
17. אנתוני דיוויס (ניו אורלינס): פרץ לחיינו בסערה בפתיחת העונה, נפצע וחזר מעט רגוע יותר. בעונה השנייה שלו, דיוויס מבהיר שהוא פרנצ'ייז פלייר בהתהוות עם 19.6 נקודות, 10.3 ריבאונדים ו-3.1 גגות למשחק, בינתיים הוא מתקשה לסחוב את הפליקנס מוכי הפציעות להצלחות.
16. בלייק גריפין (הקליפרס): הולך ומשתפר ככל שהשנה מתקדמת, קלע יותר מ-30 נקודות ב-5 מ-11 המשחקים האחרונים. הוא קולע טוב מחצי מרחק (38.6 אחוזים לא רעים בכלל), כבר לא נטל מהעונשין ומוסיף שלשה מזדמנת. יצטרך לסחוב את הקבוצה בזמן הפציעה של כריס פול, שווה לעקוב ולבדוק אם הוא מצליח.
15. כרמלו אנתוני (הניקס): מהאחרונים שניתן להאשים במצב של הקבוצה המאכזבת. בא לעבוד כל משחק, לוקח ריבאונדים בשביל כולם ומדורג שני בליגה בטבלת הקלעים עם 26 נקודות למשחק. אבל החסרונות הידועים שלו מקשים עליו להוציא את הניקס מהמשבר.
14. דווין וייד (מיאמי): כשהוא משחק הוא אותו וייד של השנים האחרונות, מספר 2 אידיאלי לקונטנדרית בכירה שקולע באחוזים מדהימים לגארד (54.5 אחוזים מהשדה, שיא חדש עבורו). הבעיה היא שהוא שיחק רק ב-28 מ-37 המשחקים של ההיט, בעיקר מתוך זהירות.
12+13. טוני פארקר וטים דאנקן (סן אנטוניו): קשה עם הספרס בדירוגים כאלה, השנה הם משייטים בהילוך שני למקום הראשון במערב ולקצב של 65 ניצחונות. פרקר ודאנקן רחוקים מהמספרים ומהחדות של העונה שעברה, אבל זה לא מפריע להם לאסוף ניצחונות ולהבהיר שאי אפשר להתעלם מהם ברשימת המצטיינים.
11. דמיאן לילארד (פורטלנד): בחצי הראשון של העונה השנייה שלו לילארד כבר מדגדג את עשרת הגדולים. מוביל את הליגה עם 3.2 שלשות למשחק ב-44.5 אחוזים, בזמנו הפנוי הוא מנהל את ההתקפה הטובה בליגה ומשתלט על קטגוריית שחקן הקלאץ' המוביל של העונה הרגילה.
ועכשיו, עשרת הגדולים
10. דירק נוביצקי (דאלאס)
בשקט האופייני לו, נוביצקי התאושש מהפציעה שהגבילה אותו בשנה שעברה וחזר להיות אחד הסקוררים היעילים בליגה. דאלאס בדרך הבטוחה לפלייאוף ואולי תצליח להוסיף עוד עונת 50 ניצחונות למאזן המרהיב של ה-MVP לשעבר, אין צורך להסביר מה הסיבה המרכזית לכך. הוא כבר לא דומיננטי כמו בשיא הקריירה ומתקשה לקחת ריבאונד (רק 5.8 למשחק), אבל קולע 21.2 נקודות למשחק באחוזים שמתקרבים ל-50,40,90. בעונה שעמוסה בוותיקים פצועים ודועכים, כיף לראות את נוביצקי ביכולת של אולסטאר בגיל 35.
9. ג'יימס הארדן (יוסטון)
עוד שחקן שסבל מפציעה מטרידה שגרמה לו להפסיד כמה משחקים ולתפקד פחות טוב באחרים, אבל כמה הצגות גדולות בשבועות האחרונים עזרו לו לחזור למספרים דומים לאלה של העונה שעברה. המספרים המדוברים הם בסביבות ה-25,5,5 עם 2.1 שלשות, כמעט 10 זריקות עונשין למשחק ב-85 אחוזים וגם המון איבודים. יוסטון חולקת עם גולדן סטייט את המאזן השביעי בליגה, לדווייט הווארד (מקום 21 בדירוג שלי) מגיע קרדיט על השיפור אבל זאת עדיין הקבוצה של הארדן, והשנה מדובר בקבוצה גדולה לכל דבר.
7+8. קווין לאב (מינסוטה) ורוי היברט (אינדיאנה)
חשוב היה לי לשים את שניהם יחד כדי להבהיר נקודה - כל אחד מהם מציג השנה דומיננטיות נדירה בחצי אחד של המגרש, מה שלאב עושה בהתקפה היברט עושה בהגנה. את המיקום של לאב לא צריך לנמק, אפשר פשוט להזכיר שוב את המספרים שלו: 25.5 נקודות, 13.1 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים (לא מעט בזכות מסירות האאוטלט מריבאונד הגנה לשחקן שרץ להתקפה), 2.4 שלשות. היה מדורג גבוה יותר אם לא היה שומר חלש כל כך (למרות התרומה הגדולה בריבאונד הגנה) ואם מינסוטה לא הייתה אכזבה יחסית.
היברט לא ידורג גבוה כל כך ברוב המקומות, אני מניח שרוב הפרשנים יסתפקו בלתת לו את תואר שחקן ההגנה (כן, זה ספוילר). אבל ההגנה של הפייסרס היא התופעה המרשימה והקיצונית ביותר בליגה השנה, אולי אפילו בשנים האחרונות. היברט הוא העוגן של ההגנה הזאת והשנה הוא רק השתפר. תזמון העזרה שלו הגיע לדרגת אמנות, היכולת שלו להישאר יציב ליד הטבעת מנטרלת גם את טובי החודרים וסוחטי העבירות, כמות הזריקות שהוא משנה כל משחק עצומה, שלא לדבר על כמות הפעמים בהם היריבים פשוט מוותרים מראש על החדירה. גם אם לא באופן שאנו רגילים, היברט הוא לגמרי אחד השחקנים הטובים ביותר ב-NBA כרגע.
6. סטפן קרי (גולדן סטייט)
המחמאה הגדולה ביותר עבורו היא שהדירוג טיפה מאכזב, לפני שנכנסתי לעומק חשבתי שהצלף מאוקלנד יהיה גבוה יותר. השנה הזאת עומדת בסימן השדרוג באסיסטים מ-6.9 בעונה שעברה ל-9.3 השנה, אליהם הוא מוסיף 23 נקודות למשחק שזה כבר הסטנדרט שלו. אחרי פתיחה מעט מהוססת ברמה הקבוצתית, רצף הניצחונות של הווריורס שלח אותם לרשימת קבוצות הצמרת ולעמדת הסוס השחור המעניין ביותר בליגה. אז למה לא גבוה יותר? 4.4 איבודים למשחק, ירידה באחוזי הקליעה מכל הטווחים וקשיים בהגנה מספקים את התשובה.
5. למרקוס אולדרידג' (פורטלנד)
הבלייזרס הם אמנם סוג של קולקטיב, קבוצה של ארבעה וחצי שחקנים נהדרים, אבל למרקוס הוא היהלום שבכתר. השנה, מעבר להצלחה הקבוצתית המרשימה, הוא מספק מספרי שיא של נקודות (23.6 למשחק), ריבאונדים (11 למשחק) ואסיסטים (2.9 למשחק). הוא בא לעבוד כל ערב, לוקח 13.5 זריקות למשחק מחצי מרחק וקולע אותן ב-44 אחוזים מרשימים, עובד יפה בפוסט ויודע לנצל את נקודות התורפה של כל שומר. השאלה הגדולה לגבי פורטלנד הייתה אם ניתן לבנות קונטנדרית סביב למרקוס, בכל מה שקשור לעונה הרגילה הוא ענה ב"כן" מהדהד, עכשיו נותר לחכות לפלייאוף.
4. כריס פול (לוס אנג'לס קליפרס)
פציעת הכתף שפול עבר לאחרונה תגרום לו להפסיד לפחות חודש, מה שיקשה עליו לשמור על המקום בדירוגי סוף השנה, בעיקר לאור התחרות הקשה שגם ככה מעמידים שני המדורגים אחריו. אבל בסיכום האמצע ניתן להתעלם מהפציעה שבינתיים גרמה לו להפסיד ארבעה משחקים ולדבר על אחת העונות המרשימות ביותר של הרכז הטוב בעולם. המספרים השנה מזכירים את עונות השיא מניו אורלינס: 19.6 נקודות, 11.2 אסיסטים ו-2.4 חטיפות למשחק. היכולת שלו להשתלט על משחקים צמודים לא נופלת מאף אחד אחר, המנהיגות רק הולכת ומשתבחת והשנה אולי תהיה לו קבוצה מספיק טובה כדי להתקדם קצת בפלייאוף.
3. פול ג'ורג' (אינדיאנה)
היו רגעים שנדמה היה שהוא מסוגל להטריד את שני הגדולים. השחקן המשתפר של העונה שעברה הוא מועמד לגיטימי לתואר גם השנה, כמו גם לשחקן ההגנה וכמובן גם ל-MVP. הכישורים ההתקפיים שלו נופלים מרוב השחקנים ברשימה הזאת, אבל הוא מוציא מעצמו את המקסימום והפך את עצמו לעוגן ההתקפי של הקבוצה הטובה בליגה בעיקר כי הוא החליט שהוא רוצה. שדרג השנה את היכולת שלו בטווחי הביניים, בעיקר עלייה לקליעה מכדרור, מגיע יותר לקו העונשין וקולע משם באחוזים נהדרים, כך שעכשיו קשה להצביע על חולשות משמעותיות במשחק שלו. לעומת סקוררים אחרים, הוא משקיע 100 אחוז גם בהגנה ומבהיר בכל הזדמנות שאין שומר טוב ממנו בין שחקני החוץ. אה, וכל זה קורה כשהוא בן 23 וחצי ובעונה הרביעית שלו בליגה.
2. קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי)
חצי עונה מעניינת עברה על הת'אנדר, כולל תקופה בה דוראנט שיחק את הכדורסל הטוב בקריירה שלו. הנקודה החשובה היא שהתקופה הזאת הייתה כאשר ראסל ווסטברוק היה לצדו. ווסטברוק עצמו פתח את העונה פצוע, לקח לו זמן לחזור לעניינים ואז הוא נזקק לניתוח נוסף, אבל כשהוא היה טוב דוראנט היה מצוין. בלעדיו קשה יותר, וזה פוגע גם ביעילות של KD. הממוצעים עדיין מדהימים ובתחומים מסוימים עולים גם על העונה שעברה - כמעט 30,8,5 באחוזים נהדרים (אבל מעט פחות טובים משנה שעברה), בנוסף לכך דוראנט מציג שדרוג ביחס אסיסטים/איבודים ובהגנה האישית שתורמת להגנה קבוצתית מהטובות בליגה. בשורה התחתונה: הירידה החדה ביכולת ובטור הניצחונות ללא ווסטברוק פוגעת בקייס של דוראנט למהפך בגזרת ה-MVP.
1. לברון ג'יימס (מיאמי)
חשוב להבהיר - גם ללברון קשה בלי וייד, למיאמי יש מאזן שלילי ללא הפלאש. בכלל, הוא לוקח השנה פחות ריבאונדים, מוסר פחות אסיסטים וכמעט לא חוסם. אבל גם ככה לברון פשוט טוב יותר מכל אחד אחר שדורך על פרקט כרגע. את 26 הנקודות שלו הוא קולע ב-59 אחוזים מהשדה, נתון בלתי נתפס לשחקן שכמחצית מהזריקות שלו הן מחוץ לצבע. זה לא הקמפיין המרשים ביותר שלו, בעיקר כי מיאמי קיבלה החלטה עקרונית לטייל בעונה הרגילה, אבל נכון לרגע זה (או, במילים אחרות, עד שדוראנט יוכיח אחרת) התחרות של לברון היא בינו לבין עצמו.