לפני אחד מטורנירי ה-US OPEN האחרונים, התבקש רוג'ר פדרר להעביר למארגנים רשימה של שלושה שירים שירצה שיושמעו בזמן עלייתו למגרש ולפני תחילת משחקיו באצטדיון ארתור אש. מדובר בצ'ופר ניו יורקרי מסורתי ומוכר ששמור למדורגים הבכירים בלבד. אחד מן השירים ברשימה של השוויצרי היה "טיטאניום" של דייויד גואטה. יכול להיות שפדרר פשוט אוהב את הקצב, אבל עם מילים כמו "אתם צועקים, אבל אני לא יכול לשמוע מילה ממה שאתם אומרים. אני חסין, אין לי מה להפסיד. תמשיכו לירות", היה מעניין לבדוק אתו עד כמה הוא מתחבר דווקא לטקסט. בטח בשלב הנוכחי בקריירה שלו.
ובאמת, מה עשתה 2013 הנוראית לפדרר? מה עשו הביקורות? הפיחות במעמד? היעדר הרלוונטיות הפתאומי? מפסגת 17 המייג'ורים, איך זה לשמוע את נובאק דג'וקוביץ' מדבר על כך שהתזוזה שלך כבר לא מה שהייתה? כמה זה כואב לשמוע שחקני עבר טוענים שאין בתוכך עוד סלאם? ואיך זה מרגיש כששאלות עיתונאים על מיקום הגביע בדירה מוחלפות בתהיות על מועד הפרישה? אם לשפוט על פי תגובת פדרר לסיטואציה, הכול בסדר. הוא מעולם לא שידר כאב או פאניקה. אבל לכו תדעו מה קורה בפנים. "אני מרגיש שזה עדיין תלוי בי יותר מאשר באחרים", הוא אמר רגע לפני המאסטרס בלונדון. אבל כמה זה אותנטי בסוף שנה בה הפסדת לפדריקו דאלבוניס ודניאל בראנדס?
לאורך הזמן, לפדרר לא היה צורך ממשי בשינוי סגנון המשחק או שיטות העבודה שלו. הוא הרי התעלל בסבב שנים עם טניס מושלם. גם כשצצה בעיית נדאל, פרט לניסיונות כאלה ואחרים (כניסות לרשת, התעקשות על בקהאנד מלא על פני סלייסים) פדרר לא ממש הפך עולמות כדי להשתנות. הוא לא התעקש לשדרג אלמנטים טקטיים או טכניים גם כשפירמידת הכוחות השתנתה, המשטחים הואטו, והסבב התמלא במכונות קו אחורי שלא מתעייפות. פדרר אהב את הייחוד שלו כשריד אחרון לטניס מעט שונה בתקופה בה הפיזיות והעוצמות הפכו למפחידות. אבל אם יש בשורה אחת מסקרנת שמביאה איתה 2014 זו חייבת להיות העובדה שכעת גם הוא הבין שככה יהיה קשה להמשיך.
וזה מה שפדרר עושה בחודשים האחרונים. מנסה למצוא ולהמציא את עצמו מחדש. במובן הזה, ההודעה לפני כשבועיים על צירוף סטפן אדברג לצוות האימון שלו מסקרנת מאוד. לא מעט שאלות עולות בעקבותיה. הראשונה שבהן - למה הוא נוצר. האם הרקע הוא מקצועי נטו רצון לשפר פרמטרים במשחק - או שמא גם מנטלי? ניחוש מושכל יאמר שבגילו, השוויצרי רוצה לקצר נקודות ומשחקים כדי לשרוד קרבות התשה, ומי מתאים יותר למטרה משחקן הרשת הגדול אי פעם. ואולי פדרר בכלל מחפש חצי פסיכולוג. מישהו שחווה פסגות והצלחות, שאפשר לדבר אתו בגובה העיניים, ובעיקר שמזכיר אותו אישיותית. דעות והערכות יש לכאן לכאן.
***
הזיכרון המיידי מצירוף השמות עמוס מנסדורף וסטפן אדברג הוא המותחן ההוא, בווימבלדון 1990. הישראלי היה על סף סנסציה כשהוביל 1:2 במערכות, אבל ירד מנוצח עם 9:7 דרמטי בסט החמישי. את השבדי הוא מכיר היטב. ואם תשאלו אותו, לא שדרוג משחק הרשת הוא שגרם לפדרר להעסיק אותו. "להבדיל ממארי, שלקח את לנדל כדי לזכות בסלאם, לדעתי כאן זה בעיקר עניין חברתי-פסיכולוגי, משהו אישי וחברי", הוא מנתח. "פדרר ואדברג מאוד דומים. לשניהם טייפקאסט של חביבי קהל, ג'נטלמנים, מסודרים, תמיד נראים טוב, פייר-פליי. אני מאמין יותר שזה בקטע של מי שפדרר רוצה להיות ולהסתובב אתו. ובכלל, כמה אפשר לתת למי שכבר זכה ב-17 גראנד סלאמים?".
מנסדורף מאמין שבפדרר נשאר, אולי, עוד ווימבלדון אחד בתוכו. אבל את תיאוריית הסרב אנד וולי זה שאמור לתת לפדרר בערוב ימיו המקצועיים שפן אחרון נגד נדאל, דג'וקוביץ' ומארי - הוא פחות קונה. "תראה, היום טכנית אי אפשר לעשות את הדברים כמו בעבר. כשעוד שיחקתי, אי שם בשנות ה-90, היו שחקנים כמו איבניסביץ' ועוד מהזן שלו. איתם כמעט ולא היו ראליז, לא היה משחק. בגלל זה החליטו להאט את המגרשים. היום, גם אם אדברג ירצה לפתח אצל פדרר את העלייה לרשת, זה כמעט בלתי אפשרי לבוא פנימה".
אם תשאלו את שלמה צורף, אנחנו דווקא כן צפויים לראות את פדרר ברשת לא מעט. כבר באוסטרליה. גם הוא מכיר בבעייתיות לאור הטניס של היום, אבל לצורף יש טיעון משכנע לא פחות לפדרר כבר לא נותרו ברירות. לנסות הוא צריך, ועכשיו יש מי שיכול לעזור לו. "הפעם הראשונה שראיתי את אדברג הייתה כששיחק מול מנשה צור באליפות אירופה לנוער. עד אז לא ידענו מי זה", הוא מספר. "באחת ההפסקות אמרתי למנשה שאני הולך לדבר עם מישהו ותיכף חוזר. אחרי חצי שעה אני מגיע למגרש ואין שם כלום. נגמר. שאלתי את מנשה מה קרה, הוא המהם משהו והלך. מסתבר שכבר בגיל 14 אדברג היה עולה לרשת בכל מכה. נקודות קצרות ומהירות. זו האיכות שלו וזה מה שהוא יכול להעביר וללמד".
"פדרר כבר לא יכול להמשיך ולהתרוצץ על הבייסליין", הוא ממשיך. "הוא ניסה וניסה, וזה כבר לא הולך. היום קשה לו מהקו האחורי לא רק נגד נדאל ונובאק, אלא גם נגד ילדים בני 20. אם הראלי לא מסתיים אחרי 2-3 מכות, למכה הבאה הוא כבר מאחר. אם הוא רוצה להישאר בסבב עוד קצת, הוא חייב לקחת סיכונים ולקצר נקודות. הרי היכולות הטכניות שלו היו ונותרו בלתי רגילות. אני מאמין שהוא כן יכול להשתפר, גם בגילו. צריך רק מישהו שימצה את היכולת שלו בהתאם לנתונים הקיימים. אדברג, שהיה מאסטר בסרב אנד וולי, יכול לחבר אותו לרשת. הוא יתזמן לו את הצעדים וייתן לו טיפים על ההתגנבות פנימה. הכלים כבר שם".
***
פדרר ואדברג הם חלק מהטרנד החדש בסבב: שחקני עבר שחוברים לכוכבי הווה. מארי ולנדל פתחו במלאכה ומאז הצטרפו בקר-דג'וקוביץ', איבניסביץ'-צ'יליץ', צ'אנג-נישיקורי, ברוגרה-גאסקה, ונורמן-ואוורינקה. פטריק מוראטוגלו, ממאמני הטניס הבכירים היום, חושב שהתופעה "מסוכנת". לשחקני עבר, הוא מסביר, אין ניסיון אימון ממשי. בנוסף, העסק עלול להפוך מתוח אם ענייני אגו ייכנסו למשוואה (קונורס ושראפובה נפרדו אחרי חודש בלבד). ועדיין, במקרה פדרר-אדברג נראה שפוטנציאל ההסתבכות זניח. השוויצרי, בחוכמה, הצהיר מראש על השארת צוות האימון הקיים ועל צירוף אדברג ל- 10 שבועות בשלב הראשוני. "גם אם זה לא יימשך, אז מה?", הוא הסביר. "לפחות הרווחתי זמן טניס עם גיבור ילדות שלי".
ויש עוד עניין שמוכיח שהגמישות המחשבתית של פדרר מודל 2014 לא מתחילה ונגמרת באדברג. מבלי לזלזל בשידוך, החלטה לא פחות משמעותית של פדרר היא המעבר לשחק באופן קבוע עם מחבט חדש וגדול יותר ניסיון שהחזיק רק שני טורנירים בפעם האחרונה. השוויצרי משחק כבר שנים עם מחבט שגודל ראשו 90 אינץ' רבוע בלבד (לשם ההשוואה, מארי עם 98, נובאק ונדאל עם 100). מדובר בכלי שמעיד אמנם על יכולות טכניות נדירות של האוחז בו, אבל כזה שלא מאפשר לו כמעט מרווח טעות בבחירת המכות. המחבט החדש (גודל 98) אמור לתת לו הרבה יותר עוצמה, להעניש אותו פחות על אי דיוק וגם לשפר את הספין. בקיצור, כל מה שצריך כדי להתחרות כשווה בעידן הבום-בום של 2014.
***
בדיחה שרצה ברשת מנבאת שפדרר ואדברג יאחרו ללא מעט משחקים רק כי מרוב ג'נטלמניות הם יתעקשו לפתוח דלתות אחד לשני בדרך למגרש. קלאסה בהחלט לא תחסר בשילוב הזה, אבל כדי להשכיח את 2013, פדרר זקוק לתוצאות בשטח. להישגים. הוא יודע את זה, וערב פתיחת עוד עונת טניס אפשר לומר שהוא לפחות ניסה לעשות כל מה שהיה יכול בכדי להשיגם. אם נשמע את "אופס, עשיתי זאת שוב" בוקע מן הרמקולים בארתור אש ב-US OPEN הבא, נדע שזה כנראה גם הצליח לו.