קורבן של דמיון: סיפורו של מרטי ברגן

ב-19 בינואר, 1937, פורסמו תוצאות ההצבעה לנכנסים הטריים להיכל התהילה של הבייסבול בארצות הברית. לצד השמות הברורים - שמות שעזרו לעצב את הענף ולהצעיד אותו בביטחון מלא אל תוך לב המיינסטרים האמריקאי - בלטה דמות אחת שאמנם לא זכתה להיכנס להיכל התהילה, אך בכל זאת זכתה לשני קולות בהצבעה ההיא. לדמות הזו קראו מרטי ברגן, שנחשב, ארבעים שנה קודם לכן, לאחד התופסים הגדולים בתולדות המשחק. אם היה מסיים את חייו בצורה נורמלית אין שום ספק שמרטי ברגן היה נכנס להיכל התהילה, ומוזכר שנים רבות לאחר מכן כשחקן מיתולוגי. אבל מרטי ברגן לא חי את חייו בצורה נורמלית, ובהחלט לא סיים אותם בצורה נורמלית.

ב-19 בינואר, 1937, מלאו 37 שנה, במדויק, לבוקר בו מרטי ברגן הזה את ההזייה האחרונה של חייו, הרים גרזן, רצח את אשתו, רצח את שני ילדיו והתאבד, במה שלנצח תיזכר כאחת מפרשיות הרצח המחרידות בתולדות הספורט.

עוד כנער, אישיותו הגבולית של ברגן נתנה אותותיה. לא חסרים סיפורים על רגעים שוליים לכאורה והגיוניים עד מאוד בדיעבד, בהם החליט לשבור את הכלים ולא לשחק אחרי הערה או מאורע כזה או אחר על מגרש הבייסבול, זרק את המחבט שלו על הדשא והלך הביתה. בבית חיכה לו אחיו הצעיר, ביל ברגן, שיהפוך ברבות השנים לחובט הגרוע בתולדות הענף – לפחות מבחינה סטטיסטית – עם ממוצע חבטות עגום של .170.

ב-1892, בתחילת הקריירה שלו, התעמת ברגן עם אחד מחבריו לקבוצה. הרקע, על פי עיתון 'ספורטינג ניוז', היה "מרמור דמיוני".

תזכרו את הדמיון הזה. הוא ישוב ויבקר אותנו פעמים רבות לאורך סיפורנו.

ברגן החל לעשות את דרכו מעלה, מקבוצות חצי מקצועניות למקצועניות יותר - מסיילם בליגה של ניו אינגלנד, דרך נורת'המפטון, פיסטבורג וקנזס סיטי, ועד המעבר לבוסטון בינאיטרס (כן, אוכלי השעועית) מהליגה הבכירה ב-1896. במקביל, הפופולריות של ענף הבייסבול בארצות הברית טיפסה גם כן במעלה העניין הלאומי, ועל כן, כשמרטי ברגן היה מעורב בתקריות כאלה או אחרות, היה לכך אזכור בתקשורת. "ברגן הוא בחור קודר וסרקסטי שלא מתרועע עם שאר השחקנים ותמיד מחזיק בארשת פנים אפלה", נכתב עליו בעונתו הראשונה בבוסטון.

אף על פי כן, כשעלה למגרש, לאף אחד לא היה ספק לגבי יכולתו, ומהר מאוד הפך לאחד התופסים הטובים בליגה. ג'סי ברקט, שייבחר ב-1946 להיכל התהילה, יכריז כי ברגן הוא "התופס הטוב ביותר שהעולם אי פעם יצר. אף אדם לא התנהל עם יותר חן כשחקן בייסבול. העיניים שלו תמיד היו אמיתיות, והתנועות שלו היו כל כך מהירות ומדויקות. רצים מעולם לא לקחו סיכונים כשהוא היה מאחורי החובט"; השופט ג'ון גפני השמיע דברים דומים ל'וורצ'סטר טלגרם' ב-1900: “אף שחקן לא היה מסוגל לתפוס בצורה כל כך אלגנטית, ללא כל מאמץ". גפני הוסיף ואמר שבקריירה שלו, ראה רק עוד תופס אחד שמסוגל לזרוק את הכדור לכל אחד מהבסיסים בלי להזיז את הרגליים – תכונה שלימדה על כוח פיזי עילאי, אף שמרטי ברגן מעולם לא היה בחור גדול במיוחד.

אם היה משהו שברגן עשה טוב יותר מלהצטיין בשורות קבוצתו, הרי שזה היה להיעלם ממנה. מדי זמן מה היה מבקש ממאמנו, פרנק סילי, לשוב הביתה לכמה ימים, ומשהיה מקבל תשובה שלילית, היה נוטש על דעת עצמו. בספר A Game of Brawl: The Orioles, the Beaneaters, and the Battle for the 1897 Pennant, נכתב על אחת ההיעלמויות של ברגן ועל החשש של המועדון מכך שלא יכול היה ליצור איתו קשר: "בהתחשב באישיות הלא יציבה של ברגן... הוא יכול היה להיות מעורב בקטטה ולהיפצע או להיזרק לכלא. הוא יכול היה להיעלב משחקן אחר. הוא יכול היה לחזור לחווה בה התגורר במסצ'וסטס... כפי ששחקנים בבוסטון כבר ראו במספר מקרים, ברגן היה מסוגל לדמיין בעיה ואז להגיב לה. לטובת הקבוצה והשחקן, סילי המציא סיפור כיסוי: מרטי חולה, היד שלו כואבת והוא זקוק למנוחה".

ב-28 ביוני, 1898, היה מעורב במאורע "סנסציוני", כך לדברי ה'מורנינג ניוז', כשסטר לחברו לקבוצה, שחקן היכל התהילה ויק וויליס, בארוחת בוקר במלון בסט. לואיס. הסיבה היתה פראנויה, בעיקרה: ברגן כל הזמן הרגיש שמדברים עליו מאחורי הגב, שעושים עליו חרם. “הנטיה שלו היא להיות עגמומי וקודר, ואנחנו נותנים לו את מרחב התמרון הזה כי לשמור על שלום בית", אמר אחד משחקני בוסטון ל'מורנינג ניוז'. “התקרית עם ויק וויליס היתה שערורייתית. הוא עשה מעצמו חמור והביך את כולנו עם התנהגות בלתי נסבלת. אני מופתע שלא זרקו את כולנו מהקבוצה. אין חרם על מרטי ברגן, אבל אין גם שום דבר לבבי ביחסים שלנו איתו והוא יודע את זה. הוא התעמת עם הרבה חבר'ה טובים, אבל הוא שחקן בייסבול, וכשאנחנו יוצאים למשחק - הרגשות האישיים שלנו הולכים הצידה לטובת הערצת האמן, שזה מה שהוא".

כן, היה קיים אז הבדל מאוד מאוד ברור בין יכולותיו הבינאישיות של מרטי ברגן, ואלה על כר הדשא. הוא היה אחת הסיבות העיקריות שבוסטון זכתה בשתי אליפויות רצופות, ב-1897 ו-1898, הקהל אהב אותו, ועל מאזניים הפלוס והמינוס של החיים והספורט, הוחלט בבוסטון כי התכונות הטובות של ברגן עולות על אלו הרעות ומוטב לשמור אותו קרוב, כשם שעושים לאלילים ואויבים גם יחד. אלא שבשלהי 1899, המצב החל להחמיר. באפריל של אותה שנה מת בנו הראשון ממחלת הדיפתריה והתופס הפופולרי איחר להלוויה שלו – מקור להרבה תסכול וזעם כבוש שעוד ישתחרר בעתיד. הטרגדיה האישית הזו הצטרפה לבנק הדמיון של ברגן, שהחל להזות כי חבריו לקבוצה מתבדחים על חשבונו מאחורי גבו, מדברים על מות בנו וצוחקים, ומתכננים להרוג אותו. ברגן החל לשבת ברכבות באלכסון, ללכת באלכסון ולחיות באלכסון, כדי שתמיד יוכל לזהות מתנקשים אפשריים מכל כיוון.

בארצות הברית ציטטו לפני שנים רבות פרופסור לפסיכיאטריה בשם קרל סלזמן, שבחן את המקרה של מרטי ברגן והעריך שסבל מסכיזופרניה וקמצוץ של מאניה-דפרסיה. "בתקופה ההיא לא היו תרופות כדי לטפל במחלות הללו. לא היתה פסיכותרפיה. הרבה אנשים עם התסמינים הללו אושפזו בבתי חולים", הוא אמר, וכל זה טוב ויפה, אולם מבחינה פסיכיאטרית, לא ממש היה על מה לדבר בתקופה ההיא: התרופות הראשונות שנועדו לסייע למאובחנים כסכיזופרנים או סובלים ממאניה-דפרסיה, למשל, יופיעו למעלה מ-50 שנה אחרי התאבדותו של ברגן; בכלל, אפילו המונח עצמו – "סכיזופרניה" - הוטמע על ידי הפסיכיאטר השוויצרי אויגן בלוילר רק ב-1908. שמונה שנים אחר מותו של ברגן. בלית ברירה, קיבל שחקן הבייסבול מרשם לצרוך תרופה שהורכבה מאשלגן ברומי – תרופה ששימשה אז כחומר הרגעה, וכיום משמשת בעיקר וטרינרים בטיפול נגד פרכוסים של כלבים וחתולים.

ביולי 1899 ירד מהרכבת של קבוצתו בדרכה למשחק חוץ בסינסינטי, והלך הביתה על דעת עצמו למספר שבועות. “רוחות רפאים סבבו בראשו כמו עורבים", נכתב ב'ספורטס אילוסטרייטד' ב-2001. בבוסטון זעמו – הקבוצה ניסתה אז לזכות באליפות שלישית ברציפות, וללא התופס המצטיין שלה זה יהיה קשה. עיתונאי ושחקן בייסבול לשעבר בשם T.H מורניין נסע לחווה של ברגן כדי לשוחח איתו ושמע: “הרבה פעמים ביקשתי חופשות כי חשבתי שאם אעבוד עוד יום אחד ללא חופש, אשתגע. המאמן אף פעם לא הקשיב לסיבות בגללן חזרתי הביתה". על פי ברגן, מאמנו רק איים בקנסות. הראיון המדובר הכעיס את מרבית חבריו לקבוצה וערער את הקשר שלו עם המועדון עוד יותר, אם היה הדבר אפשרי. השחקנים דרשו שיתנצל, ברגן סירב, חבריו לקבוצה שבתו ועלו לאחד המשחקים הבאים באיחור של 15 דקות. ברגן קיבל תשואות רמות מהקהל, שצידד בו.

"הוא משוגע", יגיד מאמן בוסטון, פרנק סילי, לקראת סוף אותה עונה – סוף שיסתיים באיבוד האליפות. "עשיתי כל מה שאני יכול כדי להסתדר איתו. יש לו מחשבות משוגעות שאף אחד מאיתנו לא אוהב אותו, והייתי צריך לנסות להיפטר ממנו. הוא התופס הטוב ביותר בליגה, אבל אין טעם לנסות להשאיר אותו בקבוצה". בספורטס אילוסטרייטד הרחיבו על דמותו המפחידה של ברגן באותה תקופה: "הוא ריחף ברחבי המועדון ובהה בחלל למשך שעות.היה נראה כאילו גדל והפך מאיים יותר עבור חבריו לקבוצה, שהתכווצו רק מלהביט בו. הנשיא ארתור סודן אמר לשחקנים לשמור על זהירות בסביבתו".

בספטמבר הוא נעלם שוב לכמה ימים ולפתע הופיע, בלי להגיד מילה לאף אחד, כמה דקות לפני אחד המשחקים. ב-9 באוקטובר כולם כבר הבינו שמשהו מאוד, מאוד לא בסדר מתחולל בתוך הנפש המעורערת של ברגן, כשהזה כי אדם דמיוני עומד לצידו במהלך משחק מול פילדלפיה, ומנסה לדקור אותו עם סכין. תנועות ההתחמקות של ברגן – השילוב בין ההזיה שבדה לעצמו לבין משחק בהחלט מציאותי שהתנהל לעיני קהל, יריבים ומאמנים, הביאו לכך שתוך זמן לא רב ושלל כדורים שחלפו ליד הכפפה שלו, שלף אותו מאמנו מהמשחק. “ברגן עשה פארסה מהתפקיד שלו", נכתב ב'בוסטון גלוב' למחרת.

התופס המצטיין, אדם מאמין, החל להיפגש גם עם כמרים בנסיון נואש לסלק את השדים מראשו, אך שום דבר לא עבד. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה שבעוד שהבין כי הוא זקוק לעזרה – רוחנית, רפואית, נפשית – לא יכול היה לסמוך על אף אחד שיספק לו אותה. כשרופאו האישי הביא לו את הכדורים עליהם נכתב כאן כמה פסקאות קודם לכן, אמר לו ברגן: “חשבתי שמישהו בליגה גילה שאתה הרופא שלי ואמר לך לתת לי רעל. לא רציתי לקחת את הכדורים מאשתי, כי לא רציתי שהיד שלה תהיה זו שמרעילה אותי. אני חושב שמישהו מנסה לפגוע בי. אני לא יודע מה אני עושה. שיחקתי בייסבול בקיץ שעבר ואנשים אומרים לי ששיחקתי בסדר, אבל אני לא זוכר כמעט שום דבר משם. למען האמת אני לא זוכר שום דבר חוץ מהמשחק האחרון – שיחקתי אותו בטרנס – וכשהוא הסתיים, מישהו בא אלי ואמר לי, מרטי, שיחקת נהדר, ונתן לי סיגר, אבל פחדתי לעשן אותו. זה היה סיגר גדול, וחשבתי שזה רעל. חשבתי ששלחו את האיש הזה כדי להרוג אותי".

את עונת 1899 סיימה בוסטון שניה בלבד, והרבה מהאשמה הלכה אל עבר ברגן, שהיה מעורב בשמועות על מעבר אפשרי למספר קבוצות, ביניהן ניו יורק ג'איינטס שחפצה בו. עד כדי כך היה עמוק הקרע בינו ובין חבריו לקבוצה, שחלק גדול מהם הכריזו קבל עם ועיתון כי זה הם או הוא: אם מרטי ברגן חוזר בעונה הבאה – אנחנו לא.

מרטי ברגן לא חזר. לא לבוסטון, ולא לשום מקום אחר.

למשך מרבית חייו הבוגרים התגורר ברגן בחווה מחוץ לעיירה בה נולד – נורת' ברוקפילד, מסצ'וסטס – ועל פי אתר 'Baseball Fever', הוא היה אהוב, נורמלי ואדיב, ויותר מכל, אהב לשחק עם ילדיו. "בקרב האנשים בכפר הוא היה נחשב אזרח למופת", נכתב לפני מספר שנים. “כולם הכירו אותו וכולם אהבו לעצור אותו ברחבי הכפר ולדבר איתו. רק כשהוא התרועע עם שחקני בייסבול הוא איבד את האופי נעים ההליכות שלו".

ואז, ב-19 בינואר, 1900, מרטין ברגן שוב איבד את האופי המדובר, ואיבד אותו בגדול. הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר כדי להדליק מחדש את האח בביתו, ניגש למחסן כדי לקחת כמה בולי עץ שישמשו כדי לחמם את הבית הקריר, והביט בגרזן שנח בפינה. בשלב הזה, ככל הנראה, מרטין ברגן חווה את ההזיה האחרונה של חייו, ההזיה הקטלנית מכולן. הוא הרים את הגרזן, נכנס חזרה הביתה, חצה את המטבח ונכנס לחדר השינה. אשתו מזה שבע שנים הביטה בו. היא קמה מהמיטה והרימה ידיה, כיסתה את פניה בבהלה, אולם כוכב הבייסבול לא חשב פעמיים, והיכה את הצד השמאלי של ראשה עם הגרזן. האטי גיינס. צנחה בחזרה אל המיטה ללא רוח חיים.

ג'ו בן השלוש ופלורנס בת השש ככל הנראה שמעו את הצרחות וניסו להימלט, עדיין בפיג'מות, אבל אביהם, אחוז תזזית, הרבה יותר מיסטר הייד מדוקטור ג'קיל בשלב הזה, השלים את הפער. תחילה ריסק את ג'ו עם הגרזן והטיל את גופתו אל רצפת חדר השינה, ולאחר מכן הגיע אל פלורנס, שהתחבאה מאחורי כיסא עץ במטבח. ברגן פספס אותה במכה הראשונה, אבל לא פספס דבר במכה השניה, והותיר את גופת ביתו ליד התנור.

מסביבו של מרטי ברגן היתה כעת כל משפחתו – כל משפחתו המתה, כל משפחתו המדממת – ולא נותר לו אלא להשלים את העבודה. כוכב הבייסבול הרים תער מאחד המדפים במטבח, נעמד מעל הכיור, וחתך לעצמו את הגרון בכוח כל כך חזק עד שכמעט ערף לעצמו את הראש. כשאביו יגיע לחווה מספר שעות לאחר מכן, הוא ימצא את בנו ונכדתו שוכבים אחד לצד השני, ללא רוח חיים, על רצפת מטבח מלאה בדם קרוש. מעט מעליהם, יהיה הכיור מלא בכלים מלוכלכים מארוחת הערב המשפחתית.

800 איש פקדו את ההלוויה של משפחת ברגן. שניים מהם – שניים, שניים בלבד – היו שחקני בייסבול, וגם הם לא מבוסטון. 798 האנשים האחרים לא היו קשורים לענף, הענף בו עלה מרטין ברגן לגדולה, או לקבוצה – הקבוצה שהפנתה לו עורף בשעתו הקשה ביותר.

“זה חבל. למרות שמעולם לא ציפיתי שדבר כזה יקרה, אני לא מופתע", אמר התופס של שיקגו דאז, טים דונהיו. "למרטי ברגן היה לב טוב, אבל הוא היה קורבן של הדמיון שלו".

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il