4: סימן שאלה
בז'רגון הכדורגל הישראלי יש מילת קסם. ינואר. היא מתגלגלת על לשון מאמנים ועסקנים רגע אחרי שנסגר חלון ההעברות של הקיץ. חלקם אולי סבורים שמדובר בפתרון פלא לכל בעיה. פתיחת עונה לא טובה? נתחזק בינואר. לא פגענו בזרים? נחליף אותם בינואר. כל עונה, חצי ליגה מחכה לינואר במה שאולי מלמד על תרבות הכסת"ח ודרכי העבודה הקלוקלים כאן. הרי בסך הכול מדובר בחלון העברות טריקי. בינואר אפשר לעשות מקצה שיפורים או שינוי קוסמטי ואפשר אפילו להביא שחקנים במחשבה לטווח ארוך (ערן זהבי למשל), אבל אי אפשר לבנות מחדש, לעשות מהפכה או לדוג מציאות. כי בינואר המבחר של שחקנים פנויים ואיכותיים מצומצם. מה אפשר להביא? שחקנים שלא מרוצים ממעמדם ולכן בדרך כלל לא נמצאים בכושר משחק. כלומר, מי שלא טרח בערב שבת (בקיץ) לא יאכל בשבת (בינואר).
גם בבית"ר ירושלים חיכו לינואר כדי לתקן את הטעויות הרבות שנעשו בקיץ. אז ויתרו שם בקלות מדי על הישראלים הבכירים, בנו על צעירים חסרי ניסיון ורוב הזרים שהגיעו לא תרמו מספיק. עכשיו מפרקים ובונים מחדש. אייס קרים וטטה בנגורה כבר בחוץ, ג'ונתן וילה ומשה לוגסי בפנים, שלומי אזולאי בדרך והמגעים עם חיים מגרלשווילי רק מלמדים על כך שאלי טביב הבין חלק מהטעויות שעשה. בית"ר הייתה חייבת חיזוק, אלא שיש כאן הרבה יותר ממהפכה בסגל. במובן מסוים, אפשר לראות את המהלכים הללו כשינוי, אפילו זמני, במדיניות. לפחות עד סוף העונה, ובית"ר הביאה עד כה שחקנים רק עד סוף העונה, בית"ר פחות חושבת על קידום צעירים והשבחתם. עכשיו המטרות הן להשיג תוצאות טובות. להציג כדורגל ראוי. לשרוד. לא בהכרח בסדר הזה.
השינוי המחשבתי נכנס לתוקף מאז הגיע רוני לוי. בית"ר מתנהגת ומשחקת כמו קבוצת תחתית. החיזוק אמור לתת גם מענה לבעיות המקצועיות ובראשן הרכות במרכז המגרש ולגרום לה לשחק כדורגל. מהספרדי וילה מצפים להציג נוכחות ואגרסיביות לעומת אייס קרים הגמלוני ומלוגסי מצופה להכניס דינמיות ועוד אלמנט התקפי של איומים ממרחק וכדורי עומק. השילוב שלו עם אופיר קריאף במרכז המגרש נוסה לא אחת באימונים גם אצל גיא לוזון בנבחרת הצעירה. הציוות הזה אמור להפוך את בית"ר לאנרגטית יותר וכזו שגם מסוגלת ליזום ולשלוט. לזכותו של לוי ייאמר שהוא הבין במהרה מה לא עובד, אבל עד כאן תיאוריה. הטעות הכי גדולה של בית"ר תהיה להתייחס לשחקני הרכש כאל משיחים. וילה ולוגסי שיחקו יחד 17 דקות ליגה. אזולאי פתח רק פעמיים וגם המועמד הספרדי דויד רודריגס לא ראה דשא למעלה מחודשיים. לכולם ייקח זמן להיכנס לעניינים. וכידוע, זמן, סבלנות ובית"ר לא הולכים ביחד.
עד שכולם יצברו קילומטראז', יש שחקנים שקיבלו צ'אנס בתחילת העונה וצפויים להתעורר לבוקר חדש. שי חדד (13 הופעות בהרכב) ייאלץ להיאבק על הדקות שלו (ועל החוזה לעונה הבאה) מהספסל גם עם דור מלול שהחלים מפציעה ממושכת, טל כחילה יהפוך לאופציה רביעית במרכז ההגנה וצירוף של חלוץ אמור לגרום לתחרות גדולה בחלק הקדמי. איציק כהן, סינטאיהו סלליך ובריאן ז'ונס יצטרכו לעבוד קשה בשביל כל הזדמנות ועל מעמדו המידרדר של דוד רביבו ברוטציה בכלל אין מה לדבר. אבל הנפגעים האמיתיים יהיו הצעירים. כל רכש שיבוא ידחק הצידה את עומר אצילי, ברק משה, צחי אליחן ורועי זיקרי. אז נכון, הם לא סיפקו את הסחורה ואולי לא בשלים להוביל את בית"ר, אבל ביחס אליהם תעמוד למבחן ההתנהלות של בית"ר כמועדון ושל טביב כבעלים. הוא השקיע בצעירים הללו כדי להשביח אותם וחלם למכור אותם לחו"ל. הקונספציה קרסה, אבל בסוף העונה המושאלים יחזרו לקבוצותיהם וטביב יישאר עם חור בכיס. ועם הצעירים. לכן אסור לו להתעלם מהנכסים של המועדון. גם במחיר של להשאיל חלק מהם.
התחזית לשבת: משחק בית נגד רעננה וזה שאחריו מול רמת השרון יכולים וצריכים להיות כרטיסי היציאה של בית"ר ממאבקי התחתית.
שימו לב: רעננה השיגה רק נקודה אחת מששת משחקיה האחרונים. מצד שני, קל יותר במשחקים בהם היא באה להתגונן ולחפש עקיצות.
4: שאל בני ונען
מכבי חיפה ובני סכנין הן החברות הכי טובות שיש. כשיעקב שחר רצה, הוא קיבל ללא מגעים מסובכים במיוחד את עלי עוסמאן, עבאס סואן, ג'ון קולמה, ג'ואל דמאו ואפילו את אלישע לוי. בתמורה הירוקים נתנו לקבוצה מהמגזר עדיפות בהשאלות ובמקרה הצורך, גם פריסת תשלומים נוחה. בסך הכול, 11 שחקנים עברו בין המועדונים בשמונה העונות האחרונות. מבט אל השמות מגלה שברוב המכריע של המקרים סכנין נהנתה יותר מהשחקנים שהגיעו אליה מחיפה ולא להיפך. מוחמד כליבאת ומוחמד גדיר, למשל, מהווים את הסיבה העיקרית לכך שהחברה התלותית והנגררת מסתכלת על מלכת הכיתה מלמעלה.
הדרך שעברו השניים שונה מאוד. כליבאת (23) רשם שתי הופעות במדים הירוקים וזו עונה רביעית שבה הוא מבלה כמושאל. היו לו חמישה שערי ליגה בעכו, שלושה בנתניה ובעונה וחצי בסכנין 12. השנה הוא עשה קפיצה אדירה ותהליך ההבשלה שלו כשחקן הסתיים. גדיר (23) כבר היה בשלבים מסוימים שחקן מוביל במכבי חיפה. בעונת האליפות האחרונה כבש שישה שערי ליגה, אבל אז חלה דעיכה מקצועית ומשמעתית. גדיר רצה להרגיש מוערך ולהיות במקום שבונה עליו. ההחלטה ללכת לבוורן הייתה שגויה וגדיר בזבז עונה (והחמיץ בשל כך את היורו). סכנין, לעומת זאת, היא הפלטפורמה המושלמת עבורו להראות למה הוא מסוגל.
המשחק בין הקבוצות לא חשוב רק במאבק על כרטיס לאירופה, אלא מהווה הזדמנות טובה לשני החלוצים להראות את יכולתם מול קבוצת האם. והרעב בהחלט קיים. מכלול הסיבות הללו ויחסי החברות בין המועדונים הובילו לכך שהשבוע, על פי פרסומים, הירוקים בצורה לא רשמית וביקשו שהשניים לא ישותפו. בסכנין חשבו לעשות מערוף, אבל בסופו של דבר סירבו ואילו בחיפה הובכו מהפרסום ומיהרו להכחיש: "במהלך שיחה אמש נשאלו ראשי סכנין האם השניים צפויים להיות בסגל כחלק ממדיניות המועדון לפיה המושאלים ממכבי חיפה אינם משחקים מולה". אתם הרי יודעים איך זה עובד, מלכת רגילה שעובדים בשבילה והיא בטח לא צריכה טובות.
כך או כך, השניים אמורים לשחק וזה נכון לא רק ספורטיבית. מכבי חיפה נמצאת בתקופת מעבר. הפער המקצועי בינה לבין מכבי תל אביב גדול וכדי לצמצם אותו, היא תהיה זקוקה לשינויים בסגל. שוק הישראלים אף פעם לא רווי במציאות ומקרי שמעון אבוחצירא ואלעד גבאי הוכיחו שלא כל שחקן ליגה טוב יכול להצליח בלחץ של הכרמל. נכון יותר עבור הירוקים יהיה לשים את יהבם על שחקנים שהשלימו תהליך התבגרות ומכירים את המועדון מבפנים כבסיס ורק עליו להוסיף שחקני רכש מוכחים. כי בסופו של דבר סארי פלאח (שגם הוא התחשל היטב בשנת השאלה), שובל גוזלן וטאלב טואטחה שווים יותר מאדין צוצאליץ', חן עזריאל ורן אבוקרט. כליבאת וגדיר עברו דרך ארוכה וכל אחד מהם הוכיח שהוא ראוי להיות חלק ממכבי חיפה העתידית. האמת, היה להם מקום גם בזו הנוכחית.
התחזית לשבת: המשחק נגד סכנין חשוב למכבי חיפה יותר מקרב יוקרתי ולא ריאלי מול מכבי תל אביב. אם השחקנים יפנימו את זה ויגיעו באותה דריכות ומוטיבציה כמו לבלומפילד, הנקודות יישארו בבית.
שימו לב: בני סכנין לא כבשה לרשת של מכבי חיפה בששת המפגשים האחרונים בין הקבוצות. האחרון שעשה את זה היה מהראן ראדי בספטמבר 2011. השער האחרון בקרית אליעזר נכבש על ידי אחמד קאסום בינואר 2009.
2: שאלה של השקפה
המשחק בין אחי נצרת למכבי נתניה הפך השבוע לסמל. בהתאחדות קיימו דיון מיוחד והחליטו על החמרה בעונשים, במשטרה קיימו הפקת לקחים, פוליטיקאים שחררו הצהרות ועיתונאים דרשו ועדות חקירה. בתוך כל השיח הזה, זומנו שתי הקבוצות לבית הדין. נציגיהן הגיעו עמוסים בצילומים, סרטונים וניהלו קרב של למעלה משלוש שעות. תובע ההתאחדות דרש עונש חסר תקדים של הפחתת נקודות על תנאי, כחלק מהגישה הלוחמנית החדשה נגד אלימות. התמונות היו קשות והאירועים חריגים, אבל האם מה שקרה בעילוט כל כך חמור שמצדיק תקדים מסוכן או שיש כאן כניעה לצעקות ההמון. ואולי בתוך כל ההתלהמות והצדקנות הכללית, שכחו כאן שני דברים עיקריים: שמם הטוב של אוהדים והשלכות ההליך המשפטי.
נתניה הואשמה בין היתר בסעיף של קריאות גזעניות וזאת על סמך דוח המשקיף סוהיל דאוד. הקריאות לא הוזכרו בדוח השיפוט ולא נשמעו בטלוויזיה, אבל המשקיף שמע. לעומת זאת, דברים שכן נקלטו בטלוויזיה כמו זריקת האבנים, יריקה והשלכת חפצים לעבר שחקני נתניה בירידה לחדר ההלבשה לא צוינו. אין כאן הטלת ספק ביושרו של המשקיף, אבל כן יש מקום לדון בשאלת האחריות הקולקטיבית. בודדים שקוראים קריאות גזעניות, גם כתגובה לפרובוקציה לכאורה, צריכים להיעצר ולהיענש על פי חוק. הדברים נכונים לגבי המתפרעים, עוקרי הכסאות ומיידי האבנים. אך מדוע מועדון שידוע ככזה שמעניק בית חם לשחקנים מהמגזר צריך לשאת באחריות ומדוע כתם הגזענות צריך לדבוק בציבור שלם של אוהדים? וכמה משקל צריך לתת לעדות חלקית של בעל תפקיד ספציפי כאשר יש ראיות מצולמות וברורות? אם עד כתיבת שורות אלו לא פסקו הדיינים, כנראה שהתשובות לא כל כך פשוטות.
