אבי נמני, חבר בפאנל "יציע העיתונות" ומועמד לשעבר לאימון נבחרת ישראל, התייחס השבוע בתוכנית לאירועים מאחורי הקלעים. "עד עכשיו אי אפשר היה לדבר על זה", פתח נמני את דבריו, כאילו רומז שכל מה שאמר בתוכנית עד עכשיו היה לא נכון, או לא כל האמת, וכבר במשפט הראשון המחיש את עומק הבעייתיות, את ההתנהלות המעוותת של כל הצדדים בפרשה האומללה, ובעיקר את חוסר היכולת של המעורבים להבין מה פה בעצם הבעיה.
זה מתחיל בזה שחבר בפאנל של תוכנית אקטואליה משתתף בדיונים על מינוי מאמן לנבחרת ישראל, למרות שהוא מועמד לתפקיד. בלתי נתפס. מצד אחד זה לא מונע ממנו להביע את דעתו בסוגיה בנחרצות, ללא היסוס, אבל מנגד הוא לא חושף את כל הפרטים שידועים לו, מכיוון שהם נוגעים לו באופן אישי. מטריד כמה הסיטואציה המעוותת הזו כבר מובנת מאליה.
ואז סיפר נמני ש"אחרי ה-1:1 ברמת גן נגד צפון אירלנד, ישבנו ביציע אבי ועמוס לוזון, ודמאיו וחלובה ובניון, ושם עלה הקונספט המחשבתי של צוות צעיר". איזה חוסר מודעות נדרש כדי להגדיר את הרעיון השטחי, המקרי והאמוציונלי הזה כ"קונספט מחשבתי". בקושי קונספט, איפה המחשבה. למעשה, צוות החשיבה הזה, עם סיעור המוחות, ששולף מהמותן רעיון תוך כדי כעס וזעם על יכולת הנבחרת, תוך כדי פיצוח גרעינים ביציע הכבוד, ממש מעורר סלידה בכל אוהד בר דעת. "קונספט מחשבתי".
אחר כך מספר נמני, ש"עמוס לוזון התקשר אליי ושאל אותי אם אני מוכן להיות חלק מזה". בטבעיות, בלי למצמץ, מספר נמני שאח של יושב ראש ההתאחדות התקשר אליו, פונה אליו, מבלי לברר איזו סמכות יש לעמוס, או מה הקשר שלו למינוי מאמן לנבחרת ישראל. הנה עוד דוגמה להליך פסול, שמוצג בתמימות, כאילו גם אנחנו אמורים לקבל בטבעיות את העובדה ש"האח של" למעשה מנהל את העניינים, פועל מאחורי הקלעים, מקבל את ההחלטות, כאילו כבר ידוע לכל שנבחרת ישראל היא עסק משפחתי.
ואז סיפר נמני ש"הם כל הזמן אמרו לי, 'חכה, צריכה להיות עוד ועדה'". זו אולי כבר פרשנות שלי, אבל מטון הדברים שלו אפשר היה להתרשם שהלוזונים לא מבטיחים לו שההחלטה סופית, כי יש עוד איזושהי ועדה מקושקשת שנכפתה עליהם, רק איזשהו תהליך פורמלי, לא רציני, יעני 'חכה, רק נסגור את הפינה של הוועדה'. "לחצו אותי", סיפר נמני, שהודה שבדק עם יועצים משפטיים איך הוא יכול לשלב את זה עם העסק שלו לייצוג שחקני כדורגל. "הם ביקשו שאבדוק אם יש מישהו שיכול להחליף אותי בעסק", אמר נמני, ושוב, לא המחיש הבנה לעומק שאי אפשר להיות גם מאמן נבחרת וגם סוכן, אלא ניסיון שלו ושל עמוס למצוא פתרונות יצירתיים ל"בעיה".
אחר כך נמני ניסה להיות הגון, והודה ש"הייתה מפת אינטרסים עמוקה בתקשורת סביב מינוי המאמן לנבחרת", וזה נכון. הוא רק לא ציין שגם הוא נהנה מאותה מפת אינטרסים, שערוץ הספורט היה חלק ממנה, ושבאתר "וואן" שמו פומפם וקודם באגרסיביות. ניב "תיק תקשורת" רסקין, בעוד היתממות אופיינית, ניסה להביע איזושהי מודעות אתית, וציין ש"גם אנחנו חטפנו בתקשורת", אבל מיד נמני העיר והזכיר ש"אתה יודע ממי חטפנו? מכותבי טורים נגועים באינטרסים אפלים... מאנשים כמו עמיר פלג, שלא עברו את המבחנים להיכנס לערוץ", בניסיון לרמוז שעמיר פלג מ"ידיעות אחרונות" מבקר את ראשי ההתאחדות לא בגלל ההליך הקלוקל אלא מכיוון שהוא לא התקבל לתוכנית. ככה מוחקים לגיטימיות של ביקורת עניינית.
מה כל כך נורא?
עוד בערוץ הספורט, בלי שום קשר, רק לפני כשבוע הפרשן משה פרימו התייחס להצלחה של מכבי תל אביב בכדורגל. "אני לא אוהב מה שקורה שם", אמר פרימו, "הכול סגור עם בדי יוטה על הגדרות בקרית שלום, שחקנים לא יכולים לדבר עם התקשורת, אף אחד לא יכול להיכנס, כמו מחנה צבאי". כל אוהד כדורגל, גם הבורים מביניהם, יודעים שזה השינוי הכי חיובי שקרה במכבי תל אביב תחת ג'ורדי קרויף, שכל מיני גורמים אינטרסנטים לא משפיעים, שאוהדים לא צועקים, שאין השפעה חיצונית. אבל פרימו, המיודד עם פיני שרון, "לא אוהב את זה" (כדבריו), מתקשה לתפקד כשאין הדלפות ולכלוכים, ולא מתבייש להתלונן על התנאים המקצועיים שפוגעים לו במקורות.
ואז אדם יכול לשאול, למה אתה בכלל מתייחס אליהם? מה אכפת לך ממה שאומרים הפאנליסטים בתוכניות האלה? כמה אפשר להתלונן על תרבות הדיבור, על ההלהטה לשם ההלהטה והרייטינג, על בעיות האתיקה, לא נמאס? ובכן, בהחלט נמאס, אבל מתברר שה"יציע" ו"שבת ביציע" ושאר התוכניות הללו פשוט מכתיבות סדר יום. כלומר, לא בעולם האמיתי. בעולם האמיתי האנשים הנורמלים לא נשארים ערים עד 23:40 בלילה במיוחד כדי לשמוע את הצעקות הללו, אנשים נורמלים בורחים וסולדים מהן כמו מאש, אבל ראשי הכדורגל מתמסרים אליהן. אפשר לראות את זה בתגובות לדיונים: בכל פעם מושא הביקורת מתקשר במיוחד כדי להגיב, כאילו הוא רק מחכה ששמו יעלה לדיון, כדי שב-12 בלילה יתקשר למפיקה ויעלה לשידור כדי לזכות גם הוא בזכות לצרוח.
ואז אדם מבין, שלא במקרה שלושה מהמועמדים לאימון נבחרת ישראל ברקוביץ', אוחנה ונמני הם פרשנים בתוכניות צעקניות. לא במקרה מאמנים עם רזומה, שכבר זכו באליפויות, כמו רוני לוי או אלישע לוי (סתם כדוגמה), כלל לא עלו על הפרק. כי בשביל להיכנס לתודעה של מקבלי ההחלטות, לא מספיקות תוצאות או הישגים בשטח, זה כבר ברור. הבעיה היא שפעם הפוליטיקות הקטנות היו נעשות מאחורי הקלעים, עם תככים ולחישות, מתחת לשולחן, בחדרי חדרים, ואילו היום הכל נעשה בצרחות, בשידור חי, לעיני כל, בלי בושה, כל שני וחמישי.