אין מקום לדיון: אנדי דלטון הוא הג'ינג'י המאכזב ביותר מאז תמיר גודמן. ביום ראשון קיבלנו הוכחה שלישית במספר לכך שלדלטון אין את זה, עדיין. אם בשני משחקי הפלייאוף הקודמים שלו בקריירה, עוד אפשר היה להתחשב בכך שסינסינטי שיחקה בחוץ והייתה האנדרדוג, הפעם כל ההפסד על הכתפיים של מספר 14 בכתום-שחור. הכוונה ב"אין לו את זה" היא שלדלטון חסרה ההילה שקיימת סביב שאר הקווטרבקים שנמצאים כרגע בתמונת האליפות, חסרה לו הידיעה לפיה הוא מסוגל, כמוהם, לנצח משחקים במו ידיו ברגעי הקלאץ'. חסרה לו גם תחושת הביטחון שהקוורטרבקים האלה מקנים לאוהדים שלהם ברגעי הסיום. ולמרות כל ההקדמה, זו תהיה טעות מצד הבנגאלס אם הם יחליטו להיפרד מהג'ינג'י.
הנתון שהוזכר יותר מכל לגבי דלטון בימים האחרונים היה המאזן בשלושת משחקי הפלייאוף שלו, 3:0. הקוורטרבק של הבנגאלס זרק לטאצ'דאון הראשון שלו בפלייאוף ביום ראשון מול סן דייגו, אבל גם העלה את מאזן הפוסטסיזן שלו לשש חטיפות ופאמבל טיפשי במיוחד. אלא שיש נקודה בה אף אחד כמעט לא עוסק והיא העובדה שדלטון זרק 51 פעמים מול הצ'ארג'רס, יותר מכמות המסירות של אנדרו לאק או אלכס סמית' בחגיגת היארדים שלהם, יממה קודם לכן. הכשל של סינסינטי היה בתוכנית המשחק. המחשבה שהקבוצה יכולה לנצח רק בזכות היד של דלטון היא שגויה ולא מתאימה לתבנית אותה אנו רואים בפלייאוף כמעט מדי שנה. רוב הסיכויים הם שקבוצה שתשים את הכדור ביד של הקוורטרבק שלה יותר מחמישים פעם, תודח מהפלייאוף וזה בדיוק מה שקרה גם הפעם.
מלבד העובדה שלאנדרו לאק יש ביצים בגודל של טקסס, למדנו בסוף השבוע החולף גם שהקבוצות שרצו הכי הרבה ניצחו את המשחקים שלהן. הנתון הזה נכון לכל שלושת המשחקים מלבד זה שבין הקולטס לצ'יפס שנערך באצטדיון סגור, מה שניטרל את מזג האוויר הקפוא. בהפסד שלה לסן דייגו, סינסי רצה רק 25 פעמים והשיגה 133 יארד בלבד, בעוד הקבוצה מקליפורניה השמשית, שרגילה לנצח משחקים בעזרת הידית של פיליפ ריוורס, דווקא הבינה את הסיטואציה ורצה 40 פעם, ל-196 יארד. גם ניו אורלינס, המאופיינת במשחק המסירה של הקוורטרבק שלה דרו בריס, שינתה את התוכניות בהתאם למזג האוויר בפילדלפיה ולסיטואציית הפלייאוף וביצעה יותר מהלכים על הקרקע מאשר באוויר. בנג'רוויס גרין אליס, הרץ הבכיר של סינסינטי, קיבל שמונה נשיאות בלבד וככה, אי אפשר לנצח משחק פלייאוף.
הקדנציה בת 11 השנים של מרווין לואיס כמאמן הראשי של הבנגאלס היא השנייה באורכה בליגה לאחר זו של ביל בליצ'יק ב פטריוטס. תחת לואיס, הבנגאלס סיימו במאזן שלילי רק שלוש פעמים, אבל גם לא ניצחו משחק פלייאוף, למרות חמישה ניסיונות. שני המתאמים תחתיו, ג'יי גרודן בהתקפה ומייק זימר בהגנה, הם שניים מהמוערכים בליגה בתפקידם ושמם נזכר בשבועות האחרונים כמועמדים פוטנציאליים לקבל קידום ולהפוך למאמנים ראשיים בעצמם בקבוצה אחרת. לכן, עוד יותר קשה להבין איך סינסינטי הגיעה כל כך לא מוכנה למשחק הפלייאוף מול סן דייגו.
נחזור לדיון על עמדת הקווטרבק ונשאל את מי מהשניים הבאים הייתם בוחרים, על פי מספרי הקריירה שלהם:
קוורטרבק 1: 992 מסירות ב-60.9%, 11,360 יארד, 7.0 יארד למהלך, 80 טאצ'דאונים, 49 חטיפות ורייטינג של 85.7.
קוורטרבק 2: 882 מסירות ב-59.8%, 11,299 יארד, 7.7 יארד למהלך, 64 טאצ'דאונים, 42 חטיפות ורייטינג של 86.4.
אחרי שבחרתם על סמך הנתונים בלבד, נגלה שהקוורטרבק הראשון הוא דלטון, בעוד השני הוא קאם ניוטון. אילו היינו חושפים את השמות לפני המספרים, כנראה שהרוב היו הולכים עם הקוורטרבק של קרוליינה, אבל בשורה התחתונה אין הרבה הבדל בין השניים, לפחות לא על הנייר. שניהם שייכים למחזור של דראפט 2011 ואף אחד מהם עדיין לא ניצח משחק פלייאוף. מצד שני, דלטון הגיע כבר שלוש פעמים בשלוש שנות קריירה למעמד המחייב ואילו ניוטון עומד לערוך בכורה בפוסטסיזן רק ביום ראשון הקרוב. שניהם כבר ניצחו כמה משחקים גדולים בעונה הסדירה ומשחקים בבתים קשים מאוד ושניהם אולי גם נהנו מעט מנפילתה של קבוצה דומיננטית כדי לזכות בבית לראשונה בקריירה (כמובן שחשוב לציין את הוורסטיליות שיש לניוטון, שהיכולת שלו לרוץ עזרה לו לרשום 28 טאצ'דאונים על הקרקע בשלוש עונות).
בשורה התחתונה, זה לא שסינסינטי פשוט יכולה להחליף את דלטון בקוורטרבק עלית אחר. אין פתק החלפה ב-NFL ואין חנות בה קווטרבקים איכותיים מחכים על המדף ורק צריך לבחור אחד. ישנה קבוצה מאוד מצומצמת של שחקנים בעלי כישרון יוצא דופן בעמדה הזו וברגע שקבוצה מחזיקה באחד מהם, היא לא תוותר עליו בקלות. בכל מקרה, המיקום של סינסי בדראפט הקרוב גם ככה לא מאפשר לה לבחור באחד הקוורטרבקים הבכירים שיהיו שם. פיטר קינג מ"ספורטס אילוסטרייטד" כתב שזו הייתה טעות של הבנגאלס לבחור בדלטון על חשבון ראסל ווילסון, אולם מדובר בטיעון מאוד בעייתי, שכן 30 קבוצות נוספות ויתרו אף הן על ווילסון, שאיש, כולל כל אנשי סיאטל, לא חלם שהוא יהפוך למה שהוא היום.
ישנה סיבה בגללה שיקגו שילמה כל כך הרבה לג'יי קטאלר. הוא נותן לברס את הסיכוי הטוב ביותר לנצח כרגע, למרות כל המגרעות שלו. המטרה היא לדעת היטב את היתרונות והחסרונות של הקוורטרבק שלך ולהתאים את שאר הקבוצה לפי זה. דלטון וקאטלר לא מושלמים, לפחות פעם אחת בעונה הם יעלו לקבוצה שלהם בהפסד ואם יתנו להם לזרוק יותר מדי, זה ייגמר רע. מצד שני, מספר מוגבל וחכם של מסירות יקטין את המקום לטעויות ובמקביל, הקבוצות שלהם צריכות לתת למשחק הריצה הרבה יותר חשיבות. לקוורטרבקים מהזן של דלטון וקאטלר צריך לתת לבצע בעיקר מהלכי מסירה קצרים בעלי אחוזי השלמה גבוהים. או בקיצור, לגרום להם לשחק כמו אלכס סמית'.
עד לעונה שעברה כולם חשבו שגם ג'ו פלאקו שייך לחבורה של דלטון וקאטלר, אבל הוא הוכיח אחרת עם 11 טאצ'דאונים מול אפס חטיפות בריצת הפלייאוף שהסתיימה באליפות. עד לאותו פלייאוף משוגע, הרייבנס ניצחו בפוסטסיזן בזכות ההגנה הפיזית ומשחק הריצה ובעונה הרביעית שלו בליגה, פלאקו כבר הרגיש בנוח ושיחרר את הניצרה שלו. דלטון הוא קוורטרבק טוב וזו רק שאלה של זמן עד שהיכולת שלו בעונה הרגילה תתורגם לניצחונות גם בפלייאוף. לקוורטרבק של הבנגאלס יש עוד עונה בחוזה ואם לוקחים כדוגמה את מקרה פלאקו, יכול מאוד להיות שיום אחד גם דלטון סוף כל סוף יפציץ ויחגוג במאני טיים.