פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אדון ליאון: מוצי ליאון, מגדולי המגנים הישראליים, חוגג 70

        מתיוס חטף, ונבלס פורק ופיזנטי פשוט ברח. חזק, מוצק, זריז, טכני, פורץ דרך, וסמל לכדורגל שאהבנו. מוצי ליאון, רוברטו קרלוס הישראלי והמגן השמאלי הכי גדול שלנו, חוגג 70: "הייתי כמעט מושלם. היום, אין קבוצה בעולם שהייתי בוחר ולא משחק בה". הצדעה

        אין הרבה מה לזכור ממשחקי נבחרת ישראל, רק תמונות צרובות, לאו דווקא כאלה שמשאירות אצלך חותם מהכדורגל הישראלי. הנה תמונה כזו: מארס 2005, נבחרת ישראל מארחת את נבחרת אירלנד באצטדיון ר"ג במסגרת מוקדמות מונדיאל 2006. יוסי בניון עובר שחקנים כמו מים באגף שלו. רוי קין קולט אותו בערך מאמצע המגרש ורץ אליו סטרייט. לא זיגזג, לא בצעדי רדיפה, רץ כמו דחפור ענק שחופר מסלול לרכבת תחתית. כשהוא מגיע אליו הוא מכניס לו כתף מוצקה ומעיף אותו לשלטים. אפילו לא פאול.

        משה ליאון, מוצי ליאון, שחקן מכבי יפו (יח"צ , ארכיון אתר ההתאחדות לכדורגל)
        שחקנים העדיפו מראש לא לבוא אתו במגע. מוצי ליאון (צילום: באדיבות ארכיון ההתאחדות לכדורגל)

        את התמונה הזו אני זוכר כמו היום. היא זרקה אותי באחת לאצטדיון גאון, בית המקדש הפרטי שלי, 800 מטר דרומית לבלומפילד, בין תל כביר לשדרות ירושלים, בין בת ים לתל אביב. דוד פיזנטי, אחד המגנים השמאליים הגדולים ביותר שהיו פה (תיכף תבינו למה לא הגדול שבהם), מסחרר את האגף השמאלי של מכונת מכבי נתניה, תחילת שנות ה-80. מוצי ליאון, מפלצת בגובה של 1.68 מ', מחזיק עליו את הגנת מכבי יפו. הוא קולט את פיזנטי ומתחיל לרוץ אליו. מהר, ישיר, מפחיד. פיזה קולט בזווית העין מה מתקרב אליו ועוזב את הכדור. בניון פגש את הכתף של רוי קין, פיזה העדיף מראש לא לפגוש את מוצי ליאון. קאט.

        אין זכרונות שלוקחים אותך מעבר לזה. בני גילי לא זכו לראות את המגן השמאלי הטוב ביותר ששיחק כאן מאז ומעולם, אבל ראו את הבלם שצץ במדיו, שהיה לוקח או כדור או רגל. באמצע היו ארבע שנים בדרום אפריקה, בריינג'רס, מקצוען במדינה שבה הראגבי הוא הספורט הלאומי. תכניסו לבלנדר בולגרי שגדל ברחוב 60, שחקן שבורך בפיזיות מהולה במהירות, זריזות וטכניקה, ארבע שנים במדינת אפרטהייד וקריירה בקבוצה אחת, שמתחילה את העונה במחזור העשירי, ותקבלו רוצח מחוספס אבל מהסוג שהיית לוקח אותו איתך לג'ונגלים בויאטנאם. האיש הזה שווה סרט הוליוודי. רוברטו קרלוס, המגן הברזילאי הרב תכליתי של ריאל מדריד, יכול לגלם אותו בלי בעיה.

        מוצי ליאון: נקודות ציון בקריירה (עיבוד תמונה)

        ***

        לא סתם השם רוברטו קרלוס עולה שוב ושוב ליד מוצי ליאון. השבוע, לקראת יום הולדתו ה-70 (חמישי), בדקנו עד כמה המיתוס הזה, על רוברטו קרלוס הישראלי-בולגרי, הוא באמת נכון. רמי רוטהולץ, אלוף טניס לשעבר ועיתונאי רב תחומי שגם אוהד מכבי תל אביב, אחד שזוכר כמעט כל פריים מהכדורגל שלא זכינו לראות, נדרש לסוגיה ואין אפילו שריד של גמגום בקולו: "רוברטו קרלוס הוא הדימוי הכי מדויק לתאר את מוצי ליאון, בכל האספקטים: מבנה גוף, קפיציות, גמישות, מהירות, תנועה קדימה, בעיקר הבעיטה. זה המגן הראשון שנתן פה גולים מ-40 מטר. מהראשונים שהשתמש בכל חלקי כף הרגל. הכדורים שלו היו מסובבים, בעוצמה אדירה. ראית אצלו כדור שהולך בקשת, שלא עף ישר. אין דבר שדומה פיזית יותר למוצי ליאון מרוברטו קרלוס".

        מוצי נשמע השבוע מרוצה מההקבלה, אבל ביקש להכניס תיקון, בשיא הרצינות: "רוברטו קרלוס היה קצת יותר טוב ממני בהתקפה, אבל אנחנו מאוד דומים. אני חושב שהייתי קצת יותר זריז ממנו, ויותר קפיצי ממנו. שפיגלר קורא לי 'רוברטו קרלוס'. אם הייתי נולד היום, אין קבוצה בעולם שהייתי בוחר ולא הייתי משחק בה, כי אין מגנים היום".

        שחקן גלאטסראיי לשעבר, אומיט דבאלה, מול שחקן ריאל מדריד לשעבר, רוברטו קרלוס, בשנת 2000 (GettyImages , Jamie McDonald)
        רוברטו קרלוס היה קצת יותר טוב ממני בהתקפה, אבל אנחנו מאוד דומים. אני חושב שהייתי קצת יותר זריז ממנו, ויותר קפיצי ממנו" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        העניין הזה עם מוצי ליאון לא פתור, אלא אם כן מצליחים להבין מי ומה הייתה מכבי יפו בתחילת דרכו בבוגרים, בראשית שנות ה-60. רוטהולץ מתאר את מכבי יפו בעיניים בורקות: "זו הייתה קבוצה שלא תאמן. קבוצה שהעליונות שלה על פני יריבותיה הייתה כל כך מוחלטת שלא חייבה אותה לקחת אליפויות או גביעים כדי להנציח את זה. לא היה להם אתוס של מימוש עצמי. זו לא מכבי תל אביב או הפועל פתח תקוה הגדולה. לא הייתה שם את החשיבה של דוביד שווייצר שחייבים להביא אליפות. מה שהניע אותם מאוד הייתה האהבה העצומה למשחק הכדורגל. היה דחוף להם ליהנות ולתת גוד טיים לקהל, וגם להשפיל את היריבה באותה נשימה. והם היו משפילים, ממש. ובטכניקה עילאית.

        "תעבור על ההרכב שלהם אחד אחד, ותבין שכל אלה שיחקו יחד, לא קבוצה של אינדיבידואלים, ועוד נתנו שואו: ציון דגמי בשער היה שוער מעולה, בובי קלמי, איינשטיין קאליש, בוחוס ג'וג'וסיאן שהיה חלוץ-חלוץ, מפציץ, גולר בנשמה שלו, אנדריי עובדיה מצד ימין. היחיד שפתר את עצמו משואו היה ישראל אשכנזי, שהייתה לו רגל ארוכה בתוך הרחבה. זו הייתה קבוצה מרעישה. הם ניצחו במכתש את הפועל ר"ג שזכתה באליפות 1:3 וכל החלוצים שלהם קיבלו 9. אם היית צריך להצביע על הכוכב שלה, על היהלום שלה, זה היה מוצי. איך יכול להיות שמגן שמאלי יהיה כוכב? אבל איך שהוא עלה לבוגרים הוא התקבל ככזה, כיהלום".

        רמי רוטהולץ (באדיבות המשפחה)
        "אם היית צריך להצביע על הכוכב של יפו, על היהלום שלה, זה היה מוצי. איך יכול להיות שמגן שמאלי יהיה כוכב? אבל איך שהוא עלה לבוגרים הוא התקבל ככזה, כיהלום". רמי רוטהולץ (צילום: באדיבות רמי רוטהולץ)

        ***

        אין שום הסבר דמוגרפי לתופעה הזו, אבל שנות ה-60 וה-70 היו רצופים בעולים מבולגריה שלהטטו במגרשים. לבד ממכבי יפו אפשר למנות גם את דוד פרימו (הפועל תל אביב), מיקו בלו ורחמים טלבי (מכבי תל אביב) שהגיעו למונדיאל. מוצי ליאון נולד בינואר 1944 ברוסה, ליד הדנובה, הנהר שמפריד בין בולגריה לרומניה, במהלך הגירוש שכפתה הממשלה הבולגרית על היהודים שלה. המלך בוריס מת כמה חודשים לפני כן באופן מסתורי, ועד היום טוענים כי הורעל במהלך ביקור בברלין אצל בני בריתו, הנאצים, לאחר שלא הצליח לממש את משלוח 50 אלף יהודי בולגריה למחנות ההשמדה, בגלל התנגדות העם הבולגרי. עוד לפני שליאון עשה צעדים ראשונים, כבר לא היו נאצים בבולגריה, אבל היו קומוניסטים. לקראת יום הולדתו החמישי עלה לארץ, בגל העליה הגדול מבולגריה. התמזל מזלם של העולים מבולגריה שהם היו העלייה ההמונית הראשונה למדינה החדשה, וכך השתלטו חיש מהר על בתי הערבים שננטשו במלחמה. כך הפכה יפו לעיר המקלט הקבועה של יהודי בולגריה.

        ליאון זוכר כי אביו צעד מחדרה ליפו ברגל, לקח מפתח, נכנס לבית ברחוב 60 (היום רחוב קדם), והכריז על בעלות. כמה שנים לאחר מכן עברה המשפחה לרחוב ולנסיה, המקביל, עדיין ממערב לרחוב יפת. בגיל 9 שמע עם חבריו, דיקו הרה ושלמה (בלפור) גולדברג, כי מכבי יפו עורכת מבחנים. השלושה הגיעו רגלית מגבעת עליה (הוא כמו שהיפואים נהגו לכנות אותה "ג'יבילייה"), ומיידית הוצאו להם כרטיסי שחקן. בגיל 16 כבר עלה לבוגרים אצל המאמן הבולגרי ואסיל ספאסוב. אחד ממשחקיו הראשונים הפגיש אותו עם סטנלי מתיוס, מגדולי הכדורגלנים שייצרה בריטניה, שהגיע בגיל 45 לסדרת משחקי ראווה עם קבוצתו סטוק, אחד מהם מול מכבי יפו.

        ספאסוב ידע מה יש לו ביד: מגן כשרוני אבל כזה שלא לוקח שבויים. וזה היה מתיוס, במשחק ראווה. מוצי משחזר: "לא ידעתי בכלל מי זה מתיוס, הייתי מוגבל באינפורמציה. הוא היה כבר בן 45, אני בן 16 וחצי. אני סופר משוגע ולו כבר אין כוח. הוא כנראה היה יותר חלש. הייתי רעב לאללה. לוקח אותי ספאסוב במחצית ואומר לי: 'פיצ'למה (ממזר בטורקית), אתה רואה את כל הקהל הזה? הקהל הזה בא בשבילו. תן לו לעבור אותך, זה ידידות'. אמרתי לו: 'ספאסוב, עזוב אותי או שתחליף אותי. שיעבור לשחק קיצוני שמאלי, אני לא יודע להפסיד. דרה מי מה (לא אכפת לי בבולגרית)'. הרגתי אותו, פעם אחת גם זרקתי אותו לגדר. אני לא זוכר אם הוא לא עבר אחר כך לצד השני".

        - גם במשחק הפרישה שארגנו לך נגד המבורג בגיל 41, רצו להחליף אותך.
        -
        "הייתי עצבני במשחק כי פיגרנו. מה אכפת לי משחק פרידה? גם בו שאני אפסיד?"

        שחקן העבר של בלקפול בשנת (GettyImages , Bert Hardy)
        "לא ידעתי בכלל מי זה מתיוס, הייתי מוגבל באינפורמציה. הוא היה כבר בן 45, אני בן 16 וחצי. אני סופר משוגע ולו כבר אין כוח. הוא כנראה היה יותר חלש. הייתי רעב לאללה" (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        כבר מההתחלה הבינו שיש כאן עניין עם בחור לא שגרתי. יוחנן וולך, אחד הז'לובים הגדולים שידע הכדורגל הישראלי, נזכר השבוע: "ראיתי אותו אז באחד ממשחקי חייו, במדי נבחרת הנוער שניצחה את אנגליה. הוא נתן משחק מדהים. אחת הסיבות שניצחנו אז כי הוא היה פשוט מאוד פיזי. עד אז לא ראיתי אותו מעולם".

        רוטהולץ מדבר על שילוב גאוני, חסר תקדים, אפילו במונחים עולמיים: "הוא היה פורץ דרך. מגן שמאלי כמו שאף אחד לא שיחק ככה. המגנים אז היו סטטיים. מוצי היה מתנהל עם הכדור כמו חלוץ, אבל מגן בנשמתו. הוא לא היה מהמגנים האלה שעולים ולא יודעים להגן. הוא ופרימו הם שני שחקני ההגנה הכי טובים שהיו פה אי פעם. זוג שחקני ההגנה הכי גדולים שצמחו בישראל. גם בעולם לא ראית שחקנים מהסוג הזה. לא תמצא בשנות ה-60 מגן פורץ ועולה כמו מוצי. הייחוד שלו היה האתלטיות שלו. היו שחקנים טובים אבל לא אתלטים טובים. היתה לו תנועה קפיצית, מהירות וגמישות. היה גם מהיר, גם זריז, והגמישות הייתה יוצאת דופן, כך שכמו שנופלים על טרמפולינה, מוצי היה נופל וקם באותה תנועה".

        ליאון מעיד על עיסתו: "הייתי מוצק מאוד, בלתי פגיע, ובנוסף קראתי את הטעויות של היריב. שחקן מתקדם עם הכדור, הייתי מחכה שיתן נגיעה קצת יותר חזקה, ואז הייתי נכנס בין השחקן לכדור. מי שמגיע באיחור, אוכל אותה חבל על הזמן. מי שמגיע ראשון ומתקל, אף פעם לא ייפגע, כי הכדור מגן עליו. החליטו שאני הכסחן של המדינה בזמן שהייתי שם לאנשים בין הרגליים, לפעמים ברחבה שלנו. הייתי מנהל התקפות, לא מרחיק סתם אלא אם כן משהו יוצא דופן, מעביר סרגל מצד לצד, ונותן בטחון לכל ההגנה. אני לא אלך נגד הדימוי שיצרו לי, אבל אני חושב שחוץ מרגל ימין שגם הייתה מצוינת, כמעט הייתי שחקן מושלם. לא היה חסר לי שום דבר הגם שהייתי נמוך. לא יכלו לקחת אותי בראש. הייתה לי קואורדינציה, הייתה לי גמישות וקפיציות. החוכמה בכדורי גובה היא העיתוי. למה סטלמך היה כזה ענק במשחק ראש? כי היה שוהה באוויר ורק אז מכוון. לא הייתי קופץ נגדו – בשביל מה - אלא דוחף אותו או שם לו ברך מאחורה. אין לקחת אותי בראש".

        יוסף מרימוביץ' מאמן נבחרת ישראל עם נחום סטלמך לאחר זכייה בגביע אסיה (באדיבות המשפחה , רפרודוקציה – ברני ארדוב)
        "החוכמה בכדורי גובה היא העיתוי. למה סטלמך היה כזה ענק במשחק ראש? כי היה שוהה באוויר ורק אז מכוון. לא הייתי קופץ נגדו – בשביל מה - אלא דוחף אותו או שם לו ברך מאחורה. אין לקחת אותי בראש" (צילום: באדיבות משפחתו של נחום סטלמך, רפרודוקציה: ברני ארדוב)

        ***

        לא בטוח שליאון נעלב יותר מהדימוי הכסחני שלו יותר מאשר העלבון הצורב לו מהפסד. ליאון היה ווינר, חסר עכבות לחלוטין. וולך: "היה מפחיד לשחק נגדו. מאוד מהיר, מאוד זריז עם המון כוח פיזי. היה מאוד אמיץ, לא פחד להיכנס לקרבות מגע. עד היום הוא נעלב כשאתה אומר לו שמישהו עבר אותו. הכי חשוב לו שהוא פירק את כולם ולא עברו אותו". רוטהולץ: "אם היית עובר אותו, הוא היה לוקח את זה באופן אישי, נורא נעלב. אין שחקנים שנעלבו ככה כמוהו. זה יצר שנכחד מהעולם, זה ערך של פעם. הייתה לו את האלימות במשחק שהייתה דומה לאלימות של רוי קין. למוצי היו הרבה עבירות מהסוג הזה. הוא היה די ייחודי בקושי של העבירות שלו. טיש היה שחקן חזק, דבק בו שם מלוכלך. כל אחד שנתקע בו היה ניתז ממנו, אבל הוא לא לקח רגליים, איש לא לקח רגליים. מוצי לקח רגליים. גם בזקנתו השתמש בזה ככוח הרתעה. גם כשהיה בן 40 פחדו להתקרב אליו".

        עשרה ימים לפני פתיחת משחקי גמר גביע אסיה בישראל, אירחה נבחרת ישראל למשחק הפרידה מיעקב חודורוב, את אנגליה הצעירה (עד גיל 23), בשורותיה שיחקו השוער פיטר בונטי, ג'ף הרסט, וטרי ונבלס. האנגלים של סר אלף ראמזי ניצחו 0:4, אבל מה שעיתוני בריטניה זכרו מהמשחק הזה היה את מוצי ליאון ששלח לבית החולים עם פגיעה קשה את ונבלס. לפני כמה שנים הרמתי טלפון לונבלס, לברר את התקרית. ונבלס חייך מהצד השני של הלמאנש: "אם הספקתי לשכוח, כנראה שגם סלחתי". ליאון גם סולח, לעצמו, שגם הוא שכח: "קראו לי באנגליה: 'דה בוצ'ר אוף ישראל'. חצי שנה אחרי זה נתנו כותרת על זה בדרום אפריקה לפני שהגעתי. אני יורד במדרגות המטוס, ואף אחד לא מתייחס אלי. לפי הסיפורים ששמעו עלי אלה, שרגילים לראגבי, חשבו שיירד פריג'ידר מהמטוס. פתאום ראו אחד קטן, לא התייחסו. אחד מהם כן זיהה אותי והציג אותי. הם אמרו: 'זה מוצי ליאון? בוצ'ר, שמוצ'ר?'. חיממו אותי. אמרתי להם שתוך שעתיים הם מסדרים לי משחק. איך שהתחיל המשחק העפתי אחד לגדר, נפתח לו הראש, הבינו שהגיע משוגע ושעיתוני אנגליה צודקים".

        - באמת נעלבת שעברו אותך?

        "אולי יש משהו בזה. מרוב שלא ידעתי מה זה להפסיד זה היה בעוכריי אם הייתי רואה מישהו מהקבוצה עושה שגיאות".

        קפטן צ'לסי טרי ונבלס (GettyImages)
        "אם שכחתי כנראה סלחתי". טרי ונבלס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        ***

        שבועיים וחצי לאחר המשחק מול ונבלס, כבש ליאון את שערו היחיד בנבחרת, במשחק המכריע על אליפות אסיה, בבלומפילד מול דרום קוריאה. טיש נתן גול בבעיטה חופשית, מוצי מ-30 מטר ברגל ימין. ליאון עזב לדרום אפריקה בשיאו, בגלל הבעיות הכספיות שתמיד אפיינו את הקבוצה היפואית, ואולי גם היו אלה שמנעו ממנה תארים, שקבוצות אחרות ברמה שלה כן זכו. "לא היה לנו כסף. היו חייבים לכולם כסף, מהעונה שעברה. שחקנים היו מורדים. בובי קלמי היה מתחיל את העונה בבולגריה כי ניסימיקו מסמי בורקס היה לוקח אותו להתאוורר מהבלגן. תמיד היינו מתחילים את הליגה לא טוב. היינו בפיגור קבוע בתחילת העונה. לא יכולנו לקחת אליפות".

        ליאון נשבר ("הלכתי להתפרנס. לא הייתי נוסע אם היה לי איך להתפרנס. איך עשיתי את הבית שלי בבת ים בגיל 24?") ועשה את מה שעשו רבים וטובים משחקני הכדורגל אז - לנסוע לדרום אפריקה. המדינה לא הוכרה על ידי פיפ"א, מה שאפשר לשחקנים לשחק שם גם ללא שחרור בינלאומי. כל השחקנים האלה, ללא יוצא מן הכלל, הורחקו מהנבחרת. אחרי שלוש שנים וחצי חזר ליאון לארץ, לחופשת מולדת, פגרת קיץ (חורף אצלנו) בדרום אפריקה, תחילת 1970. נבחרת ישראל העפילה למונדיאל במקסיקו והמאמן עמנואל שפר חיפש את הסגל הכי טוב והכי קשוח שיכול היה להעמיד בטורניר הגמר. ליאון – שלא שיחק במשחקים האולימפיים ב-68' בגלל דרום אפריקה – היה מועמד טבעי.

        "הרחיקו אותי מהנבחרת לכל החיים כי הייתי בוגד. כשבאתי לחופש, שפר בא לאימון מכבי יפו והזמין אותי לקפה. הוא רצה שאחזור לנבחרת. ביטל למחרת את העונש לכל החיים. לא יודע איך עשה את זה. או שהיה קוסם, או שהיה חזק. היה לנבחרת משחק אימון בבלומפילד נגד קבוצה זרה כדי לראות אם אני בכושר. בלילה שלפני המשחק עשינו אימון. סיימנו את האימון, והתחלתי לספר לחברים מה עבר עלי בשנים האחרונות. ואני ככה עם הבגדים של האימון, עם הזיעה, לא התקלחתי. ב-12 בלילה קיבלתי את התקף האסטמה הראשון שלי. התחיל ולא נגמר. בדרום אפריקה לא האמינו, איך הבחור החזק הזה נהיה אסטמתי פתאום. שלחו לי כרטיס טיסה בחזרה, אבל לא יכולתי כבר, חשבתי לפרוש. במכבי יפו סידרו לי משאף".

        וכך מצא את עצמו מוצי ליאון חזרה בישראל, בקבוצה שירדה פתאומית לליגה א', בלי נבחרת ועם אותן בעיות. יתרה מכך, מהר מאוד מצא את עצמו בעמדת הבלם: "בלם נהייתי בגלל יחזקאל קצב. היה מגיע לו הרבה כסף. הבן אדם נשוי, עם ילד, וצריך כסף. יו"ר האגודה היה אברהם גרציאני. קצב בא אליו, עיצבן את גרציאני, והלך. בא אלי המאמן ואמר לי: 'מוצי, אין לי בלם'. אמרתי לו: 'אז תביא בלם אחר. אני בק שמאלי טוב, למה לקלקל?' ביפו צ'יק צ'אק עבדו עלי ושיחקתי בלם. מצא חן בעיני, אבל אהבתי יותר לשחק מגן".

        מאמן נבחרת ישראל עמנואל שפר (Creative Commons , ויקיפדיה)
        "שפר בא לאימון מכבי יפו והזמין אותי לקפה. הוא רצה שאחזור לנבחרת. ביטל למחרת את העונש לכל החיים. לא יודע איך עשה את זה. או שהיה קוסם, או שהיה חזק"

        בגיל 40 פרש. בשארית הקריירה שלו מצא את עצמו עם סגל שחקנים אחר שנאבק על חייו כמעט מדי עונה, באותה דרך שאפיינה את מכבי יפו – מתחילה מאוחר את העונה, מסיימת אותה בצורה הרואית. שנתיים לאחר משחק הפרידה ממנו, ירדה הקבוצה לליגה השנייה ולמעט שתי עונות גיחה, מעולם לא שבה לגדולתה, התפרקה והוקמה מחדש. המדינה גדלה, שחקנים יצאו לחו"ל, אך מעולם לא נמצא לה מגן שמאלי כמוצי ליאון, אולי גם לא בחור קשוח כמוהו. האיש שפוצץ פעמיים משחק ביוגוסלביה - פעם במדי הנבחרת ופעם במדי מכבי יפו באינטרטוטו – מאותה סיבה, שיפוט עוין, מתקשה להפסיד גם היום, גם כשהוא לא משחק. ב-1983, כשכל חבריו הכריזו על שביתה ולא עלו למשחק ליגה נגד בית"ר תל אביב, מוצי ליאון עלה לשחק עם שחקני קבוצת הנוער: "אני לא יכול ללכת נגד מכבי יפו".

        גם היום לחיצת היד שלו מהודקת, הליכתו נמרצת, חזהו זקוף. גם היום האיש המרגש הזה לא יתן לך לצעוד מהר ממנו. הוא נפגש מדי יום ראשון ב-'206' של אברהם מלצמן עם ותיקי מכבי תל אביב. גם היום נשאר למוצי זיק של פיצ'למה. הנה, דיווח שלו מהשטח: "הם מספרים לי שהיה למכבי תל אביב משחק נגדנו. ג'רי בית הלוי המאמן אומר לאורי קדמי שימשוך את מוצי אחורה, כדי לשים שחקן מאחריו. קדמי רק שמע שהוא צריך לשחק נגדי, כל השבוע לא ישן טוב. לא מזמן הוא סיפר לי את זה ונזכר: 'בחמש הדקות הראשונות העפת לי את המגן ברך'".